הצלם מארק יאשאייב הוא זוכה פרס לורן ומיטשל פרסר לצלם ישראלי צעיר במוזיאון תל אביב לאמנות לשנת 2016. הפרס מוענק על ידי המוזיאון זו השנה השנייה. בשנת 2015 זכה בו הצלם רמי מימון. פרס פרסר פתוח להגשת פרויקטים של אמנים ישראליים בני 40-25, בעלי תואר באמנות או בצילום. הפרס כולל מענק כספי בסך 5,000 דולר ותערוכת יחיד במוזיאון, שתיפתח בנובמבר 2016.

צוות השופטים בועדת פרס פרסר לשנת 2016: סוזן לנדאו, מנכ״לית ואוצרת ראשית, מוזיאון תל אביב לאמנות, ולטר מוזר, אוצר ראשי לצילום, מוזיאון אלברטינה, וינה, אוסטריה וכריסטופר פיליפס, אוצר במרכז הבינלאומי לצילום, ניו יורק, ארה״ב.

מנימוקי השופטים: מארק יאשייב יוצר בתצלומי הענק שלו סיפורים מרובדים באמצעות עיבוד צילומי של האובייקטים. הוא משתמש בדמויות ואובייקטים שונים המעומתים עם הקשרים מתולדות האמנות והצילום. עבודתו נעשית בשלבים ופעולת הצילום שלו כפולה וכוללת מיצב שהוא בונה בסטודיו, צילום, הדפסה, הצבה של ההדפסה חזרה בסטודיו וצילום נוסף של הסט המצולם, הפעם משוטח. בכך הוא מערער על מושגי יסוד של הצילום, כמו הזמן הצילומי, אור, חלל, דו ממד ותלת ממד.

יאשאייב, יליד 1981, הוא בוגר המחלקה לצילום במרכז האקדמי ויצו חיפה ובוגר תכנית התואר השני בבצלאל. הציג בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם ועבודותיו נמצאות באוספים פרטיים וציבוריים.

״כלבים״, יצירתו של איתי מרום, היא עבודת וידאו לילית, שצולמה בחושך ועוקבת אחר להקות כלבים משוטטים על הגבול בין קריית ארבע לחברון. באזור רווי עוינות בין שתי אוכלוסיות תושבים, הכלבים הם מעין אוכלוסייה שלישית, אחרת. בשוטטותם החופשית, מצליחים הכלבים גונבי הגבולות לפתוח לעיני הצופה פתח למחשבה על אופן אחר של קיום.

מרום הוא בוגר התואר השני במדרשה לאמנות בית ברל. עבודתו "כלבים" מ-2015 נעה בין התיעודי לאקספרסיבי, ומצליחה להעביר תחושת רפאים אקס-טריטוריאלית, במציאות בה המתח האנושי המתמיד טעון על סף עימות. בתמונת המציאות החלופית, כאשר אזור הגבול נכבש על ידי הכלבים המשוטטים, הוא משליך את רגשי החרדה והאימה מהמלחמה האנושית ליצורי לילה מאיימים, הנתפסים באופן קמאי כחורשי מזימה ומבשרי רע.

״עץ הזאבים״ בווריאציות שונות היה המוטיב המרכזי בעבודתה של מיכל נאמן במחצית הראשונה של שנות ה-90. נאמן מתחקה אחר רישום בשם זה שצייר סרגיי פנקייב, שהיה מטופל מפורסם של זיגמונד פרויד, כהמחשה לחלום בלהות שחלם בילדותו. בחלומו מופע לילי של עץ אגוז שעליו חונה להקת זאבים לבנים. ציור העץ עם הזאבים מופיע בתוך הטקסט של תיאור המקרה הזה בכתבי פרויד.

כפי שהאימה שבחלום עץ הזאבים מכסה על משהו בלתי נסבל במציאות שקדמה לו, אירוע המכונה אצל פרויד ״הסצנה הראשונית״, כך מסתירה ההתרחשות הלילית של הכלבים בסרט של איתי מרום, את מציאות הסכסוך שלא נראית בו.

בתערוכה ״כלבי אשמורת״, שתיפתח במוזיאון תל אביב ביום ו׳ 9.9 מצביעה האוצרת אלן גינתון על המכנה המשותף בין שני אמנים בני דורות שונים, הנעים על הגבול בין חלום לערות, בין חייתי לאנושי, בין פסיכולוגי לפוליטי. שם התערוכה שאול משם סרטו הראשון של קוונטין טרנטינו, משנת 1992, ומרמז על פוטנציאל האלימות והחרדה השוכנת מתחת לפני השטח של העבודות.

טרין סיימון (Taryn Simon), היא אמנית אמריקנית (נ׳ 1975) שעושה שימוש בצילום, טקסט, וידאו ופרפורמנס כדי להציג את השיטות האנושיות להפגין כוח ושליטה. אמנותה מבוססת על מחקר מעמיק של נושאים שונים, ביניהם אסירים חפים מפשע ששוחררו לאחר שישבו בכלא שנים רבות, גנאלוגיה של משפחות ברחבי העולם הקשורות לקונפליקטים פוליטיים, דתיים או אזרחיים, מקומות וחפצים הקשורים למיתוסים אמריקאיים ובכל זאת הם סמויים מן העין, ועוד. כל סדרת עבודות שסיימון יוצרת בנויה מתצלומים מלווים בטקסט, הלובשים חזות תיעודית, משפטית וקטלוגית. בה בעת יש להם חזות פתיינית וכובשת.

בתערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות מוצגת סדרת העבודות האחרונה שלה, ניירת וכוח ההון, שבה היא בוחנת סידורי פרחים שקישטו ועידות עולמיות חשובות, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20. סיימון זיהתה את סוגי הפרחים בעזרת בוטניקאי, שלחה לסטודיו שלה אלפי פרחים, צילמה וייבשה אותם. הפרחים משמשים כעדים אילמים לרגעים היסטוריים, הפעם כגיבורים הראשיים דרכם מסופר הסיפור של יחסי כוחות בינלאומיים, מניפולציות והבטחות מוּפָרוֹת.

זיוף הוא כל דבר המתיימר או מתחזה להיות מה שהוא איננו ואשר נוצר למטרות הונאה. אך לא כל דבר שאיננו אמיתי הוא בהכרח ״מזויף״.  בין שני המושגים הללו נמצאת קשת רחבה של מושגים אחרים, כגון: העתקים, וריאציות, הדפסות, ציטוטים, מחוות, חיקויים, ניכוס, התחזויות ועוד. התערוכה ״זיוף״, שתיפתח במוזיאון תל אביב ב-30.9, מעלה שאלות מסקרנות כמו מה זה ״אמיתי״ ומה הופך זיוף למוצלח מסוגו.

אוצר התערוכה, ד״ר דורון לוריא, מספר, כי בתחרות כפילים של צ׳רלי צ׳פלין, שנערכה במונטה קרלו, צ׳רלי צ׳פלין האמיתי זכה רק במקום השלישי. במוזיאון תל אביב התקיימה בשנה שעברה תערוכת פרפורמנס של קבוצת תנועה ציבורית, שבמהלכה הסירו חברי הקבוצה ציור היסטורי מקיר המוזיאון והעבירו אותו בצעדה מאולם לאולם, מספר פעמים ביום. לשאלתי התברר שמדובר בהעתק. במסדרון היציאה מאותה התערוכה הוצג עוד ״העתק רשמי״ של ציור מפורסם המראה את חורבן מוזיאון הלובר.

נראה כי לא קיים בעולם מוזיאון שבמרוצת השנים לא הצטברו במחסניו גם זיופים. מוזיאון תל אביב שולף ממרתפיו זיוף של התמונה המפורסמת של פול סזאן ״חמש רוחצות״, פסל אשר יוחס בעבר לאוגוסט רודן, תמונה ורישום מזויפים שיוחסו בטעות לאמדיאו מודליאני. גם מוזיאונים אחרים בארץ השאילו לתערוכה תמונות ״מפוקפקות״, בהן גם יצירות מזויפות של ואן גוך.

גולת הכותרת של התערוכה היא הזיופים של הזייפן ההולנדי הנודע ואן מחרן (1947-1889), שצייר תמונות בסגנונו של ורמר – הצייר ההולנדי בן המאה ה-17. לראשונה יוכל הקהל הישראלי, לראות את זיופיו המעולים של ואן מחרן, כמו ״הסעודה באמאוס״, ו״ישו והאשה הנואפת״, שהטעו בזמנו את גדולי המומחים בעולם.

לצד זיופי אמנות מוצגים בתערוכה גם זיופים היסטוריים מתחומים נוספים – זיופי ממצאים ארכיאולוגיים; מסמכים מזוייפים; סיפורי זיוף ומרמה; זיופי דרכונים של סוכני המוסד ועד למותגים מסחריים מזויפים, כמו תיקים של לואי ויטון ואיסי מיאקי.

השם באוהאוס מוכר בישראל בעיקר כסגנון אדריכלי, אך למעשה מדובר במוסד שחולל שינוי משמעותי בפני העיצוב והאדריכלות במאה ה-20. במהלך 14 שנות קיומו, בין השנים 1919 ו-1933, גובשו בבית הספר באוהאוס עקרונות אוניברסליים לעיצוב, תוך חיבור בין אמנות מלאכה ותעשייה. התערוכה באוהאוס # הכל עיצוב הוצגה לראשונה במוזיאון ויטרה לעיצוב בגרמניה, אחר כך הוצגה בגלריה לאמנות בבון. כעת היא מגיעה למוזיאון תל אביב ותיפתח ב-15.10. בתערוכה שאצרה יולנטה קוגלר ממוזיאון ויטרה מוצגים למעלה מ-400 פריטים מתחומי העיצוב, האדריכלות, האמנות, הקולנוע והצילום.

הסוגיות שהעסיקו את מורי הבאוהאוס ותלמידיו קרובות לשאלות הבוערות גם כיום, אולי עוד יותר מבעבר: אדם מול מכונה, יחיד מול חברה, מוצרים ייחודיים לעומת ייצור תעשייתי, סדרתי או המוני, והצורך הגובר בשיתוף פעולה בין-אישי ובין-תחומי. בין היתר מוצגים בתערוכה קטעי סרטים כמו ״סימפוניה של עיר״ (1927) ו״בלט מכני״ (1923) וסדרת סרטי הדרכה ופרסום ״כיצד לחיות באופן בריא וחסכוני״ מעיזבון ולטר גרופיוס, מייסד בית הספר.

בית הספר באוהאוס נוסד ב-1919 בוויימאר שבגרמניה, בתקופה של שינויים רדיקליים, על רקע כלכלה מרוסקת והאינפלציה הדוהרת שאחרי מלחמת העולם הראשונה. האדריכל ולטר גרופיוס, חדור תחושת שליחות, הגה כבר ב-1916 מודל חדש של בית ספר לאמנות: ניסוי חדש בחינוך, שבמרכזו שאלות ולאו-דווקא תשובות; מצע שיקשור לימודי אמנות עם הכשרה פדגוגית ומעשית בתחומים השונים של המלאכה והאומנויות. מקום שיצלח את הסתירה לכאורה בין אמנות, טכנולוגיה ותעשייה, וישלב תיאוריה עם פרקטיקה.

בין היוצרים הדומיננטיים שפעלו בבאוהאוס, נמנים וסילי קנדינסקי, יוהאנס איטן, פאול קליי, אוסקר שלמר, לזלו מוהולי-נאג׳, הרברט באייר, יוזף אלברס, הנס מאייר, לודוויג מיס ון-דר-רוה ורבים אחרים. החיבור בין הכוחות היוצרים המשמעותיים הללו הניב דגש ייחודי על תהליכים, שבמידה מסויימת עמד בסתירה למטרה האידיאולוגית של המוסד – לפתח מוצרים פונקציונאליים, איכותיים ויפים לשימוש יומיומי, שיהיו בהישג ידם של המעמדות הנמוכים ויביאו לשיפור חייהם של ההמונים.

רבים מפריטי הבאוהאוס עוצבו מלכתחילה כדי להשפיע על תולדות העיצוב. אי התפשרות על איכות הביאה לסיווגם כמוצרי יוקרה, ורק עם המעבר לדסאו, ב-1925, צלח שיתוף הפעולה המיוחל עם התעשייה, כאשר מוצרי הבאוהאוס הוכנסו לייצור המוני. אולם ההצלחה לא האריכה ימים: ביולי 1933 נסגר בית הספר על-ידי הנאצים. אולי גם עובדה זו תרמה להילה שאופפת את הבאוהאוס ואנשיו, כפורצי דרך, שהניחו יסודות לעולם יצרני טוב יותר, אך נהדפו על ידי כוחות הרשע.

לתערוכה נאספו פרוטוטיפים של רהיטים מודולריים שיצאו מתחת ידיהם והפכו לאייקונים של עיצוב מודרני. גופי תאורה, כלי שולחן מקרמיקה, מתכת וזכוכית, מוצגים בתערוכה לצד מסמכים היסטוריים כמו רישומי פטנטים, הסכמי עבודה, עלוני מכירות וקטלוגים. הריבוי הזה נועד ככל הנראה לתת נומכחות למלוא רוחב היריעה שבה עסקו אנשי הבאוהאוס, על מנת לנסות ולהבהיר את הסיבה לדומיננטיות שלהם בשדה העיצוב והתרבות החזותית של המאה ה-20.

לצד החומרים ההיסטוריים מוצגות עבודות של יוצרים עכשוויים, ביניהם אולאף ניקולאי, שהמחיז טקסט של קנדינסקי, קבוצת Space Caviar בעבודת וידיאו המבוססת על משחק המחשב מיינקראפט, ועוסקת בחזונו האדריכלי של גרופיוס. פרויקטים של המעצבים התעשייתיים קונסטנטין גרצ׳יץ׳, יז׳י סימור, קלמנס וייסהאר וריד קראם, ון-בו לה-מנצל, פרונט דיזיין, Unfold, Opendesk ועוד.

הבאוהאוס – יודעים כל מי שרצו להשכיר, לקנות או למכור דירה בתל אביב – הוא מושג מפתח בשוק הנדל״ן המקומי: הוא מתמצת את קלישאת העיצוב המודרני וממשיך להיות טרנדי, אף שבית הספר שנשא את שמו פעל בגרמניה בסך הכל במשך 14 שנה, ב־1919־1933, תחילה בוויימר ולאחר מכן בדסאו. אף על פי שהבאוהאוס מוכר אצלנו בעיקר כסגנון אדריכלי שחביב על מתווכי הדירות או כשם של חנות מזכרות, הוא אחד מהמוסדות התרבותיים המשפיעים ביותר במאה ה־20 , ובמהלך חייו הקצרים גיבש עקרונות אוניברסליים לעיצוב המחברים בין אמנות, מלאכה ותעשייה.

״באוהאוס #הכל_עיצוב״, תערוכה שנפתחה לאחרונה במוזיאון (והוצגה קודם לכן במוזיאון העיצוב של ויטרה בגרמניה), מנסה לעשות צדק עם המושג (והמוסד) על ידי הצבת מנעד רחב של מוצגים בהקשר תרבותי, היסטורי וחברתי. התערוכה כוללת אוסף מרשים של יותר מ־400 פריטים, חלקם לא הוצגו מעולם, מתחומי העיצוב, האדריכלות, האמנות, הקולנוע והצילום, שיצרו שמות כמו וסילי קנדינסקי, פאול קליי, הנס מאייר, לודוויג מיס ון־דר־רוהה ורבים אחרים, לצד יוצרים עכשוויים שעבודתם הושפעה מהבאוהאוס. החיבור בין הכוחות היוצרים המשמעותיים הללו הניב דגש ייחודי על תהליכים, שבמידה מסויימת עמד בסתירה למטרה האידיאולוגית של המוסד – לפתח מוצרים פונקציונליים, איכותיים ויפים לשימוש יומיומי, שיהיו בהישג ידם של המעמדות הנמוכים ויביאו לשיפור חייהם של ההמונים.

בית הספר באוהאוס נוסד ב־1919 בוויימאר שבגרמניה, בתקופה של שינויים רדיקליים, על רקע כלכלה מרוסקת והאינפלציה הדוהרת שאחרי מלחמת העולם הראשונה. האדריכל ולטר גרופיוס, חדור תחושת שליחות, הגה כבר ב־1916 מודל חדש של בית ספר לאמנות: ניסוי חדש בחינוך, שבמרכזו שאלות ולאו־דווקא תשובות; מצע שיקשור לימודי אמנות עם הכשרה פדגוגית ומעשית בתחומים השונים של המלאכה והאומנויות. מקום שיצלח את הסתירה לכאורה בין אמנות, טכנולוגיה ותעשייה, וישלב תיאוריה עם פרקטיקה.

רבים מפריטי הבאוהאוס עוצבו מלכתחילה כדי להשפיע על תולדות העיצוב. אי התפשרות על איכות הביאה לסיווגם כמוצרי יוקרה, ורק עם המעבר לדסאו, ב־1925, צלח שיתוף הפעולה המיוחל עם התעשייה, כשמוצרי הבאוהאוס הוכנסו לייצור המוני. אולם ההצלחה לא האריכה ימים: ביולי 1933 נסגר בית הספר על־ידי הנאצים. אולי גם עובדה זו תרמה להילה שאופפת את הבאוהאוס ואנשיו, כפורצי דרך, שהניחו יסודות לעולם יצרני טוב יותר, אך נהדפו על ידי כוחות הרשע.

״הבאוהאוס הוא רעיון של חיבור כל האמנויות, כמו הרנסנס, ומטבעם של רעיונות טובים הוא שהם נשארים״, מסבירה אוצרת העיצוב והאדריכלות של מוזיאון תל אביב, מאירה יגיד חיימוביץ׳, את העובדה שהבאוהאוס רלוונטי גם היום, כמעט 100 שנה לאחר היווסדו. הסיבה השנייה היא ״מנגנון יחסי הציבור המטורף של הבאוהאוס. הזמן והחשיבה שהוקדשו לשיווק ולהבניית הדימוי של הבאוהאוס באמצעי המדיה בכל רחבי העולם היו יוצאי דופן, מה שמעלה את השאלה מה בין פילוסופיה, אידיאולוגיה וטכנולוגיה, לבין מנגנון משומן שיצר אייקונים ותיווך אותם בצורה אינטנסיבית ומתוחכמת.

״אין באוהאוס אחד וזו לא תערוכה של אייקונים, שאתה מבקר בה ועובר מאייקון לאייקון״, מגיבה יגיד חיימוביץ׳ להבעת החשש כי עודף הפריטים והדידקטיות עלולים להקשות על קהל המבקרים להבין מה הוא רואה. ״הבאוהאוס הוא מרקם רב שכבתי של קולות סותרים: יש בו מצד אחד הרבה רוח שטות ואירוניה, ומצד שני הוא תעשייתי, טכנולוגי ופונקציונלי. הוא הרבה מעבר לסכום חלקיו, והמילה עצמה היא כמעט רק איזה לוגו, טריגר למחשבה בין מלאכה לטכנולוגיה, בין אמנות לתעשייה. היא כביכול הכל: גם וגם, גם וגם״.

ואכן, כפי שמכריז החלק השני של שמה של התערוכה, ״הכל עיצוב״, ככל שמתעמקים בה יותר, אפשר להבחין בפרדוקסים בין הרטוריקה לדבר עצמו; בין הדיבור השגור על הבאוהאוס לבין תוצריו; בין מה שאנו מכירים – האייקונים המפורסמים או העיר ״הלבנה״ והבורגנית – לבין הקונספציה האידיאולוגית של הבאוהאוס; בין רעיון הבאוהאוס לבין התפתחויות נוכחיות בעיצוב כמו המהפכה הדיגיטלית. אבל אולי דווקא כל הסתירות האלו הן ההסבר לרלוונטיות של הבאוהאוס גם בעידן הפוסט מודרני: כל אחד יכול למצוא בו משהו שימצא חן בעיניו, מבלי שהעובדות יקלקלו לו את המציאות.

מה הדבר החשוב שיוצא מהתערוכה?

״השאלות ששאלו אז ושרלוונטיות גם היום – איך אנחנו רוצים לחיות? באיזה בתים? באיזו סביבה? באילו ערים? האם בתי הספר לעיצוב ואדריכלות עדין מאמינים במודל החינוכי של האינטרדיסציפלינריות הזו? האם החשיבה הפדגוגית של רב תחומיות חשובה? ומה התפקיד החברתי של עיצוב: האם לעיצוב יש כוח לגרום לשינוי חברתי? האם זה היה ריאלי אז והאם זה ריאלי היום? לאור ההתפתחויות הטכנולוגויות והדיגיטליות, אנה פנינו מועדות?״.

—

פורסם במקור בגרסה שונה וארוכה יותר במגזין טיים אאוט

בתערוכה ״בשבחי מפולת״ יציג יחזקאלי ציור עכשווי, ישראלי וים־תיכוני. הציורים פורשים מערכת סמלים עשירה, המבוססת על אלמנטים דתיים. חלקי תפילה ומוטיבים יהודיים, לצד מזבחות נוצריים ואדריכלות מוסלמית, דימויים נוצריים מימי הביניים ושופרים מעל מסגד אל־אקצה, משמשים בערבוביה בציורים, כרקע לדיוקנו של האמן, המוצג כנלעג, חלש ונוירוטי.

הציור של יחזקאלי מעיד על עצמו כעל נודד נצחי. אחד הגלגולים הבולטים בעבודותיו הוא גלגולו של הדיוקן העצמי. לעיתים הוא מופיע בדמות היהודי הנודד, עוטה זקן וכובע מחודד וקושר עצמו לזהות היהודית הגלותית. יחזקאלי מחבר את דמותו של היהודי הישן לדמות הצייר המזוקן, ״היהודי החדש״ העסוק במלאכת הציור או בהתבוננות – מהורהר וחסר אונים, או זדוני ויצרי. בדיוקנאות עצמיים אחרים יחזקאלי, מופיע כראש קירח בעל אף ארוך המזכיר את דימוי הסמיילי. הדימויים המופיעים בציורים הם תמיד, בניגוד לחוקי הלוגיקה, גם וגם: כד הוא גם ראש, תקיעת שופר היא הוצאת לשון או עישון מקטרת ושערי השמים הנפתחים בציור הם בה-בעת, האדמה שנשמטת.

דימוי מרכזי בציוריו של יחזקאלי הוא הכד המופיע הן ביחס לארכיאולוגיה מקומית בצל הסכסוך, והן ביחס לציור עצמו – ככלי קיבול המטמיע השפעות אמנותיות ותרבותיות שונות. בשנים האחרונות יחזקאלי מצייר אטיודים מהירים, על גבי כלי חרס פגומים, המצביעים על הכישלון כנקודת מוצא חדשה לציור העכשווי. על אחד מכלי החרס מופיעים שני עצי דקל וביניהם הכיתוב ״סימבוליזם מקומי בעד ונגד״ – קריצה הומוריסטית לשאלת השייכות, שמנסח הציור המתחבט של יחזקאלי.

נעילה: 25.3.17

בתערוכה הנוכחית, שתציג ציורים מחמש השנים האחרונות, מתגלה הציור של גרבוז כמופע תיאטרלי קומי, לעתים גרוטסקי ואפילו כקרקס או כקרנבל. ההומור של הציורים הוא כפול: ויזואלי ולשוני. הציורים החדשים מראים, אולי יותר מתמיד, את הווירטואוזיות של גרבוז ואת החופש שלו לשחק בשפה העברית ובסגנונות שונים של ציור.

התערוכה מביאה לשיא את מעשי המחווה, ההעתקה או ההתחפשות של גרבוז לציירים אחרים. במקבץ חיקויים של ציירים מערביים מודרניסטיים: בונאר, מאטיס, פיקאסו, סוטין, ברנקוזי, מירו, דובופה, טיימנס, רותקו, פרנץ קליין ומאת׳רוול, לצד אִזכורים לציירים כמו מורנדי, פונטנה, אדוארד הופר ואליזבת פייטון. יש בה גם התייחסויות לסגנונות ציור, כמו ציור מצרי, ציור כדים יווני, ציור של ימי־הביניים, אוונגרד רוסי, ציור מופשט, סוריאליזם ואמנות של אאוטסיידרים. בציור אחד, מחקה גרבוז ציור של רפי לביא , בציור אחר כתוב שמו של אגם בקשת צבעים שמאזכרת את ציוריו ובציור נוסף מופיעים שמות של ציירים ישראלים, כחיקוי של חתימותיהם ברשימת חותמים על עצומה.

ההומור הוא חלק בלתי נפרד מעבודתו של גרבוז מראשית דרכו האמנותית באמצע שנות ה־60, אך נראה כי בציורו המאוחר של גרבוז, משקלו של הקומי רק גדל. ״ההומור יודע לחדור לאפלים שבסדקים״, הוא אומר על התרבות הענֵפה ששורשיה בשוטה הכפר ובליצן החצר, על הכושר לפגוע ובה בעת לחמול, בבחינת ״נאמנים פצעי אוהב״.

התערוכה ״בית ספר לאמנות״ תציין 70 שנה להקמתה של המדרשה לאמנות, מבתי הספר המובילים והוותיקים לאמנות בישראל. התערוכה תפעיל ״בית ספר״ לאמנות בחלל של ביתן הלנה רובינשטיין ותבקש לבחון מחדש את תפקידו וחשיבותו של בית הספר לאמנות (ושל המוזיאון) בראשית המאה ה-21.

באמצעות מיצבים, מיצגים, פעילויות ומפגשים – ובהשתתפות אמנים רבים, כולם בוגרי ומורי המדרשה – יהפכו חללי ביתן הלנה רובינשטיין לבית ספר המורכב מ״כיתות״, ״חדר שקופיות״, ״קפיטריה״, ״חנות לצורכי אמנות״, ״ספריה״ ועוד. במקביל נבנתה מערכת שעות מיוחדת למוזיאון שבוחנת, לעתים באמצעים פרפורמטיביים, פלטפורמות לימודיות כמו ״שיעור״, ״הרצאה״, ״הקרנה״, ״נקודת מפגש״, ״מבחן כניסה״ או ״סדנה״. אלה פתוחים להשתתפות הקהל הרחב. כל זאת, מתוך ניסיון לחשוב על בית ספר לאמנות כמקום שיכול להיות אתר פעיל של ייצור תרבותי ושל מודעות ביקורתית, ולא מקום השקוע בתהליך הלימוד בלבד.

במסגרות השונות ישתפו אמנים רבים, בין אם באמצעות הצגת עבודות, מרביתן חדשות, ובין אם דרך הזמנתם להעביר שיעור או פעילות במסגרת ״בית הספר״. האמנים שישתתפו יהיו מורים או בוגרים בולטים במדרשה, בהם מיכל נאמן, דגנית ברסט, גבי קלזמר, רועי רוזן, אנג׳לה קליין, מירי סגל, אניסה אשקר, ציבי גבע, פיליפ רנצר, בן הגרי, שחר יהלום, עינת עמיר, ראפת חטאב, נועה גרוס, דור זליכה לוי, הינדה וייס, ליאור שביל ואחרים.

נעילה: 30.12

תצלומיו של מארק יאשאייב מכילים תערובת של שגרת יומיום ופלא. העבודות המוצגות בתערוכה מהוות ארכיב צילומי אישי: הוא בוחן בתצלומיו את החללים הסובבים את חפצי היומיום המקיפים אותנו, שבהם אנו נעים. לעתים הוא מצלם בחללים פרטיים כמו סטודיו או חדר שינה ולעתים, במקומות ציבוריים כמו מוזיאון, חלון ראווה או אתר ארכיאולוגי.

יאשאייב הופך את החלל הקבוע, הדירה או הסטודיו לחלל בעל תכונות של זמניוּת. התחושה שעולה מהתבוננות בתצלומים היא של חוויות חיים בשוליים של הגירה, עקירה ופרידה. על כך מעיד האמן עצמו, שעלה בגיל תשע מברית המועצות לשעבר: ״אני מרגיש שעדיין לא פרקתי את המזוודות פה, אני לא מרגיש שייך לגמרי למרות שהתאקלמתי. התחושה היא של זמניות״.

ההפרדה בין החדרים, בין הפנים לחוץ, מיטשטשת בתצלומים. מצד אחד מוצגת כניסה דרך דלת או חלון לעוד חלל ועוד חלל הנראים שקופים ונגישים, ומצד שני הגישה אליהם נחסמת על ידי אור, מוט עץ ועוד. כך הוא חושף את המורכבות ואת אי־הבהירות של החלל ושל המקום.

יאשאייב מקיים קשר מתמיד עם עולם הציור והפיסול הקלאסי והמודרניסטי. הוא יוצר בתצלומי הענק שלו, סיפורים מרובדים באמצעות עיבוד צילומי של האוביקטים וכך קושר בין צילום לציור. הוא משתמש בדמויות ובאוביקטים המעומתים עם הקשרים מתולדות האמנות והצילום, בוחן דימויים מתוך ההיסטוריה של האמנות, תוך התבוננות במסורת העבר, ומשמר ומתעד אותה כשהוא יוצר הומאז׳ים לתקופות ולסגנונות האהובים עליו. דמויות רבות של יאשאייב, מחקות תנועות קלאסיות – הן בעירום האידיאלי והן בתנוחת הגוף והעמדתו בחלל – אך בניגוד לחוזקן של הדמויות הקלאסיות, הן משדרות שבירות ופגיעות ומנותקות ממשמעות תרבותית סמלית.

יאשאייב מתעד מרחבים המערערים את מושגי היסוד בצילום: זמן, דו־ממד, אור ונוכחותו של האובייקט. פעולת הצילום כפולה והיא אוצרת בתוכה רגעים צילומיים מרובים. תהליך העבודה כרוך בבנייה של מיצב, בצילומו, בהדפסתו ובהצבתו מחדש. שני הממדים (המצולם והפיזי) מתאחדים ויוצרים תצלום אחד מרובד. התצלום המתגבש והסיפור שהוא מספר מתפרקים ומתאחדים ללא הרף ויוצרים יחד דימוי חמקמק. התצלומים במבט ראשון, מסרבים להיתפס כסיפור אחיד, אך ניתן להבחין בעריכה מוקפדת, שמתוכה מתגלה המשמעות ועל הצופה להשלים את הקריאה. כותרת התערוכה, ציטוט מספרו של ס. יזהר, ״מקדמות״, מעוררת רתיעה ומשיכה כאחד ומכוונת לרגע הבריאה המכונן של היצירה ״ומן הפתאום ההוא והלאה״.

אפריקה שמדרום לסהרה נוכחת במלוא העוצמה ועל כל מורכבותה, בעשייה ובשיח האמנותיים של העשורים האחרונים. העבודות בתערוכה משקפות את החיוניות והתסיסה שמניעות היום את אפריקה ואת מציאות החיים בה – כאוטית ולעיתים אכזרית וטרגית. העבודות נוצרו בעידן הפוסט־קולוניאלי, המוקדמות שבהן בשנות ה־60 וה־70 – ״עשור העצמאות״ של אפריקה – ומתבקש לקרוא אותן הן כמקרים פרטיים והן כביטויים של הקולוניאליזם והשלכותיו, דרך ניסוח מחדש של הגוף, הנוף והתרבות האפריקאיים. עבודות שנוצרו בארץ נותנות ביטוי ל״אפריקה הקטנה״ – הקהילה הגדלה והולכת של מהגרי עבודה ומבקשי מקלט אפריקאים בדרום תל אביב. הן משקפות היבטים שונים של הקשר אפריקה־ישראל, ושל האופן שבו אפריקה נטמעה בדמיון, בפנטזיה ובמציאות הישראליים.

המושג אפרו־פוטוריזם מתייחס למוזיקה שצמחה בשנות ה־60 בקרב אפרו־אמריקאים וליצירה שהתפתחה בהשראתה בתחומי השירה, הקומיקס, הקולנוע והאמנות. המושג חל היום על טווח רחב של יצירה שמשקפת פוטוריזם בגרסה אפריקאית. נרטיבים שונים משתקפים דרך מבעים ששוברים הבחנות מקובלות בין אמת לבדיה, בין מיתוס למדע, בין טכנולוגיה לרוחניות.

משתתפים: אבודיה, נורית אביב, לאונס רפאל אגבודז׳לוּ, ג׳יי. די. אוקהאי אוז׳יקרה, אדג׳אני אוקפו־אגבה, בודיס איזק קינגלז, אבּיאל אמנואל & אליסיה מרסי, פרדריק ברולי בואברה, ברביזון החדש – נטליה זורבוב, אסיה לוקין, אנה לוקשבסקי, זויה צ׳רקסקי־נאדי ואולגה קונדינה, פיטר הוגו, אסתר מהלנגו, איברהים מהמה, ואנגשי מוּטוּ, זוולטו מטטואה, אבו בקאר מנסאריי, נאנדיפה נטמבו, מאליק סידיבה, שרי סמבה, דוד עדיקא, ואנורי קהיו, קולקטיב אנייה, לוסיאנה קפלון, אדם רוטברד, אריאל רייכמן.

נעילה: 22.4.17

בתערוכה המציינת 70 שנה להקמתה של המדרשה לאמנות בחר האוצר אבי לובין, מראשי התוכנית ללימודי המשך באמנות במדרשה, ללכת בדרך לא קונבנציונלית. במקום לאסוף את מיטב היצירות של גדולי היוצרים שצמחו ויצאו מהמדרשה, במקום מבט רטרוספקטיבי על הישגים ושיאים, על זרמים באמנות ואמנים רבי השפעה המזוהים עם המדרשה, לובין החליט להעתיק לתערוכה את אווירת המדרשה ואת מראה המקום.

במסגרת התערוכה ״בית ספר לאמנות״ הפך ביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב לדיוקן-מעט של המדרשה בבית ברל – עם קפטריה וחלקת דשא, עטורת צמחיה (״סט הפגישות״, עבודה של נועה גרוס, אורי נועם ועלמה פוגל); עם מערכת שעות ושיעורים פתוחים לקהל, הכוללים סדנאות (ליאור שביל מעסיק את הקהל במשך שלושה ימים), מבחנים (בעבודה של מיכל הימן), שיעורים (רפאת חטאב מלמד ערבית); דיבור על תולדות האמנות, קריאה בספריה וגם משחקי פוקר בהפסקה (עבודה של תום פניני). מרבית ההרצאות הן למעשה עבודות פרפורמנס (מיצג – אחת המילים שנמצאות במוקד החיטוט התקשורתי בפרובוקציות אמנותיות לאחרונה).

הבלגן הנראה לעין הוא תוצאה של מכלול רב-תכנים, חלקו בוסרי, חלקו בשל ואף מניב פירות חדשים מדי דור ודור, וחלקו ארס-פואטי – אמנות בוגרת הבוחנת את עצמה. במבט מקיף התערוכה מיטיבה להציג את עצם החיפוש והתעייה, הטעות והתהייה, שנמצאים בבסיס העשייה האמנותית. אולם גדולתה היא גם חולשתה: לא ניתן לקלוט את איכותה של התערוכה בביקור קצר ובראייה בלבד.

״התערוכה מבקשת לבחון מחדש את תפקידו ואת חשיבותו של בית הספר לאמנות (ושל המוזיאון) בראשית המאה ה-21, מתוך ניסיון לחשוב על בית ספר לאמנות כאתר פעיל של ייצור תרבותי ושל מודעות ביקורתית, ולא מקום השקוע בתהליך הלימוד בלבד״, אומר לובין. הניסיון לשתף את הקהל במהותו של בית הספר לאמנות ובחוויה של המתרחש בו דורש מעורבות והשתתפות פעילה של הקהל – עם הרשמה במערכת השעות, בחירה בפעילויות שתרצו לקחת בהן חלק, הגעה בזמנים יעודים. דרישה כזו מתגלה בדרך כלל כגול עצמי, כאשר מרבית המשתתפים מגיעים מקרב אותם מעגלים של עולם האמנות, בסגנון חבר מביא חבר, ולא נפתחים לקהל הרחב.

השאיפה היא לקרוא לקהל לבוא, לראות ולעשות, ובעיקר ללמוד משהו על אמנות. בזמן שהארץ סוערת בעקבות תרגיל פוטושופ בבצלאל שיצא מהקשרו ונופח מעבר לכל פרופורציה; כאשר עבודת מחאה של אמן בודד בכיכר העיר מוצגת לפתע כחוד החנית של התארגנות פוליטית נגד השלטון – התערוכה הרדיקלית של המדרשה במוזיאון תל אביב מחווירה מעט, ונראית כמעט מנומסת מדי. אך אסור להתעלם ממנה ומחשיבותה.

העיסוק באמנות סובל מאז ומתמיד מהיעדר תקציבים וחסר תמיכה ציבורית. כעת חופש הביטוי האמנותי נמצא תחת מתקפה הרסנית מצד אותם גורמים שאמורים להזין ולתקצב את בתי הספר והמוסדות לאמנות. כאשר שרת התרבות ושר החינוך עסוקים בציד מכשפות דמיוניות ובדה-לגיטימציה של גיוון תרבותי וריבוי קולות, אסור לתת לשוחרי הפרובוקציות והפיצוצים להכתיב את סדר היום. כחלק מהתערוכה, יתקיים ב-20.12 דיון חירום ומחאה על מצב הרדיפה של האמנות באקלים הפוליטי בארץ. בערב זה יושק גם גיליון חגיגי של כתב העת של המדרשה.

לא ברור למה האמנות נתפסת כמאיימת כל כך – אולי זה בגלל השפה השונה שבה היא מבטאת רחשי לב ואולי זה קשור לאופיה הנבואי. תערוכת המדרשה מאפשרת לכל אדם, גם לשרי הממשלה, להציץ אל תוכו של בית ספר לאמנות ולראותו כפשוטו – לא מדובר בקן צפעונים חורשי מזימות, אלא בסטודנטים ומורים, אמנים וכאלה שרוצים להיות לאמנים, או אולי רק ללמוד על אמנות. אנשים יצירתיים בדרך כלל, חושבים ובעלי עמדות שונות ומשונות.

התערוכה אינה מרהיבה, אפילו לא אלגנטית. היא רחוקה מתרגילי פוטושופ ועוסקת במהות הרבה יותר מאשר בנראות. המדרשה באה למוזיאון בבגדי עבודה: כפי שניתן לראות, בין היתר, בנזילות הצבע הצהובות והשחורות בעבודתה של אניסה אשקר ״בעקבות ואן גוך, מירו והחודש אוגוסט״. העבודה משלבת ציורים ממוסגרים שהצבע כמו פרץ מתוכם והשתלט על סביבתו. מיצב אקספרסיבי שנעשה בתנופה, במיוחד למקום, והוא אחד מהעוגנים המרכזיים בתערוכה.

מירי סגל, אף היא מראשי התוכנית ללימודי המשך באמנות, מציגה את היחסים המורכבים והשיווי משקל העדין בין מורה ותלמיד במסגרת בית ספר לאמנות. בעבודה ״תלוי״ (בלי שום קשר לחבל תלייה או לראש הממשלה). היא מציעה מפגש על שני כסאות סביב שולחן התלויים באוויר – אפשר לראות בזה סימבול לניתוק של האמנות מקרקע המציאות, לכך שראשה בשמים, או להיפך, למתח המתמיד ולסכנת ההתרסקות שאורבת לעוסקים בה. לובין מעיד, שהוא וסגל קיימו לא מעט פגישות ״באוויר״, כחלק מאותה עבודה, וההרגשה, אחרי שמתרגלים, היא של הבידוד הנחוץ והמחוייבות העמוקה להתרכז בפגישה ולהיות ״רק שם״, כאשר כל הסחת דעת או רצון ללכת לרגע כרוך בהתארגנות מתאימה.

בולטת בנוכחותה גם עבודתה של עינת עמיר ״גברים מסבירים לי דברים״ (בעקבות מאמרה המכונן של רבקה סולניט, שעוסק בהשתקת נשים). עמיר חקרה והביאה נתונים סטטיסטיים על נוכחות נשית וגברית באמנות המוצגת לקהל במוזיאונים, במוסדות ובזכייה בפרסי אמנות בישראל. היא גייסה שורה של אמניות ואמנים בולטים, מבוגרי המדרשה ומוריה/מנהליה לדורותיהם – ביניהם מיכל נאמן, ורד נסים, יאיר גרבוז, רועי רוזן, גבי קלזמר ואחרים. הנשים האמניות יצרו הדפסים שמבטאים השתקה ונחיתות נשים באמנות, בדימוי ובנתונים. הגברים מצולמים בחולצות המודפסות באותם דימויים, ומקריאים את המאמר הפמיניסטי של סולניט, בסדרת הרצאות פרפורמטיביות, כמסבירים באוזני הקהל.

קלזמר, המכהן כדיקאן הפקולטה לאמנויות בבית ברל, מציג בתערוכה אחת ממכונות הציור המיוחדות שלו, והיא מופעלת בשיעורי סטודיו שהוא מעביר. רפי לביא המנוח, מהאבות המייסדים והמובילים של ״זרם המדרשה״, מיוצג באופן עקיף בעבודה של עפרי כנעני. היא מקרינה סט שקופיות ללימוד תולדות האמנות שהיה של לביא והוא ״הוריש״ אותו לאמן-מורה בולט אחר, ציבי גבע (השותף ליצירה זו). השקופיות מוקרנות בשני מקרנים המפריעים זה לזה, דימוי מוקרן על דימוי, כך שהגישה הדידקטית סובלת מטשטוש ולקות ראייה.

כמה עבודות בתערוכה (שתוצג עד סוף דצמבר) מתכתבות ישירות עם תערוכות המוצגות במקביל בגלריות ובמוזיאונים: מיצב פיסולי של דינה שנהב, המציגה תערוכת יחיד מדוברת בגלריה נגא. פסל מרשים של קרן גלר, מאותם חומרים שהיא מציגה בתערוכת היחיד בגלריה רו-ארט. גרבוז מציג בימים אלה במוזיאון תל אביב את התערוכה ״אני ציירים״, במסגרת זכייתו בפרס רפפורט. אניסה אשקר מציגה בו זמנית עבודות במוזיאון הרצליה, בביאנלה לרישום בירושלים ובגלריה במעלות תרשיחא. כל אלה משמשים תזכורות לרלבנטיות של המדרשה ולנוכחות של האמנים שיצאו ממנה.

עם זאת, נשאלת השאלה למה דווקא אלה מוצגים? הרי לא חסרו עשרות ואולי מאות אמנים נוספים, שהיה ראוי ומעניין לפגוש בעבודותיהם. גם בבחירות שנעשו התערוכה נוטה למינוריות ומוותרת מראש על האפשרות לנצל את הבמה המוזיאלית ולהציג את הדברים היותר מרשימים, אפילו של אותם אמנים. בן הגרי למשל, אמן וידאו ומיצב מבריק, שמיוצג כאן בסדרת צנצנות של ירקות מוחמצים (ההחמצה היא בדיחה פנימית ומחווה לגדעון גכטמן המנוח). עבודתה של דגנית ברסט ("המחבל מדיזנגוף סנטר"); חוברת פעילות וצביעה של רועי רוזן. למול כל אלה חסרות כמה עבודות חזקות – שייצרו חוויה משמעותית ונגישה, גם עבור קהל שאינו משתתף פעיל ומעורב.

ביציאה מהתערוכה מוצגת עבודה אינטראקטיבית ״כניסה ביציאה״, של איה פלדמן ואופירה הוניג, מהמחלקה לטיפול באמנויות. היא מזמינה את הצופה להתייחד לרגע עם החוויה שעבר בתערוכה ולתת משוב דיגיטלי בלחיצת כפתור. את המשוב ניתן לראות בתמונה מצטברת על קיר הכניסה, ולחוש את הסיפוק שבשייכות והשתתפות ביצירה.

ינואר > אוניברסיטת תל אביב מחליפה לוגו

בדרך כלל החלפת לוגו או מיתוג חדש לא זוכים לדיון ציבורי, אולם זה לא היה המקרה עם התדמית החדשה והשנויה במחלוקת של אוניברסיטת תל אביב, שעיצבו אורי נווה וטל ברקוביץ׳. מהלך המיתוג מחדש הציף סוגיות רבות וחשובות בדיון הציבורי: האם העבר הוא פרה קדושה ואסור לגעת בו? האם בעידן הדיגיטלי שמשנה את חוקי המשחק עדיין נכון להיאחז במה שנעשה בעבר? עד כמה הרדיפה אחר העכשווי, המעודכן והצעיר מכתיבה החלטות כמו שינוי הלוגו של מוסד אקדמי? האם יש קשר בין הביקורת של קהילת המעצבים על מהלכי מיתוג לא מוצלחים לבין ההתקבלות שלהם בקרב הקהל הרחב? ועד כמה הקהל הרחב בכלל שם לב למהלכים האלו?

26.1 > דן הנדל מתמנה לאוצר העיצוב והאדריכלות של מוזיאון ישראל בירושלים

חצי שנה לאחר שפורסם הקול הקורא לתפקיד, וארבע שנים לאחר שנפתחה ״חוקרים במופלא״ -התערוכה האחרונה שאצר אלכס וורד ז״ל – פורסמה הידיעה שדן הנדל מונה לכהן כאוצר העיצוב והאדריכלות של מוזיאון ישראל. הנדל,יליד 1978, הוא אדריכל, מרצה במחלקה לאדריכלות בבצלאל, ואצר בין השאר את התערוכה ״נושאת מטוסים״ שהוצגה בביתן הישראלי בביאנלה ה־13 לאדריכלות בונציה (ולאחר מכן גם בניו יורק ובמוזיאון ישראל), ואת תערוכת הרטרוספקטיבה על האדריכל אברהם יסקי במוזיאון תל אביב. המינוי הוא זריקת מרץ חשובה לתחום ותרומה משמעותית לתחרות הבריאה שבין המוזיאונים המז׳וריים שמציגים עיצוב בישראל.

2017 > שלוש תערוכות עיצוב שיאצור הנדל יפתחו ב־2017. בחודש מרץ תיפתח תערוכה ניסיונית שתחשוף את אוספי המחלקה לעיצוב ואדריכלות כשכבות ארכאולוגיות של החלטות, התקשרויות וצירופי מקרים, ותעלה שאלות על ההגדרות המשתנות של עיצוב ודרכי התצוגה שלו. בחודש יוני תיפתח תערוכה על עבודותיו פורצות הדרך של המעצב הגרפי דן ריזינגר, שתדגים את המנעד המרשים של עבודתו העיצובית. ובחודש ספטמבר תיפתח תערוכה שתתמקד בפרגמנטים חומריים, קישוטיים ואדריכליים בירושלים, ותתבסס על עבודתו רבת השנים של האדריכל דוד קרויאנקר.

12.4 > אבן קיסר מציגה את The Restaurant, שיתוף הפעולה שלה עם טום דיקסון בשבוע העיצוב של מילאנו

גם השנה הציגה אבן קיסר, בפעם הרביעית ברציפות, שיתוף פעולה בינלאומי מרשים שזכה לכותרות בשבוע העיצוב של מילאנו. ״המסעדה״ של אבן קיסר וטום דיקסון כללה ארבעה מטבחים קונספטואליים ששאבו השראה מארבעת האלמנטים: אדמה, אש, מים ואוויר. היא מוקמה במוזיאון הילדים מילאנו (MUBA), שמורכב מארבעה אגפים ובכל אחד מהם הוצג מטבח קונספט שונה בעיצובו של דיקסון. לצד המטבחים שולבו פריטים שונים בעיצובו של דיקסון וכן שולחנות המיועדים לאכילה, שעליהם הוגשו מאכלים שבושלו בכל אחד מארבעת המטבחים, כאשר כל מאכל הותאם לקונספט של המטבח בו הוכן.

2017 > בשנה הקרובה אבן קיסר תשתף פעולה עם המעצב הספרדי חיימה חיון. המיצב הראשון יוצג בחודש ינואר בטורונטו תחת הכותרת Stone Age Folk, ויגיע לשיאו בשבוע העיצוב של מילאנו שיתקיים בחודש אפריל.

3.6 > תערוכת היחיד של דוד טרטקובר נפתחה במוזיאון תל אביב לאמנות

מתבקש להגיד על תערוכת היחיד של דוד טרטקובר במוזיאון תל אביב שהיא הייתה תערוכה חשובה; שזו הייתה הזדמנות חד פעמית להתרשם מהקף היצירה המרשים של המעצב והאמן, חתן פרס ישראל לעיצוב, ומהיכולת שלו לזקק אמירה פוליטית או חברתית לדימוי אחד. אולם מעבר להיותה חשובה, זו הייתה תערוכה יוצאת דופן, שהפגינה קודם כל את השליטה המושלמת של טרטקובר בתקשורת חזותית, לא משנה אם הוא מעצב כרזה או חושב על חלל תערוכה. והדבר בא לידי ביטוי בכל הבט: החל מהלייבלים, שהדבר הכי בולט בהם היה ציון השנה (מה שנתן את ההקשר הרלוונטי לעבודה), ועד לפיזור העבודות בחלל – החל מהעבודה בכניסה שנתנה את הטון – ״ישראל זה לא אמריקה״ – ועד הבחירה לתלות את כרזת ״שלום עכשיו״ הרחק מגובה העין, כאידיאל שאי אפשר להשיגו.

2017 > אחת מתערוכות העיצוב המסקרנות של השנים האחרונות תיפתח בחודש מרץ במוזיאון תל אביב. התערוכה, ״תגובה בונה לאסונות טבע״ שתאצור מאיה ויניצקי, תציג כ־25 פרויקטים מרחבי העולם שעניינם מיליוני אנשים שנעקרו בעשור האחרון מבתיהם בעקבות אסונות טבע רחבי היקף, ופליטי מלחמות וסכסוכי דמים פנים־מדינתיים. מיליונים מתמודדים עם סכנת מוות, מזג אוויר קיצוני, צמא, רעב וחרדה: מעֵבר למענה לצרכים המיידיים, בהבט רחב יותר אפשר לזהות שינוי באופן שיתוף הידע ובקשר העדין בין הקהילה לשדות מקצועיים דוגמת אדריכלות, עיצוב מוצר, עיצוב גרפי, הנדסת מבנים והנדסת חומרים.

7.6 > תערוכת הרטרוספקטיבה של סטודיו ננדו נפתחה במוזיאון העיצוב חולון

מוזיאון העיצוב חולון שם לזכותו השנה השג בינלאומי מרשים, עם פתיחת תערוכת הרטרוספקטיבה הראשונה בעולם של סטודיו ננדו, מהחשובים בעולם. 74 העבודות שהוצגו בתערוכה הציגו את האתגרים והפתרונות שבהם נתקל הסטודיו, תוך אינטראקציה עם הטיפולוגיות השונות של אוביקטים ושל האזורים הלא־נחקרים בהם, שבאופן לא מפתיע, את כולן איפיין מינימליזם יפני מפתיע, נחשק ויוצא דופן. התערוכה סימנה את עזיבתה של גלית גאון ממשרת האוצרת הראשית של המוזיאון, תפקיד שמילאה במשך חמש שנים מיום הקמת המוזיאון. לנעליה נכנסה מיה דבש כאוצרת ראשית בפועל, ומוקדם יותר החודש היא פתחה את ״מבט על״, התערוכה הראשונה במוזיאון תחת כהונתה.

2017 > המוזיאון עדין מצוי תחת סימן שאלה ללא מנכ״ל ואוצרת ראשית קבועים, אולם תכנית התערוכות ל־2017 כוללת שתי תערוכות מסקרנות. לאחר התערוכה הנוכחית שעוסקת בראייה, בחודש יוני עיצוב תיפתח תערוכה שתעסוק בסאונד בשילוב של פריטים היסטוריים, עכשוויים, אינטראקטיביים ומיצגים מקוריים שיעוצבו במיוחד בעבור התערוכה. בחודש דצמבר תיפתח תערוכת רטרוספקטיבה שתאצור חוקרת האופנה יערה קידר, ושתוקדש לזכרה של הבמאית, השחקנית, התסריטאית ואייקון האופנה רונית אלקבץ.

16.6 > הארץ המובתחת, תערוכת היחיד של זאב אנגלמאיר, נפתחה בבית העיר

אחד הדברים המפתיעים בתערוכת היחיד של זאב אנגלמאיר, שעדיין מוצגת בבית העיר, הוא עצם קיומה. באקלים התרבותי הנוכחי של צנזורה, שמרנות וניסיון ללכת על בטוח, מבלי להרגיז אף אחד – ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במוסד עירוני – החגיגה הפרועה ומשובבת הנפש שמתקיימת במוזיאון היא דבר יוצא דופן ברוח הפלורליסטית שנושבת ממנה. מי שיבקר בתערוכה יזכה להצצה אל מוחו הקודח של אנגלמאיר, שממשיך למתוח את גבולות הטעם הטוב, לאתגר את המבקרים עם היחס שלהם לדת, לאומיות, מיניות ופורנוגרפיה, ולעמת אותנו עם צדדים שאנחנו נוטים להסתיר או להכחיש כמו אבסורד, וולגריות, ארוטיקה, פורנו וכו׳.

22.6 > פרופ׳ עזרי טרזי יכהן כראש התוכנית ללימודים מתקדמים בעיצוב תעשייתי בטכניון

עזרי טרזי הוא אחד האנשים המזוהים ביותר עם בצלאל, ודאי בתחום העיצוב התעשייתי:הוא החל את לימודיו בשנת 1986 במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, ועשור לאחר מכן (1996) נכנס לתפקיד ראש המחלקה. בשנת 2004 הוא ייסד את התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל ועמד בראשה עד לפני ארבע שנים. החל משנת הלימודים האקדמית הקרובה הוא יכהן כראש התוכנית ללימודים מתקדמים בעיצוב תעשייתי בטכניון (תואר שני ותואר שלישי), ויהיה אחראי על הקמת מעבדת עיצוב ומדיה שתעסוק במחקר, עיצוב ופיתוח של קונספטים עתידיים עתירי טכנולוגיה. ״בוגרים רבים בתחומי העיצוב השונים המשוועים לתוכנית ברמה בינלאומית ימצאו בטכניון שדה אינסופי של מחקר ועשייה בקצה הלא נודע של צרכי העתיד״, אמר טרזי לפורטפוליו בתגובה למינוי. ״זו התוכנית היחידה בישראל שמעניקה תואר שלישי (Phd) בעיצוב, ובישראל יש מחסור משמעותי של סגל אקדמי בכיר בעיצוב. העיצוב הוא המתווך והמאיץ, הממחיש והמנגיש את כל אותן טכנולוגיות לשימוש האדם, ואני שמח שהטכניון רואה בשדה העיצוב מרכיב משמעותי של העתיד״.

26.6 > ירון שין מבטל את פורמט ההגשות המוכר של פרויקטי הגמר בוויצו חיפה

בחודש יוני הודיע ראש המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה, ירון שין, לסטודנטים שמסיימים את הלימודים, שהפורמט המוכר של הגשות סוף השנה לא יתקיים ובמקומו יגיעו כ־30 מבוגרי המחלקה לאורך השנים לשיחה בגובה עיניים בין מעצב בוגר לקולגה מקצועית. ״אני לא מוצא שום סיבה הגיונית שסטודנטים יעמדו רועדים מפחד מפני מבקר אימתני כזה או אחר, יגיעו לדמעות של תיסכול ולעיתים להתמוטטות בעקבות ביקורת קטלנית״, הוא אמר לפורטפוליו, ״וכל זה למרות שהעבודה שלהם זכתה לכל הדרך והתהליך לגיבוי וליווי מצוות המרצים של המוסד״. לפי שין התגובות למהלך היו מוצלחות במיוחד, ומעניין יהיה לראות האם הוא יצבור תאוצה ויורחב להגשות אחרות ומחלקות ובתי ספר נוספים.

16.9 > אנל מילר, יושבת הראש של אגודת המאיירים של ניו יורק, ביקרה בשבוע האיור השלישי של תל אביב

לכבוד שבוע האיור 2016 הגיעה לארץ כאורחת כבוד אנל מילר, יו״ר אגודת המאיירים של ניו יורק (Society of Illustrators), המכהנת בתפקיד במשך העשור האחרון. במשך שבוע שלם ביקרה מילר בעשרות תערוכות ופגשה מאיירים רבים, והתרשמה מסצינת האיור המקומית. מוקדם יותר החודש נודע ששישה ישראלים זכו השנה בפרסים מטעם האגודה, ביניהם עמית טריינין ועידו בק, על עבודות שהוצגו לראשונה בשבוע האיור 2016. ״ביקורה של מילר מעניק משנה תוקף לחשיבות הפלטפורמה שיצר שבוע האיור לאיור המקומי״, אמר יובל סער, האוצר הראשי של שבוע האיור והעורך הראשי של פורטפוליו. ״בשנים האחרונות זוכים מאיירים ישראלים בפרסים כמעט בכל תחרות בינלאומית חשובה, והביקור של אנל מילר בארץ מוכיח את העניין הרב שהאיור הישראלי זוכה לו ברחבי העולם. אני מקווה שביקורה של מילר יהווה סנונית ראשונה לשיתופי פעולה עתידיים״.

12.12 > מירי רגב קוראת לעצור את התקציבים לבצלאל

ימים לא פשוטים עברו החודש על בצלאל, ועל חופש הביטוי והיצירה האמנותית, לאחר שסטודנטית לאמנות בשנתה הראשונה בבצלאל נלקחה לחקירת משטרה בחשד להסתה בעקבות תרגיל שתלתה במסדרון, שבו הוצג דיוקן של בנימין נתניהו ליד חבל תלייה עם הכיתוב Rope (פראפרזה על כרזת הבחירות של ברק אובאמה עם הכיתוב Hope). ״השר בנט, הגיע הזמן שגם אתה תציב את הגבול בין אמנות להסתה ותעצור את התקציבים לבצלאל!״, כתבה שרת התרבות מירי רגב בעמוד הפייסבוק שלה.

בראיון שפורסם בשבוע שעבר בידיעות אחרונות הגיב לפרשה נשיא בצלאל, עדי שטרן, שאמר ״זו הייתה מתקפה בוטה, אפילו ברוטלית, של המשטר על בצלאל. אנחנו הופכים לחברה פחות ופחות נאורה. במדינה דמוקרטית כל אדם יכול למתוח ביקורת על הממשלה המכהנת. יש היום בישראל אווירה של שיסוי. אנחנו בדיוק המקום שבו הסטודנטים צריכים להתאמן, להתנסות, להעז, ליפול. הכל במסגרת הלימודים, במסגרת החממה הפנים־אקדמית. אין דרך אחרת ללמוד. בטח לא בלימודים מעשיים כמו בבצלאל, שהוא מוסד שמחנך למעורבות חברתית, למעורבות פוליטית. אני חושב שיוצרים, אמנים ומעצבים צריכים להיות מעורבים, צריכים להגיב, צריכים לשאוף להשפיע ולשנות. זו התפיסה החינוכית שלי״.

ינואר > אופק חדש בהנהלות המוזיאונים

בתחילת השנה נכנס יניב שפירא לתפקיד המנהל והאוצר הראשי של המשכן לאמנות בקיבוץ עין חרוד, והחליף את גליה בר אור, שניהלה וטיפחה את המשכן במשך כ-30 שנה והבטיחה את מעמדו המשמעותי בזירת האמנות בישראל. בר אור החליטה לפרוש, ומינויו של שפירא היה כמעט המשך טבעי לעבודתו עימה לסירוגין במשך שני עשורים. בדרך אצר מספר תערוכות משמעותיות ובמשך חמש שנים ניהל את גלריה הקיבוץ בתל אביב (אליה נחזור בהמשך). את כניסתו לתפקיד סימן שפירא בתערוכה נרחבת, ״אופק חדש לאופקים חדשים״, שהוקדשה לאחת התנועות החשובות שצמחו באמנות הישראלית באמצע המאה ה-20, ולהשפעתה גם על אמנים בני זמננו.

בפברואר הודיע מנכ״ל מוזיאון ישראל, ג׳יימס סניידר, על כוונתו לפרוש עד סוף השנה ולהישאר במוזיאון על תקן של נשיא לנושאים בינלאומיים. עד כה לא פרסם מוזיאון ישראל כל מידע על משימת האיתור של מנכ״ל חדש. בינתיים הודיע מוזיאון תל אביב על כוונתו לפצל את תפקידיה של סוזן לנדאו, המנכ״לית והאוצרת הראשית, ולהשאיר בידיה את הניהול בלבד. 11 מתמודדים נענו לקריאת המוזיאון, שפורסמה ביוני. באוגוסט פורסם כי שלושה מהם עלו לסיבוב הגמר אולם בחודש ספטמבר התברר כי ועדת המינויים החליטה שלא להחליט והמינויו לא יצא לפועל. כך מגיעים שני המוזיאונים הגדולים לפתיחתה של שנה חדשה עם סימני שאלה מעל לראשיהם.

בתערוכת היחיד שלה ״גליה יהב – דיוקן עצמי״, שמוצגת בגלריה רוזנפלד, עוסקת רינת שניידובר בייצוג ובמבט בעולם האמנות תוך שימוש בפרסונת הפייסבוק של מבקרת האמנות גליה יהב (על מותה הפתאומי של גליה יהב ז"ל ייכתב בהמשך). ״איך היה לך האומץ?״ ו״גליה הייתה/הגיבה?״ הן שתי השאלות הפופולריות ביותר שהפנו אליה, אמרה שניידובר בצ'ט עם פורפטפוליו. ״תפקידי כאמנית הוא לנסות לגעת כמה שיותר עמוק באמת שלי, שאינה היחידה, אך שבאיזשהו מקום חייבת להיות אוניברסלית, כדי שתהיה לה רלוונטיות לציבור״.

תערוכת היחיד המקיפה רועי רוזן – תערוכה קבוצתית במוזיאון תל אביב הציגה את עולמו הפרוע ורב הזהויות של רועי רוזן. בראיון לפורטפוליו רוזן מדבר על הצורך להמציא את עצמו כדמות חדשה בכל כמה שנים, על יחסי הקרבה עם פוטין ועם אווה בראון, ועל הצורך לצייר שוב ושוב את הלווייתו שלו.

פברואר > הייאוש לא נעשה יותר נוח

ניר סגל לקח פסק זמן קצר מלימודי הדוקטורט שלו בלונדון, והציג בגלריה רו-ארט את המיצב-מיצג ״כל ההליכונים מיואשים״, בו לקחו חלק אמנים, שחקנים ורקדנים, בשיחה מתמשכת עם הקהל. הטוויסט בעלילה הוא שהתקשורת מתאפשרת רק תוך כדי ריצה, על מספר הליכונים שהוצבו במעגל זה מול זה. סגל הצליח להעביר לגלריה את תחושת הלחץ החברתי, הניכור והכורח ״להישאר במרוץ״.

אפריל > מי שכח את התינוק במוזיאון

צמד האמנים אלמגרין ודרגסט הציגו במוזיאון תל אביב מספר לא גדול של עבודות, שבמקום להתקבץ יחד כמקובל בתערוכות, התפזרו ברחבי המוזיאון והתחפשו לחפצים יומיומיים, המקשים על הזיהוי שלהן כ״עבודות אמנות״. באחד הצמתים באגף החדש נראה תינוק נטוש בעריסתו מתחת לכספומט. לא מעט צופים נעצרו בזעזוע ובדקו אם הם מבינים נכון את מה שרואות עיניהם. חלק מהזעזוע נבע מהעובדה שעיניהם לא זיהו מיד מה לא בסדר בתמונה. ״השאלה מה עושה תינוק נטוש מתחת לכספומט מתחרה בשאלה מה עושה כספומט באמצע המוזיאון. מה יותר מגונה?״ אומר דרגסט.

״בלבול הוא מצב אנושי שממעיטים להעריך אותו״, אומר אלמגרין. ״חשוב לנו להיות לרגע צנועים ולא להיות בטוח במאת האחוזים. לגרום לקהל להסס. להטיל ספק. לשאול מה הכוונה? מה אני מבין מזה? איך אני מתייחס לזה? אפילו במובן הפשוט, לשאול האם זו אמנות?״.

במוזיאון פתח תקוה הוצגה התערוכה "מדהים! מהמם! מופלא!" שהתמקדה במדע בדיוני ובהשפעתו העמוקה על התרבות והאמנות במאה השנים האחרונות. האוצרת דורית לויטה הרטן טוענת שהקשר העמוק בין אמנות למדע בדיוני נעוץ בהיותם שני תחומים שמתבוננים בסמוי מן העין ובכוחם לעורר בנו תחושת פליאה עמוקה, כמו גם להציע חוויית פענוח.

לא מעט תערוכות משובחות של אמנים מחו״ל זרמו לכאן השנה: ביניהן תערוכת פיקאסו במוזיאון ישראל, ובה יצירות מהתקופה הכחולה, מהתקופה הוורודה ומאוסף הרישומים הגדול והפחות מוכר של האמן הגדול. במוזיאון תל אביב מוצגת תערוכת האמנית האמריקנית טרין סיימון ולא מכבר נפתחו התערוכות ״פיראנזי/שיוטה״ ו״בנוגע לאפריקה״, ובשתיהן אמנים מהחשובים בעולם כיום (ובעבר) ואילו במוזיאון ישראל נפתחה תערוכת ציורים של פרנסיסקו גויה הספרדי בן המאה ה-18, אחד האמנים רבי ההשפעה על הדורות שבאו אחריו.

בשבוע שעבר נודע שביוני 2017 צפויה להיפתח במוזיאון ישראל תערוכת יחיד נרחבת של איי ווייוויי – אחד האמנים החשובים ביותר בימינו.

מאי > מסע ישראלי

הרטרוספקטיבה של אפרת נתן במוזיאון ישראל הייתה אחת התערוכות המופתיות בייצוג ״אמנות ישראלית״. נתן לא התכוונה להיות נציגה שכזו, אבל הביוגרפיה שלה, האישית והאמנותית, הוליכה את העין במסלול של מסע ישראלי – מהילדות הקיבוצית בשנות ה-50 עד למציאות החיים בשנות ה-2000. ״נתן נולדה ב־1947 בקיבוץ כפר־רופין שבעמק בית שאן, ובו חיה עד ראשית שנות ה־70. מוטיבים מהמרחב שהקיף אותה בסביבת ילדותה משמשים נקודת מוצא לרבות מעבודותיה: ארבע רוחות השמים; הארץ ושמי הלילה זרועי הכוכבים; נוף בקעת בית שאן וערוץ הירדן; בתי הקיבוץ הצנועים והמיטה בתוכם. מוטיבים אלה הופנמו בתודעת הגוף שלה ודרכה התגלגלו אל האמנות״, כתבה האוצרת איה מירון. העבודות הפואטיות של נתן מתאפיינות ב״הסתפקות במועט״, כדברי מירון. הגופיות הלבנות, רשתות החלון המתפוררות, נראות כחלקים של עולם ישן ההולך ונשמט מבין האצבעות. הדימויים גדולים מהחיים – כמו זיכרונות ילדות שיצאו מפרופורציה והנוסטלגיה מגדילה אותם כצל הרים.

למראית עין תערוכתו של אלי גור אריה במוזיאון תל אביב ״מנועי צמיחה״ (שנפתחה בקיץ ומוצגת עדיין) שונה לחלוטין. התערוכה מפגישה את החרדה הקיומית של האמן עם פנטזיות רומנטיות על מציאות של סיפוקים-צרכניים וחפצי-מעבר מנחמים. גור אריה מזמין את הצופים לטיול בנוף. אבל הנוף, שברגע הראשון עשוי להיראות פורה, בצמחייה ירוקה ופינות חמד פורחות, מתגלה במבט נוסף כתופת מסוייט. ציטוט מאסכולת ציורי הירונימוס בוש שהתגלגל בפיסול תלת-ממד. חפצים הנראים כאילו צימחו עלווה וצמחייה המסתיימת באברי רבייה כמו-אנושיים. בעלי חיים שהתגלמו במראה חייזרי-דיגיטלי, אברי חוץ ופנים שהולחמו יחד בחיבורים כמעט אנטומיים – מבהילים בדמיון שלהם לחלקי גוף ובה בעת פלסטיים ומלאכותיים להפליא.

למרות המראה הפלסטי, המבהיק והטכנולוגי שמציג גור אריה, גם הוא מבקש נקודת אחיזה במקום, בשפה העברית. רנמז לכך נמצא בשירו של דוד אבידן, המלווה את התערוכה ״משהו בשביל מישהם״. שיר שהוא סדרת תיאורים של עולם ההולך ומאבד את סדרו, מעין מעשה בריאה ההופך בהדרגה לקטסטרופה וכיליון, חיים שהופכים למוות.

יולי > לא בבית ספרנו?

תערוכות הבוגרים מציגות בכל שנה אתגר לקהל המבקרים, בניסיון להקיף את כמות העבודות והסטודנטים המציגים בהן. למרות זאת, במרבית השנים איש לא שומע עליהן מחוץ לחוג המצומצם למדי של עולם האמנות. השנה נרשמה התעניינות חריגה בעקבות שערוריית הציור בביה״ס לאמנות בשנקר. הסטודנט ים עמרני הציג ציור גדול מידות (11 מטרים) ובו גיבוב רועש של אייקונים מהתרבות החזותית: סיסמאות מסחריות וצילומי פרסומת לצד דמויות שונות וביניהן היה מי שזיהה לפתע את פניה של שרת המשפטים איילת שקד, מעל לגוף עירום של אישה.

נשיאת שנקר, פרופ' יולי תמיר, דרשה להסיר את הציור, שנתפס לדעתה כפוגעני והוויכוח על צנזורה עצמית וצנזורה כפויה באקדמיה התלהט למספר שבועות. לאחר הבלבול והאווירה הקשה שיצר האירוע, החליט האמן לארי אברמסון להתפטר במחאה מתפקידו כראש בית הספר לאמנות. במקומו מונה רועי קופר. היה זה אחד הרגעים הנדירים בהם אמנות מגיעה לעמודי החדשות, אך איש לא חזה אז, בחודש יולי, שזוהי רק ההקדמה לפתיחתה של זירת התגוששות בין אמנים ובתי ספר לאמנות לבין משרדי התרבות והחינוך והעומדים בראשם.

החודש שבה והתלהטה הזירה כאשר סטודנטית בבצלאל (בשנה א׳, ובלימודי תקשורת חזותית) תלתה במסדרון בית הספר צילומי כרזות שעיצבה בתרגיל פוטושופ. התרגיל גלש מעבר לתחומי בית הספר והפך לכלי ניגוח פוליטי, הסטודנטית נחקרה במשטרה ובעקבותיה זומנו לחקירה גם מוריה. השרים איימו לעצור את התקציבים לאקדמיה וגל קטן של פעולות מחאה התעורר בבתי הספר לאמנות.

דיון חרום על חופש הביטוי באמנות ועל גבולות החירות של האקדמיה והחינוך לאמנות, התנהל בתערוכה ״בית ספר לאמנות״, החוגגת 70 שנה למדרשה לאמנות, בית ברל בביתן הלנה רובינשטיין (התערוכה מוצגת עד סוף דצמבר). האם ב-2017 נראה ניצני הבנה או שמא הסלמה במאבק הכוחות ובעוינות הנמתחת בין הממשלה לאקדמיה ולאמנים?

אוגוסט > זום 2016

יוזמה חדשה של האוצרות גילה לימון וטל בכלר, בשיתוף עם בית אנה טיכו ומוזיאון ישראל, יצרה מסגרת להצגת עבודות של בוגרים בולטים של האקדמיות לאמנות מהשנתיים האחרונות. בתערוכה זום 2016 שהוצגה לאורך כל הקיץ השתתפו כ-20 אמנים מבתי ספר שונים ברחבי הארץ. התערוכה לוותה בפרס בגובה 50 אלף שקל, שבו זכה דור זליכה לוי, בוגר המדרשה. בתערוכה היה ייצוג לבוגרי התארים הראשון והשני ממרבית האקדמיות לאמנות בארץ. בלטה במיוחד עבודתם של יניב עמר ולימור תמיר, בוגרי התואר הראשון באמנות בשנקר, היוצרים יחד מיצבים מונומנטליים וטוטליים. הם השתלטו על בניין יד שרה הנטוש, הסמוך לבית טיכו, והפכו אותו לעולם ילדות מרתק ומבעית.

אוקטובר > פרידה מגליה יהב

באמצע אוגוסט העלתה גליה יהב בדף הפייסבוק שלה סרטון ישן מילדותה, שבו היא ואחותה נראות מרקדות ומקפצות לצלילי השיר ״הכל הכל אני יכול בחופש הגדול״. הקליפ המצחיק בשחור לבן ליווה הודעה מבודחת על כך שלראשונה מזה זמן רב מאוד היא יוצאת לחופשה ארוכה ובשבועות הקרובים לא תכתוב על אמנות. גליה הייתה מבקרת האמנות הקשוחה והאכזרית של עיתון הארץ. פייסבוק שימש לה כערוץ תקשורת חלופי ונינוח עם קהל קרוב ורחוק. שם הרשתה לעצמה לצחוק (גם על עצמה). ב-9 בספטמבר היא כתבה ״אלוהים אדירים, עוד שתי דקות נגמר החופש שלי מהכתיבה העיתונאית על תרבות״, ופרסמה את הצילום מספרו של פיליפ רות המופיע כאן. גליה הספיקה לכתוב רק עוד ביקורת אחת (קשה, כדרכה) ופחות מחודש לאחר מכן מתה, לאחר מחלה קצרה ואלימה. מותה הותיר חלל של ממש בעולם האמנות, הזקוק לעימות ענייני ולביקורת, גם אם קשה לפעמים. חסרונה מורגש עוד יותר במציאות תקשורתית שבה הכתיבה המקצועית על אמנות בעיתונות הולכת ומצטמצמת.

נובמבר > גלריה גורדון מתרחבת

״התקופה בשבילנו היא טובה״, אומר אמון יריב, בעליה של גלריה גורדון, בתשובה לשאלה על פתיחת החלל החדש של הגלריה בדרום תל אביב. המסחר באמנות בשוק קטן כמו ישראל אינו קל, ובכל זאת, יש מי שמצליח לשמור על רמת פעילות גבוהה, עם רשימת אמנים מרשימה ומגוונת, ואף להתרחב. החלל החדש של גורדון נפתח עם תערוכה של צמד האמנים האמריקאים FAILE, ובמקביל מוצגת בגלריה גורדון בבן יהודה תערוכת יחיד של גל וינשטיין, שעתיד לייצג את ישראל בביאנלה לאמנות בוונציה בשנה הקרובה (מאי־נובמבר 2017). וינשטיין עוסק בתערוכה בשאלות של רלוונטיות, של מסחריות, של מיחזור וחזרתיות, ובוחן את משקלה התרבותי של אמנות לעומת סחורה מסוגים אחרים. בין העבודות הבולטות בתערוכה נמצא מטבח שבנה וינשטיין מחומרי תערוכת העבר שלו ״עמק החולה״, מ-2005. הגלגול האכזרי של עבודת אמנות מפוארת בארונות מטבח ביתיים היא תמונת מצב לא פשוטה, שוינשטיין מעוניין לשקף לצופיו. המסר ברור: האמנות אינה נצחית כמו שנהוג לומר או לחשוב. המיצב המרהיב, שחיפה את מרחבי ביתן הלנה רובינשטיין הפך לנטל הדורש אחסון ושימור, עד שהתגלגל ב״מוצר״ אמנותי חדש. ואולי מטבח, הנמצא בכל בית, הוא בעל ערך משמעותי ותרבותי בעל עמידות גבוהה יותר.

יובל דניאלי ויוסי וסיד, קטע מהעבודה ״תצ״א אוטופית״

דצמבר: גלריה הקיבוץ בסכנת סגירה

בתחילת דצמבר נודע כי התנועה הקיבוצית החליטה לסגור את גלריה הקיבוץ בדיוק 50 שנה אחרי שנפתחה. הגלריה הפועלת ברחוב דב הוז בתל אביב, הייתה אחד הגשרים בין הפריפריה למרכז, בין החברה הקיבוצית ברחבי הארץ לבין הזירה האמנותית בתל אביב. ״במשך חמישים שנות קיומה התרחשו והונעו בה מהלכים כה חשובים באמנות הישראלית״, כותבת האוצרת והמנהלת האמנותית של הגלריה יעל קיני. התנועה הקיבוצית שירדה מנכסיה מוותרת כעת גם על נכסי התרבות והרוח האחרונים שנותרו לה (ביניהם גם תיאטרון צוותא ולהקת המחול הקיבוצית). הצורך בקיצוץ פוגע שוב באמנות ובתרבות, וכמו החיים הקיבוציים, כנראה שגם הייצוג והתמיכה באמנות הופכים לשריד נכחד מהעבר.

שאלת הרלוונטיות של הקיבוץ כצורת חיים בחברה הישראלית עלתה לדיון בתערוכה ״נקודה״, שהציגו בגלריה בחודש האחרון יוסי וסיד ויובל דניאלי. השניים הציעו נקודת מבט מעניינת על דמותו של ״הקיבוץ המתחדש״ בעתיד – גם אם אינו נראה לעין.

האמן והאוצר דורון רבינא נבחר לתפקיד האוצר הראשי של מוזיאון תל אביב לאמנות וייכנס לתפקיד בחודשים הקרובים. כך נמסר ממוזיאון תל אביב. סוזן לנדאו, המנכ״לית והאוצרת הראשית של המוזיאון תמשיך בתפקידה כמנכ״לית.

רבינא, בן 45, כיהן כראש המדרשה לאמנות בית ברל בשנים 2009-2014. קודם לכן, בין השנים 2009-2001 שימש כאוצר ראשי של גלריית המדרשה לאמנות בתל אביב. בין התערוכות שאצר: ״ציידי יגון״ ב-ICA פילדלפיה, ״ובסוף נמות – אמנות צעירה בשנות התשעים בישראל״ במוזיאון הרצליה, ו״כח״ במסגרת ״אמנות הארץ״ 4, בנוסף לעשרות תערוכות שאצר בגלריית המדרשה וכאוצר עצמאי. רבינא פרסם מאמרים בכתבי עת, ספרים וקטלוגים של אמנים ישראלים ובינלאומיים. בשנת 2013 היה בין מקימי הגלריה החדשה של המדרשה בתל אביב ״הירקון 19״. רבינא ייצג את ישראל בבינאלה ה-26 בסאו פאולו בשנת 2004, זכה בפרס קיפר לאמן צעיר ובפרס שרת התרבות בתחום האמנויות לשנת 2008.

״רבינא מביא איתו למוזיאון גישה רעננה וחדשנית, בשילוב ראייה רחבה ומחשבה מעמיקה על אמנות ישראלית ובינלאומית״, אמרה סוזן לנדאו על המינוי. ״אני מצפה לעבודה משותפת אתו, בשילוב צוות האוצרים והאוצרות במחלקות השונות במוזיאון. אני גם בטוחה שדורון יתרום רבות להובלת תכניותיו העתידיות של מוזיאון תל אביב לאמנות, כמוסד האמנות המודרנית והעכשווית המרכזי והמוביל בארץ, לצד ביסוס מעמדו בעולם האמנות הבינלאומי״.

״זהו רגע מלהיב ומורכב לאייש בו עמדה מובילה בשדה התרבות בישראל״, הוסיף רבינא, ״על רקע התמורות התרבותיות, הטכנולוגיות והפוליטיות בעולם. מוסד המוזיאון מצוי בתוך מציאות חדשה לחלוטין שמאתגרת את אופיו, תפקידו ויעדיו״.

חברי ועדת האיתור בראשותה של לנדאו היו חיים סאמט סגן יו״ר מועצת המנהלים של המוזיאון, רבקה סקר מייסדת סותבי׳ס ישראל ועמותת ארטיס, המקדמת אמנות ישראלית בעולם, דורון סבג יו״ר ועדת התערוכות והאוספים של המוזיאון, וכרמלה רובין מנהלת מוזיאון בית ראובן וחברת ועדת התערוכות של מוזיאון תל אביב.

"אמנותה של פיונה טאן מתחקה אחר נושאים חמקמקים כמו זהות וזיכרון באמצעות כלים תיעודיים וקולנועיים. דרך הדימוי המצולם – בין אם הוא סטטי או בתנועה – היא תוהה על האופן שבו אנו חיים את העבר בזמן הווה. היא פועלת בין קולנוע תיעודי, קולנוע בדיוני, צילום ומיצג, ובלא מעט מעבודותיה מיטשטש הפער בין צילום סטילס לצילום וידאו", כך כותבת האוצרת רותי דירקטור, לקראת תערוכת היחיד של טאן, ״גיאוגרפיה של זמן״, שתיפתח במוזיאון תל אביב ב-17.2. התערוכה אורגנה במשותף על ידי ארבעה מוזיאונים: המוזיאון הלאומי באוסלו, מוזיאון מודאם בלוקסמבורג, המוזיאון לאמנות מודרנית בפרנקפורט ומוזיאון תל אביב לאמנות – שיתוף הפעולה אמנם אינו יוצא דופן בעולם האמנות, אך הוא מרשים בהיקפו, ומשמש רקע הולם במיוחד לצפייה בעבודותיה של פיונה טאן, השואבות מקצות העולם. העבודות בתערוכה משקפות את העניין שלה בנוכחות הזמן החולף, בפיתולי ביוגרפיה ובעוצמה של הדיוקן.

טאן נולדה באינדונזיה לאב סיני ולאם אוסטרלית. גדלה באוסטרליה והפכה את אמסטרדם לביתה לפני כעשרים שנה. ב-2009 ייצגה את הולנד בביאנלה לאמנות בוונציה, ובכך כאילו קיבלה אישוש לשייכותה לארץ בה בחרה. אך החלל הפעור בשאלת הזהות והשייכות האישית שב ועולה בעבודותיה המורכבות.

העבודה המוקדמת בתערוכה היא May You Live in Interesting Times  מ-1997. שמה של היצירה מושאל מביטוי המוכר (בטעות כנראה) כקללה סינית, לפיה ״זמנים מעניינים״ עומדים בניגוד לברכה שבחיים שקטים ונינוחים. בעולם פוסט מודרני חסר מנוח, שבו השעמום נחשב לחטא, נראה שאנו נושאים את הקללה בתוכנו.

סרטה של טאן עוקב אחרי מסע שערכה בעקבות זהותה המפוצלת ושורשי המשפחתה. בסופו של מסע בן שנה ברחבי העולם, בין יבשות ומדינות, היא מגיעה לכפר קטן בסין שממנו באה משפחתו של אביה. שם המשפחה של כל תושבי הכפר הוא ״טאן״. אך במקום שאמור להיות ליבת הגרעין המשפחתי ומקור תחושת השייכות המיוחלת, מתברר (כצפוי, כנראה) שהפנטזיה על ״בית״ ו״משפחה״ אינה יכולה להתגשם והיא מועדת להישאר לא ממומשת, לפחות עבור אישה צעירה בסוף המאה ה-20 אשר מעידה על עצמה ש״מקומות זרים הם המוכרים לה ביותר״.

שיתוף הפעולה בין המוזיאונים השונים משתקף גם בקטלוג, המופק במשותף וכולל מאמרים של אוצרים מכל אחד מהמוזיאונים. המאמרים, כמו עבודותיה של טאן עצמה, יכולים לספק רמזים על נקודות מבט ומבע המגיעות מזוויות תרבותיות שונות.

גם העבודה המאוחרת בתערוכה, ״נלי״ מ-2013, נוגעת באוטוביוגרפיה של טאן ובכמיהתה לשייכות. בעבודה זו היא מרכיבה לעצמה אילן יוחסין אמנותי שברירי, כשסיפורה של נלי, הבת הלא חוקית של רמברנדט מהווה מעין בבואה הפוכה לדרך שעברה טאן עצמה. נלי היא קורנליה ון ריין, בתה של המשרתת-המאהבת של רמברנדט, אשר בגיל 16, לאחר מות אביה, היגרה למושבה ההולנדית בטאביה – היום ג׳קרטה, בירת אינדונזיה. מעט מאוד ידוע עליה ולא שרד דיוקן שלה. פיונה טאן, לעומתה, עקרה מאינדונזיה להולנד, וכאמנית היא מנסה להכות בה שורש.  

רמברנדט, האב הגדול של האמנות ההולנדית, הוא גם אחד האמנים המזוהים עם מוטיב ״אשת האמן״: ססקיה אשתו הראשונה והנדריקה, המשרתת שהפכה לבת זוגו וילדה את בתו נלי, נכנסו לתולדות האמנות כדוגמאות מובהקות של המודל והמוזה, שחיו לצד האמן הדגול. הבחירה של טאן, להתחקות אחר דמותה של הבת הלא חוקית שעקבותיה אבדו באינדונזיה, היא סוג של הרהור על זהותה שלה – האישית והאמנותית – כבת מאומצת לאמנות ההולנדית. הסרט צולם במוזיאון ואן לון באמסטרדם, בניין שנבנה ב-1672, נרכש ב-1884 על ידי המשפחה האריסטוקרטית ואן לון, ומאז שנות ה-60 של המאה שעברה הפך למוזיאון שמשמר את סגנון חיי המשפחה בבית המסורתי. נלי מגולמת על ידי שחקנית ומצולמת בחדר שקירותיו מכוסים טפט בדוגמאות כחול-לבן האופייניות לחרסינת דלפט. דמותה של נלי השקועה בקריאת מכתב, או חולמת בהקיץ ליד חלון, או שוכבת על הספה ומתבוננת בהיסח הדעת בתקרה, מזכירה דווקא את ציוריו של יאן ורמיר, עוד אחד מהמאסטרים של האמנות ההולנדית.

מיצב הוידאו דיפטיך מורכב מצילומי 10 זוגות של תאומים זהים, שאותם חזרה וצילמה טאן במשך חמש שנים, בין 2006 ל-2011, באי גוטלנד בשוודיה. את הדיוקנאות המצולמים (אשר לעתים נראים כמו צילומי סטילס) היא מציגה בשני חדרים  נפרדים, באופן מתעתע במכוון, כך שהצופה מוצא עצמו נע בין החדרים במשחק ״מצא את ההבדלים״ של זהות חמקמקה.

יצחק (איצ׳ה) גולומבק וגיל יפמן הם זוכי פרס רפפורט לאמנים ישראלים לשנת 2017. את הפרס יסדה קרן ברוך ורות רפפורט בשנת 2006 והוא מוענק מדי שנה לשני אמנים, בכיר וצעיר, המתגוררים ופועלים בארץ. זוכי הפרס מציגים תערוכות יחיד במוזיאון תל אביב. השנה מציינת הקרן עשור לפרס בתערוכה ״אסיף״ שתיפתח ב־16.3 ובה יוצגו עבודותיהם של 20 זוכי הפרס עד כה.

גולומבק, יליד 1957 עלה מפולין לישראל בילדותו. הוא מלמד ציור ופיסול בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה ומציג מזה ארבעה עשורים בתערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ ובחו״ל. בנימוקי השופטים לבחירה בו נכתב: ״הפיסול של גולומבק באמצע שנות ה־80 של המאה ה־20 הציג קול ייחודי, אופציה חדשה של פיסול אישי וגופני. הוא מייצג זהות שהישראליות שלה איננה מובנת מאליה״.

גיל יפמן, יליד הארץ 1979, בוגר בצלאל, הציג עד כה תערוכות בישראל, בניו יורק, בטאיפיי ובטוקיו. מנימוקי השופטים לבחירה: ״עבודתו של יפמן בוחנת את הסכנה הרובצת לפתחו של האמן המבקש אחר עונג חזותי, תוך אימוץ פרקטיקות של גרוטסקיות, הומור ופרובוקציה, עבודותיו יוצרות אמנות מפעימה, מעוררת ומטלטלת״.

פרס רפפורט לאמן בכיר עומד על 70 אלף דולר, והפרס לאמן הצעיר (עד גיל 40) עומד על 30 אלף דולר. מחצית הסכום מוענקת לאמן ומחציתו למימון תערוכה וקטלוג. כל אחד מהאמנים הזוכים תורם עבודה לאוסף רות וברוך רפפורט לאמנות ישראלית – הנתרם למוזיאון תל אביב.

ב־16.3 תיפתח במוזיאון תל אביב התערוכה ״אסיף״, בה יוצגו עבודותיהם של 20 האמנים שזכו עד כה בפרס: נורית דוד, אלי פטל, יאן ראוכוורגר, נטעלי שלוסר, אבנר בן גל, יוסף קריספל, טל מצליח, מלני דניאל, שרון פוליאקין, אורן אליאב, אסף בן צבי, מיכאל חלאק, דגנית ברסט, אלעד קופלר,דוד ריב, איוה כפרי, עדו בר אל, עלמה יצחקי, יאיר גרבוז ושי יחזקאלי. תערוכותיהם של שני האחרונים מוצגות במוזיאון בימים אלה.

״תערוכת העשור לפרס רפפורט מסמנת רגע של התבוננות ב־20 אמנים, 20 תערוכות, 20 קטלוגים ו־20 עבודות שנכנסו לאוסף המוזיאון״, אומרת מנכ״לית מוזיאון תל אביב, סוזן לנדאו, במלאת עשור לפרס רפפורט. את הפרס מעניקה הקרן ע״ש רות וברוך רפפורט מדי שנה לאמן ישראלי בכיר ולאמן ישראלי צעיר.

האוצרות, ענת דנון סיון ונועה רוזנברג, מקדישות מקום בתערוכה לעבודות קנוניות מוקדמות של האמנים, לצד עבודות חדשות שזוכות לחשיפה ראשונה. החידוש שהכניס פרס רפפורט – המוענק במקביל לאמן צעיר ולאמן בכיר – יצר הזדמנות להצגת אמנים בני דורות שונים במקביל, בתערוכות יחיד מוזיאליות. תערוכות הפרס והקטלוגים הנלווים השפיעו על הנראות והבולטות של האמנים בסצנת האמנות הישראלית.

משפחת רפפורט תרמה רבות למוזיאון תל אביב לאורך השנים, כמו גם למוסדות בריאות, מדע, תרבות וחינוך ברחבי הארץ. במקביל לפרס רפפורט לאמנות, מוענקים מדי שנה פרסי רפפורט למצוינות במחקר הביו־רפואי בשיתוף מכון רפפורט למחקר במדעי הרפואה, ופרס לעשייה נשית פורצת דרך ומחוללת שינוי בחברה הישראלית.

מידע מציל חיים הנמסר כציוצים או כפוסטים ברשתות החברתיות בזמן התרחשותו של אסון טבע, יומנים אינטרנטיים המתעדים התמודדות אישית עם אסון, הנחיות לבניית מחסה ארעי מתקפל או לימוד עצמי של עזרה ראשונה: אלה כמה מאופני ההתארגנות של יחידים וקהילות ברחבי העולם בתגובה למצבי אסון.

על פי רוב, מוסדות הצלה בין־לאומיים ומקומיים הם שמתארגנים מראש ופועלים בשטח מיד לאחר התרחשותו של אסון טבע. לצד שבחים המורעפים על עצם התמיכה והסיוע, לא־פעם המענה הניתן אינו מדויק ואינו מתאים לצורכי האוכלוסיה. גישות Bottom-up משלימות את הגישה המסורתית של פעולה מלמעלה, בהתייחסות קשובה יותר לתנאי השטח ולצרכים הפרטיקולריים של הקהילות המקומיות – והתערוכה עוסקת באופני פעולה אלה, המתמקדים בקהילה ובחוזקותיה.

מגוון הפרויקטים מרחבי העולם שיוצגו בתערוכה, מצביעים על שינוי באופני התמודדות עם אסונות טבע, והם מאורגנים סביב כמה תמות מרכזיות המצביעות על המגמות השונות וכיווניהן: שיתוף ידע, טכנולוגיה חברתית, וגרסה מורחבת של ״עשה זאת בעצמך״. בין כל אלה אפשר לזהות עדכון של פרקטיקה קהילתית ארכאית, זו של ״מספרי הסיפורים״.

בהשתתפות: טויו איטו, קומיקו אינואי, סו פוג׳ימוטו ואקיהיסה היראטה; אימפקט-נפאל; פול אמריקה; שיגרו באן + רשת אדריכלים מתנדבים; אנדרו בק גרייס; עידו ברונו וארתור ברוטר; ברנרים ללא גבולות; אוליבר הודג׳; טוויטר USGS; עזרי טרזי; מעבדת סכנות עירוניות בבית הספר לאדריכלות ותכנון, MIT; מרכז לפיתוח הוראה מרחוק וחינוך מקוון באוניברסיטת פיטסבורג; נוסיינר מעצבים; סטפנו סטרוקי; מאיה קוסובר (״סיפור ישראלי״); נטע קינד־לרר, וויליאם בריאנד, אניקה ג׳יימס, מיטש וורד וג׳ונתן לי; מייקל ריינולדס; Airbnb תגובה לאסון; Better Shelter (קרן איקאה ו־UNHCR); ־ארגון Field Ready (ציוד הומניטרי בייצור מקומי); MyShake; ו־PetaBencana.id.

בערב פתיחת התערוכה, חמישי 23 במרץ 2017, בין השעות 18:00 – 20:00, ייערך כנס שיציג התייחסויות למקום מגורים זמני דרך פרויקטים המוצגים בתערוכה: מחסה ״אינטרנטי״ המתווך בין אלה שביתם נהרס באסון טבע למעוניינים לארח; מבנה היברידי מפלסטיק ובוץ העושה שימוש בחומר גלם מקומי; בית להקמה עצמית. הדוברים: סוזן לנדאו, מנכ״לית מוזיאון תל אביב לאמנות; מאיה ויניצקי, אוצרת התערוכה: האם 3.5 מ״ר יספיקו?; סופיה גקיוסו (Airbnb): עולם ללא גבולות; עזרי טרזי: מחסה היברידי זמני לשיקום פליטי אסון; מרתה טרנה (Better Shelter): בית לכל.

נעילה: 9.9.17

באחד הכנסים הבינלאומיים שבהם השתתפה האוצרת והמעצבת מאיה ויניצקי, שעסקו בהתמודדות עם תגובות לאסונות טבע, קם אדם אחד שלא היה מוכר לה ואמר ״רגע, אבל מה עם הגישה הצומחת מלמטה? מה עם האנשים עצמם והפעילות שלהם?״. ״כמובן שהגישה הייתה מוכרת לי״, היא מספרת, ״אך מאותו הרגע התחילה להתחוור ולהיבנות אצלי ההבנה כי זו הגישה שאני רוצה להתמקד בה בתערוכה, במה שמכונה מלמטה למעלה – Bottom Up Approach: האופן שבו פרטים וקהילות מרחבי העולם מגיבים ומתמודדים עם סיטואציית הקיצון של אסון טבע״.

התערוכה שעליה מדברת וינצקי היא ״3.5 מטרים רבועים: תגובה בונה לאסונות טבע״, שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון תל אביב. מבחינת הגישה שעומדת בבסיסה, היא פועלת בחברה של גופים מוזיאלים נוספים בעולם, כמו מוזיאון הקופר יואיט בניו יורק, שהציג בשנת 2011 בבניין האו״ם את התערוכה "עיצוב עם 90 האחוזים האחרים״.

בסיור העיתונאים אמרה וינציקי, ש״זו לא תערוכת ׳עיצוב׳. זו תערוכה על פעולה ועל קהילה״. ולמרות שזו בכל זאת תערוכת ״עיצוב״, הכוונה ברורה, שכן זו אחת מהתערוכות יוצאות הדופן והראויות לשבח שהוצגו במוזיאון עד כה, כמו גם בנוף תערוכות העיצוב בארץ. ויניצקי מציגה בתערוכה מחקר מקיף ומעמיק על נושא חברתי, רלוונטי וחשוב, שמחולק לארבעה נושאי על: שיתוף ידע, עשה זאת בעצמך, סיפור הסיפור וטכנולוגיה חברתית. באמצעותם מוצגות המגמות השונות וההישתנות באופן שבו קהילות ופרטים מתנהלים, מגיבים ומתמודדים עם אסונות. אולם מעבר להצגת הפרויקטים, ויניצקי מצליחה להעביר (ככל האפשר) את השיח על הנושא מדיבור פנים עיצובי לדיבור בגובה העיניים. אמנם צריך להתעמק בו כדי להכיל את ההקף המרשים שלו, אולם כמעט כל אחד יוכל למצוא בו סיפור להיאחז בו.

כך לדוגמה, התערוכה מציגה מספר פרויקטים שמציגים כיצד העולם הדיגיטלי וחברות ואפליקציות כמו טוויטר או Airbnb מתמודדות בכלים שלהן עם אסונות כמו רעידות אדמה, שקורות בלי אזהרה וממקדות אליהן בלי שיהוי את תשומת הלב של המוני בני אדם. מטבע הדברים, אנשים מבקשים לשתף אחרים בחוויותיהם ובפחדיהם, והזמינות הטכנולוגית של הרשתות החברתיות רק מאיצה את התהליך. שניות מרגע שהורגש הרעש, אנשים מתחילים לצייץ. דיווחים קצרים אלה של חוויות ממקור ראשון מופצים במהירות סביב העולם, ולפעמים נרשמים ברשתות הניטור הגלובליות לפני הגעת הגלים הסייסמיים, הזקוקים ליותר משתי דקות כדי לעבור מרחק של למעלה מאלף ק״מ.

באזורי עולם הסובלים מפרישׂה דלילה של מכשור סייסמי – כלומר, ברוב פני השטח של כדור הארץ – ציוצים כאלה הם לא־פעם האינדיקציה הראשונה המיידעת את שאר העולם על התרחשותו של אסון. מאז 2009, הסקר הגיאולוגי של ארצות־הברית (USGS) הפעיל מערכת מיקור־המונים בזמן־אמת העושה שימוש בציוצים באפליקציית טווויטר, שהם לפעמים הקלט היחידי המאפשר לזהות, לאתר ולהעריך במהירות את האימפקט של רעידות אדמה ברחבי העולם.

המערכת אוספת ציוצים עם המלה earthquake או מקבילותיה בכמה שפות, תוך שימוש בכלי הטוויטר הזמינים לציבור. היא מזהה אירועים, בדרך כלל תוך 20 עד 120 שניות מרגע הרעש, באמצעות רצף של עליות חדות בתכיפות הציוצים על רעידות אדמה. המערכת מעבדת רק ציוצים המחזיקים פחות משבע מילים, כי אנשים שמצייצים במקרים כאלה לא נוטים להכביר מילים. ציוצים גם נסרקים באופן אוטומטי בחיפוש אחר מילים המעידות על נזק, וממופים לחישוב הפרישׂה המרחבית של האזור הפגוע.

MyShake היא אפליקציה חינמית למכשירי אנדרואיד, המזהה רעידות אדמה תוך שימוש בחיישנים המצויים בכל טלפון חכם. האפליקציה, שפותחה על־ידי חוקרים במעבדת הסייסמולוגיה של אוניברסיטת ברקלי ובמרכז החדשנות של דויטשה־טלקום בעמק הסיליקון בקליפורניה, פועלת ברקע הטלפון תוך ניצול מזערי של אנרגיית סוללה – ממש כמו אפליקציות כושר המנטרות את תנועת המשתמש.

אם טוויטר או MyShake מאפשרות לזהות את האסון ברגעיו הראשונים, OLIVE היא פלטפורמת קוד־פתוח מטיפוס וויקי שמטרתה לחלוק טיפים והדרכות שונות מטיפוס ״עשה זאת בעצמך״ לעזרת פליטים וקורבנות אסון. האתר, שהושק 40 שעות לאחר רעידת האדמה והצונאמי לחופי יפן במרץ 2011, מתמקד בהוראת שימוש מאולתר בחומרים ובחפצים, שבכל מצב אחר היו נחשבים כאשפה, והתמלא מיד ברעיונות מעשיים ובידע מכל רחבי העולם עם הצעות כמו ״כיצד להכין קערה מבקבוק פלסטיק״ או ״כיצד להתגונן באמצעות מכנסי דייגים״.

גם תוכנית התגובה לאסון של Airbnb פועלת במהירות ומספקת תמיכה וסיוע משמעותיים לאחר האסון, הן לעקורים והן לסוכנויות הסעד הפועלות בשטח. הצוות פיתח כלי מובנה במסגרת מוצרי Airbnb, שמתקשר באופן אוטומטי למארחים באזורים שנפגעו באסון, ומקל על חברי הקהילה בהצעת מגורי חירום בעיתות משבר. מארחים הנעתרים לבקשה מעלים את החדרים לאתר Airbnb בלא תשלום, והחברה מוותרת על רווחיה. האורחים והמארחים כאחד מקבלים גם גישה חינם, 24 שעות ביממה, לשירות הלקוחות של Airbnb. הצוות עובד בשיתוף פעולה הדוק עם הרשויות, להערכת הצרכים ולהמרצת מתנדבים בקהילות המקומיות לפתוח את דלתותיהם, במהלך 24 עד 72 השעות הראשונות מרגע התרחשות האסון.

Better Shelter הוא פרויקט הומניטרי חדשני שבסיסו בשוודיה, בשיתוף עם קרן איקאה ונציבות האו״ם לפליטים (UNHCR). צוות הפרויקט – שזכה בתחרות העיצוב השנתית של 2016 שמארגן בכל שנה מוזיאון העיצוב בלונדון – מעצב ומפתח מחסות מודולריים זמניים לאנשים שנעקרו מבתיהם כתוצאה מסכסוכים מזוינים או אסונות טבע, במטרה לשפר את מצבם בקבלת בית בטוח ומכובד יחסית, הרחק מהבית. המחסה מעוצב כדי לתמוך בצורכי היסוד של החיים והמגורים ולהציע פרטיות וביטחון בסיסיים.

התוצאה היא בית פשוט מאוד: מסגרת הפלדה החסונה שלו מחופה בקירות מוצקים־למחצה עם ארבעה חלונות, תקרה גבוהה ודלת ננעלת. מנורה המוזנת מאנרגיה סולארית מספקת תאורה, ויש בה גם כניסת USB להטענת מכשירים אלקטרוניים. המחסה מעוצב לשלוש שנים ונותן מענה במצבים של מחסור בחומרי בניין או בפועלי בניין מקומיים, עם ערך מוסף של מניעת בירוא יערות. מחסות Better Shelter משמשים מגורים זמניים, מרכזי רישום, מרפאות לעזרה רפואית ומרכזים לחלוקת מזון. מחסות כאלה כבר נשלחו למחנות פליטים, למחנות מעבר ולארגוני חירום וסיוע באירופה, אפריקה, המזרח התיכון ואסיה.

איך את חושבת שהקהל שבא לראות אמנות במוזיאון יגיב לתערוכה מסוג זה, תערוכה יוצאת דופן גם במוזיאון וגם בכלל בנוף התערוכות המקומי?

״מוזיאון תל אביב הוא מוזיאון לאמנות, וכמרבית המוזיאון האחרים מחולק למחלקות על פי תחומים, כמו לדוגמה המחלקה לצילום, לאמנות מודרנית ואמנות עכשווית. לתפיסתי, על המחלקה שבמסגרתה אני פועלת – המחלקה לעיצוב ואדריכלות – להעלות לדיון ולזהות נושאים משמעותיים; לעיתים להובילם ולעיתים להציג את הפועלים במסגרתם.

״גם אותי יעניין לראות את האופן שבו יגיב הקהל, בין אם הוא מגיע מתוך התעניינות ובין אם הוא קשור לתחום מקצועי. אבל נראה לי שכל אחד מהמבקרים יכול להתחבר לנגזרת כלשהי מהפרויקטים המוצגים או להמשיך הלאה, להיכנס לאתרים באופן עצמאי ולקרוא על פועלם באופן נרחב יותר. חשוב לי שהמבקר שיגיע לתערוכה, שיחזיק את הספר או שיכנס לאתר הפרויקט, ייחשף לכמה שיותר מהפעולות המתרחשות ברגעים אלו בעולם; יתוודע לכמה שיותר כלים האפשריים לשימוש״.

התערוכה ״ארוג ופרום״ שתיפתח בביתן הלנה רובינשטיין ב־6.4 מציגה מיצבי וידיאו של שישה אמנים ישראלים, שנוספו לאוסף מוזיאון תל אביב בשנים האחרונות. בתערוכה שאצרה אלן גינתון מוצגות עבודותיהם של נירה פרג, לי אורפז, דרור דאום, מיקה חזן בלום, רותי סלע וגיל יפמן. התערוכה נעה בין שפות קולנועיות שונות וסוגרת מעגלים בין דוקומנטרי לבדיוני ובין היסטורי ופוליטי לאישי. העבודות מציגות ״פנטזיות על שלמות״ בתוך מציאות מתפרקת.

גיל יפמן מציג את הדיכוטומיה האבסורדית בין אסתטיקה מושלמת של עבודת אריגה (בד ז׳קארד שנארג בהזמנת האמן. כותרת העבודה ״רקמה אנושית״) לבין פרטים בלתי נסבלים של קברי אחים. נירה פרג מציגה בסרטה ״ישמעאל״ את הניסיון המוזר/מגוחך לחלוקת זמן שוויונית בין יהודים למוסלמים במערת המכפלה. מיקה חזן בלום בסרט ״Thank You for Coming״ עוסקת בנושא הרגיש של ״בעיית הפליטים״ מזווית אישית. דרך הקשר שלה עם בן זוגה האפריקאי.

בבסיס עבודתו של דאום נמצא הצילום לאו דווקא באמנות אלא בתקשורת, בפרסום, בקולנוע ובתרבות הפופולרית . בסדרה בת שבעה תצלומים מעובדים של נשים – האיפור, השיער המתנופף וחיתוך ההדפסה בפורמט עגול מזכירים תצלומי דוגמניות במגזין בעל אסתטיקה מיושנת. במבט מקרוב, מתגלים קרעים וחבלות בפני כל אחת מהנשים המצולמות. ברקע נשמע שירו של ג'ון לנון Jealous Guy בגרסת כיסוי, ונראה גבר (יובל שפריר) שר ומתופף. כך מתברר שהקרעים והחבלות בתצלומים נוצרו ממכות התיפוף, שכן פני השטח של התופים כוסו בתצלומים של פני הנשים.

לי אורפז בעבודה "עיר התמזה" מתבוננת בפנטזיות אדריכליות של העתקי ערים אירופאיות קלאסיות בסין. מה שהיה אמור להיות ערי מגורים מקסימות ״כמו בחו״ל״ הפך לערי רפאים ומשמש כתפאורה ריקה מתוכן לתצלומי חתונות. בסרטה היא מקצינה את המבט כאשר היא מתבוננת בעיר "מערבית", הנמצאת בסין, מבעד לעיניים ישראליות.

רותי סלע בסרטה El Palabrero (שפירושו בספרדית הפטפטן או השרלטן), צילמה את אביה במשך שלושה ימים עת מפגש ביניהם בבואנוס איירס, לאחר שמונה שנות פרידה. ״שלושה ימים של אושר כנגד כל כך הרבה עצב״, מסכם האב. במונולוג מתגלה האב כאמן של דיבור פואטי ־הגותי, כשהוא מתאר את חייו, חייה של בתו, היחסים ביניהם וגם עניינים אחרים בדיבור עשיר מבחינה תרבותית, מלא הומור, רגוע ונקי מרגשות כעס או אשמה.