סדרת התערוכות ״קומפוזיציות לזמןחלל״ מציגה מפגשים בין אמנות חזותית למוזיקה, בשיתופי פעולה ייחודיים בין אמנים ומוזיקאים שיוצרים יחד אובייקטים אמנותיים. התערוכה ״קולות גבוהים: הרצה לאחור״ מתייחסת למחקרים באפיגנטיקה המתחקים אחר התפתחות הקול האנושי והתפתחותו כשפה. היא מציגה עבודת מיצב תלוית מקום המשלבת רישום, פיסול, אנימציה ואלמנטים מן המוכן, וכמובן מוזיקה, המאחדת את האוביקטים לכלל קומפוזיציה אחת.

בתערוכה האמנים שואבים מתוך מחקרי תאי גזע ומיפוי זמן כדי לשרטט נרטיבים אפשריים לדרך שבה הקול האנושי השתנה והתגבש כצורה. הם יוצרים מרחב דינמי, סביבה רב־חושית הממקמת אובייקטים שונים בתוך מארג מוזיקלי של מקצבים ושל צלילים, בגבהים ואורכים שונים. סביבה המאפשרת למבקר לעמוד מול מצבים שונים של האזנה ולמידה, שיטוט והשתהות.

בעבודה על התערוכה, היוצרים ניהלו דיאלוג מתמשך עם חוקרים מהפקולטה למדעי הטבע באוניברסיטה העברית בירושלים, המחלקה לגנטיקה במכון למדעי החיים ע״ש אלכסנדר סילברמן – פרופסור ערן משורר ממכון ספרא לחשיבה עצבית ופרופסור לירן כרמל מהמחלקה לגנטיקה – שפרסמו לאחרונה מאמר פורץ דרך שהוביל אותם להשערה כיצד למד האדם להפיק קול ומה השוני בשפה הקולית בין אדם הקדמון לאדם המודרני.

ניבי אלרואי (נ. 1978) – אמנית רב תחומית המתמחה במיצבים תלויי חלל ומיצבי אנימציה הנשענים על תקופות מחקר ארוכות. היא חוקרת את הקשר בין תרבות לבין טבע ואת הפרקטיקות המדעיות בהן מנסים לתאר ואף לשנות ולשבש מהלכים בטבע. נדב רבוא (נ. 1984) – מפיק ומוזיקאי אלקטרוני. מקליט ומפרסם תחת השם Naduve. לצד כתיבת מוזיקה למחול (עומר עוזיאל, גוונים במחול) הלחנה לסרטים (שירה מקין) הלחנה חיה (הארון של דוק׳ קליגרי, פס׳ הסרטים ירושלם) כתב והוציא לאור שלושה תקליטים בלייבלים בבריטניה, גרמניה וקנדה.

בסיום הסדרה ייצא בשיתוף ״ רוטשילד 12״ – תקליט ויניל שיכלול את כל היצירות המוזיקליות.
נעילה: 15.7

״בחברה הדרוזית שבה גדלתי השטיח הוא פריט יקר־ערך. הוא נוצר במלאכת כפיים ומבטא פולקלור. השטיח היה תמיד חלק בלתי נפרד מהחוויה של בית ומשפחה. היחס אליו לרוב אינו פרופורציונאלי, אסור לדרוך עליו, אסור שיתלכלך. הנשים מטפלות בו באובססיביות: מנקות, מנערות, מברישות. הפגיעה בשטיח יכולה להיתפס כמרד, מרד של ילדה שלא נותנים לה לשחק בחוץ״, כך מתארת פאטמה שנאן את המוטיב המרכזי המזוהה עם עבודותיה. בתערוכה החדשה שלה במוזיאון תל אביב, שאצר דורון לוריא לרגל זכייתה בפרס שיף לאמנות פיגורטיבית־ריאליסטית, היא מציגה מנעד רחב של עבודות, שמרחיקות מהשטיח המסורתי למחוזות אישיים ולסוגיות עדכניות – אישיות וחברתיות.

בין ציורי דיוקן עצמי לציורי טבע דומם חוזרת ועולה דמות ילדה אחת, לארה, אחייניתה של שנאן, המשמשת לה כאלטר־אגו להציג את ילדותה־שלה במבט בוגר, מתגעגע, חומל או כואב. המשיכה שלה לשטיחים, מתברר, משמעותית וסימבולית עוד יותר מהניכר לעין: ״בחוויה שלי השטיח הופך ליצור חי ממש, חלק מהאופן שחוויתי את הבית. יש הורים – אמא ואבא, יש אחים ואחיות, ויש שטיח״, אומרת שנאן. והבית הוא אותו מקום שאין שני לו, מגדיר, מכיל ומגונן, אך גם כובל, מגדר ומונע.

״אני מציירת שטיח מתוך מקום חתרני וכאנטי־תזה לנקודת המבט של החברה״, היא מוסיפה, ובאמירה ״החברה״, במקרה שלה, נכללים מעגלים הולכים ומתרחבים של הסובבים אותה – אישה צעירה, אמנית, ישראלית, דרוזית. שנאן, ילידת 1986 מהיישוב הדרוזי ג׳וליס, למדה במדרשת אורנים ובסטודיו לציור של אלי שמיר, אך הרחיקה משם ופילסה לעצמה דרך – באמצעות כשרונה וקולה הייחודי – אל לב המיינסטרים של האמנות הצעירה בארץ כיום. היא חיה ועובדת בתל אביב ובימים אלה מציגה במקביל בתערוכת הסיום של שנת הרזידנסי שלה במיזם ארטפורט.

בפירוט ובצבעוניות של ציוריה שנאן מיטיבה לתאר את האורנמנטיקה העשירה ואת הטקסטורות של השטיח הארוג, אולם היא מושכת ומרחיקה אותו ממקומו הטבעי ויוצרת הזרה באמצעות הזווית האישית שהיא מציגה: מה שנראה טבעי כשהוא פרוש לאוורור על מעקה מרפסת הבית או מגולגל כממתין לתורו בעת שטיפת הבית, עובר טרנספורמציה כשהוא מונח באמצע השדה. השטיח החם צומח שם כיבול זר, כמסמן בית נעדר, חסר קירות. כשהיא מציירת רצף שטיחים פרוסים על פני שטח שדות נרחב היא פותחת דיון במעין חזון ציוני אלטרנטיבי, שאינו נענה לחוקי המשחק של שטיחי ״עמק יזרעאל״ של גל ויינשטיין או לרומנטיקה החקלאית של נופי הכפר של אלי שמיר, המורה שלה.

לצד רצון להתחבר – אם זה לטבע ולאדמה המניבה ואם זה לחברה הישראלית או לזו הביתית, הדרוזית – שנאן ממשיכה להתבדל ולתאר את עולמה הנע בין קטבים שמסרבים להישאר על עומדם. כאשר השטיחים מרצפים חלקת גג חשופה ו״מחממים״ את האווירה, ניכרת ההיררכיה החברתית והמרחק הפיזי הנשמר בין קבוצת הבנים לשורת הבנות – שאולי עוד יילך ויעמיק עם התבגרותם.

העבודות החדשות שהיא מציגה בתערוכה מותחות גם את הגדרת הפיגורטיביות. מתוך יכולת דייקנית שנאן שואפת ומגיעה לרמות שונות של הפשטה, שאינה מתיישבת עם הקאנון האוריינטליסטי או הרנסנסי של ציורי שטיחים, ואינה נכנעת למסורות עדתיות ולחלוקה המגזרית הנוחה כל כך למיון בשדה הישראלי. כאשר השטיח פרוס בין שני כסאות כתר פלסטיק עולה הניגוד בין החומרים הזרים שחיים זה לצד זה – המוצר התעשייתי, הזול והמודרני, לבין השטיח הארוג בעבודת יד מסורתית.

״אני יוצאת מהשטיח כפי שהוא בחברה שלי, לא כדי לתאר ולרצות את הציפיות של ריאליזם אוריינטליסטי, אלא כדי להציע, דרך מוטיב השטיח, חלופה לתפיסה סטריאוטיפית, שהתקבעה במהלך השנים באמנות המערב בזיקה בין שטיח, נשים ומזרח״, היא אומרת בשיחה עם לוריא, המופיעה בקטלוג התערוכה.

״שטיח הוא שטח תחום, יש לו ארבעה קצוות ברורים, והוא בהחלט סוג של טריטוריה. כלומר, שטיח מעלה שאלות של שליטה ושל משיכה, של גבולות, של גבולות הגוף, ובעיקר של גבולות הגוף שלי – מתוך היבט מִגדרי… מה שהביא אותי לעסוק בשטיח מבחינה מִגדרית קשור למרחב הפיזי והמנטלי הצר שהאינדיבידואל זוכה לו בחברה מסורתית. ברור שגם בחברה ה׳מודרנית׳ יש אשליה של מרחב אישי יותר מאשר מרחב אישי בפועל, אבל בחברות מסורתיות זהו עניין מובנה, ועוד יותר בולט בנוגע לנשים. כלומר, היחסים בין היחיד, ובעיקר היחסים בין היחידה לבין הקולקטיב – נמשלים לעיתים ליכולת התנועה של אדם בגבולותיו של שטיח ביתי.

״בהיותי ילדה, היה עליי ליצור לעצמי מרחב פעולה אישי – מעין מרחב מצומצם שלי, שנגזר מתוך המגזר הגדול. השטיח מייצג מהלך נפשי זה ואפשר לראות בעבודות שלי הד למהלך זה״. הילדות כמקור לכוח שופע ובלתי מרוסן היא גם מקום של חולשה ופגיעות, של קושי – כפי שעולה ביתר שאת מציור רב עוצמה ״דמות שוכבת״ – ספק ילדה ספק אישה בגבה אל המתבונן, שרועה על רצפה קשה, נטולת הריפוד הנחוץ כל כך של השטיח.

The post קולות של שטיח appeared first on פורטפוליו.

מוזיאון תל אביב לאמנות מציג לראשונה בישראל תערוכת יחיד מקיפה של לואיז בורז׳ואה (2010־1911), אמנית צרפתייה־אמריקאית פורצת דרך ואחת הנשים המבריקות, החשובות והמשפיעות ביותר באמנות המאה ה־20. בורז׳ואה, שהלכה לעולמה בגיל 98,השאירה אחריה גוף עבודות מרתק, שארג מיניות עם פסיכואנליזה ותרם רבות להתפתחות התיאוריה הפמיניסטית. פסליה עשויים ומרים רכים וקשים, רדי־מייד ויציקות ברונזה מונומנטליות, פרטי לבוש וחפצים חדים ומשוננים. התערוכה חוקרת את השניוּת שביסוד המושגים והצורות באמנותה של בורז׳ואה, המתאפיינת ביחסים סבוכים בין פְּנים וחוץ, מודע ולא־מודע, גברי ונשי, הגוף והאדריכלות, הסביל והפעיל.

הקריירה האמנותית שלה מתפרשׂת על פני שבעה עשורים, אך החשיפה המשמעותית הגיעה רק ב־1982, כאשר בורז׳ואה – אז בת 71 – היתה לאשה הראשונה שזכתה לרטרוספקטיבה מקיפה שבמרכזה פיסול במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. נקודת מפנה זו סימנה אותה כאמנית עכשווית מובילה ומעוררת השראה, שיצירותיה הדרמטיות – החוקרות יחסי משפחה, הורוּת, זוגיות, נשיות, גבריות, כאב, תשוקה ותוקפנות – עמוקות וחושפניות במורכבותן.

התערוכה ״שניים״ מתמקדת במערכות יחסים, תיפתח במוזיאון תל אביב לאמנות ב־8.9. יוצגו בה יותר מחמישים עבודות – פסלי ענק, פסלים קטנים, עבודות טקסטיל ורישומים – מכל השלבים המשמעותיים בקריירה של בורז׳ואה, לרבות כמה מיצירותיה הידועות ביותר. בין השאר יוצגו בה פסל הפלדה האיקוני מ־2003 זוג עכבישים – העכביש, סימן ההיכר של בורז׳ואה, מייצג את יחסיה עם אמה; הפסל הפרובוקטיבי  ילדונת (גרסה מתוקה יותר) (1968-99) – פאלוס המסמל גבריוּת שבירה ופגיעה; ומעבר מסוכן (1997) – העבודה הגדולה והמשמעותית ביותר בסדרת  התאים, הכוללת חללים מגודרים ככלובים ובתוכם אובייקטים סמליים מחיי המשפחה.

במרכז התערוכה יוצב הפסל המונומנטלי שניים (Twosome),שנוצר ב־1991 ונחשף לראשונה בתערוכה ב־MOMA בניו יורק. באותה שנה. פסל זה, שהוצג לעתים נדירות בלבד, נתן את שמו לתערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות. העבודה מורכבת משני מיכלי מתכת גדולים המוצפים באור אדום מהבהב, שהקטן ביניהם מוּכל במשנהו בתנועת יצוא ושוב. הפעולה המכנית החוזרת מעוררת קונוטציות מיניות, אך על פי בורז׳ואה הפסל הוא דיוקן של יחסי אם וילד – יחסי היסוד בין שניים, המגדירים את כל מערכות היחסים העתידיות בחיים הפיסול של בורז׳ואה נתפס לא פעם כקשה ומעורר רתיעה, הדימויים רוויי כאב או מאיימים. כלובי כלא מסמלים בית ובגדים שהתרוקנו ומולאו בדחיסת כותנה מייצגים גוף מחולל. ״הפריטים שאני משלבת בעבודות נועדו לעורר רגשות״ הסבירה. למרות שהיא עצמה נחשבה ליוצרת אינטלקטואלית, העידה על עצמה, שהמוטיבציה שלה נבעה ממקור רגשי שעלה על גדותיו:״הרגשות שלי אינם הולמים את מידותיי״, אמרה בסרט שליווה את יצירתה בשנותיה האחרונות ״הרגשות שלי הם השדים שלי״.

נעילת התערוכה 20.1.2018

The post לואיז בורז׳ואה לראשונה בתערוכה נרחבת מוזיאון תל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

אוסף הוא דיוקן. בכל אוסף משתקפת דמותו של האספן שליקט אותו, ובאוסף אמנות על אחת כמה וכמה. זהו ככל הנראה הנימוק שסייע יותר מכול לסוזן לנדאו, מנכ״לית מוזיאון תל אביב ועד לאחרונה האוצרת הראשית, לשכנע אספן שקט ונחבא אל הכלים להציג לראשונה את האוסף שהוא מטפח כבר עשרות שנים, הרחק מהעין הציבורית. בפתח התערוכה ״אדום על צהוב״ נכתב בצניעות ״מבחר מאוסף פרטי״, אך זה אינו סתם מבחר – ביקור בתערוכה הוא שיעור קצר ותמציתי באמנות מהמחצית השנייה של המאה ה־20 – עם שמות כמו אלכסנדר קלדר ודונלד ג׳אד, רוי ליכטנשטיין ומרטין קיפנברגר, גרהרד ריכטר ולואיז בורז׳ואה. זו אינה תערוכה גדולה, וגם בכך היא מצטיינת – שני אולמות הנפתחים בפני הצופים כספר שהדפדוף בו נעשה תוך כדי תנועה.

״האספן מוקסם עד עמקי נפשו שעה שהוא כולא את הפריט הבודד במעגל־קסמים שבו אותו פריט קופא תוך כדי צמרמורת הריגוש האחרון החולפת בו – הריגוש של היותו נרכש״ – כתב ולטר בנימין במסה ״אני פורק את ספרייתי״, ולנדאו מצטטת, תיאור כמעט־אירוטי על תשוקת האספנות. ״ולטר בנימין כתב על הספרייה – אני לוקחת את זה לעולם האמנות. כפי שהספרים שאדם קורא מרכיבים את דיוקנך, גם אוסף אמנות מעיד על האספן.

״אופי ההתנהלות עם האוסף הוא אוטונומי ושונה אצל כל אחד. כשאדם פרטי אוסף אמנות ומטפל באוסף הוא מפתח קשר מאוד אישי עם היצירות, הבחירות שלו מאוד מובחנות״. במקרה זה, מספרת לנדאו, מדובר באוסף בעל עומק ופוקוס ברור – משנות ה־60 ועד שנות ה־90 של המאה ה־20 ובעיקר אמנות אמריקאית, בתוספת טאץ׳ איטלקי וגרמני. מדובר בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה – כשאמנות הפכה לכלי ביטוי של העידן החדש, של חדוות חיים, שפע ומינימליזם, מחאה ופמיניזם. אם כי יש כאן גם כמה עבודות מוקדמות – שלוש עבודות של פרנסיס פיקבייה מסוף שנות ה־20 לדוגמה, שאחת מהן, מציינת לנדאו בגאווה, הגיעה ישירות מהרטרוספקטיבה ב־MOMA.

איך הגיעה תערוכת האוסף למוזיאון תל אביב?

״זהו קשר של שנים ארוכות. ההסכמה להציג את האוסף (לראשונה במוזיאון כלשהו בעולם) כרוכה ברגשות חמים למוזיאון. מדובר באדם סופר־פרטי, ששומר על גבולות החשיפה בקנאות. אין לו אימייל״, מציינת לנדאו, בניסיון לשרטט את דמותו של האיש. ״הוא מהחוף המערבי בארצות הברית, אבל לא מדובר באדם ידוע. עם השנים האוסף גדל, חלק נמצא בבית ורק הקרובים לו ביותר רואים אותו וחלק במחסנים. הוא עצמו לא ראה חלק מהעבודות הרבה זמן. בתערוכה יש הזדמנות לאספן להתבונן על האוסף ועל מהלכי האספנות״.

וההחלטה הייתה כרוכה גם בחיזור אחריו?

״חל אצלו שינוי והבשיל הרצון לחשוף את האוסף. אספנים רבים משאילים עבודות לתערוכות במוזיאון. יש אוספים ברמה מוזיאלית, שיש בהם עבודות שאף מוזיאון לא יכול להרשות לעצמו לרכוש – במחירי השוק. אספן הוא גם אוצר, האוסף בנוי מהבחירות שלו והוא בהחלט יכול להיות גאה באוסף הזה״, אומרת לנדאו. ואכן, מרגע שהתערוכה מוצגת, האספן צמא לחשיפה ולפידבק ומבקש לשמוע את תגובות הקהל.

גם הפסלים של אלכסנדר קלדר מוקדמים יחסית לשכניהם, והבחירה בהם מתבלת את התערוכה בתנועה עדינה. אלה שתי דוגמאות ליריות של הפיסול הקינטי העדין, המרחף ומתגרה בכוח המשיכה, שמאפיין את שפתו הצורנית הייחודית של קלדר. האחד בשחור מינימלי, כתזכורת לעידן הקשה שבו נוצר (1939); השני סילואטה קלילה בצבעוניות ילדית, משתלבת באופן מוצלח במיוחד במבט לעבר ״איש תלוי״ של ברוס נאומן משנות ה־80 – ציור בצבעים ובקווים ילדותיים, על פי עקרונות משחק הניחושים. אלא שנאומן משחק בתלייה של אדם מבוגר, אם לשפוט על פי מידותיו של הציור התלוי על הקיר מאחור, ובוחן את יחסי הגוף העירום המשורבט עם הצבעוניות והקוויות של תנועת ידו.

המבטים הצולבים, הסמיכות בין עבודה לעבודה, צבע הקיר הכחול־סגול שנבחר כרקע לשורת עבודות שחור־לבן – כולן של האמנים הגרמנים בתערוכה – כל אלה מעידים על תשומת הלב הרבה והבחירות הקריטיות שנעשו בתהליך האוצרות. עבודת הרקמה הענקית של אליגיירי בואטי מסדרת ״Tutto״ (הכול) מקבלת את פני הבאים לתערוכה. לנדאו בחרה בה כעבודת מפתח, ומי שיתעמק ברעש הצבעוני, יבודד ממנו צורות וצבעים ויישא את המבט משם הלאה, יוכל לקרוא את סימני הדרך וההיגיון של הצבת התערוכה.

מה שנראה מרחוק כציור מופשט וכאוטי של כתמי צבע, בדומה לציורי הפעולה של ג׳קסון פולוק, מתגלה מקרוב כאוסף גדוש של צורות מובחנות, קרוב יותר לציורי קוקה קולה ומרק קמפבל של אנדי וורהול. אותיות, מספרים, דמויות גבריות ונשיות, סמלים, מוצרי מזון, פרחים ובעלי חיים, מעורבבים בבליל צבעוני, דחוקים זה אל זה. ״העבודה הזו מ־1990 נעשתה לאחר פלישת רוסיה לאפגניסטן״, מספרת לנדאו. ״בואטי איתר במחנות הפליטים בפקיסטן את הנשים הרוקמות שאיתן עבד בסדרות המפות והאותיות המוקדמות יותר שלו. הן היו חבויות מהעין והוא תקשר איתן אך ורק דרך הגברים״. החיבור שלו אליהן היה לא רק טכני – בזכות מלאכת היד הארטיזנית שלהן. הכאוס של עולמן המתמוטט נגע בכאוס של עולם השפע המערבי של בואטי, והעבודה מחברת בין העולמות. ״אלה עבודות אודות המציאות, שעשויות מהמציאות״, הוא תיאר זאת.

בואטי אינו מותיר פיסת חלל ריק – horror vacui (חרדת הריק), מסבירה לנדאו. לצידו היא מציבה ציור כחול עמוק של איב קליין. לוח חלק, נטול פרטים, שאין בו כלום ויש בו הכול. כל צבעי הכחול שבעולם מתנקזים אל הכחול המהפנט והעל־טבעי של איב קליין. הים, השמים, השקט והסערה, טמונים במונוכרום שכמו רוצה להפנט את צופיו, להזמין אותם לשקוע, לרוקן את עולם האסוציאציות ולצוף מהצד השני של תודעה מזוככת.

מול בואטי, במעין קריצה אישית, לנדאו מציבה עבודת מראה אייקונית ומוקדמת של מיכלאנג׳לו פיסטולטו – חברו של בואטי לתנועת ״ארטה פוברה״ (אמנות ענייה). לצד התנועה האוונגרדית שצמחה באיטליה בשנות ה־60 מיוצגת באוסף ובתערוכה קבוצת Zero הגרמנית, מקבילתה בתקופה ובנטייה לעבודה בחומרים זמינים, זולים ולא קונבנציונליים. תנועות אלה היוו השראה למושג הישראלי ״דלות החומר״, שטבעה שרה ברייטברג סמל לתיאור האמנות המושגית הישראלית של שנות ה־60־70.

״המסמרים של גינטר אוקר נראים כאילו הותירו חותמם בהטבעת נקודות הצבע של אוטו פינה״, מצביעה לנדאו על הקשר בין העבודות. ציור נוף אורבני של גרהרד ריכטר יוצר גריד מנוכר, ולצידו עבודה חמימה שקיפנברגר הקדיש לפאב השכונתי שלו בברלין, כולל המנורות האמתיות מהפאב, שנוספו לציור בתלת־ממד. זיגמר פולקה, המפורסם בעבודות המפוקסלות שלו – עוד טרם היות המילה פיקסל – מיוצג כאן במספר יצירות. המעניינת שבהן היא פסל־תמונה עשוי דיקט ומצוייר משני צדדיו עד שהוא עשוי להיתפס כלוח עכור־שקוף.

התפיסה (perception) של הצופים היא מרכיב חשוב בתערוכה. ההחלטה להציב במרכז האולם השני במה רבועה ועליה פסלים – יוצרת תנועה מבוקרת בחלל, ומאפשרת את המבט שאליו כיוונה האוצרת. מבחינה זו זוהי תערוכת בית ספר: הטיול בתערוכה מוביל את הצופה דרך שכבות מידע ההולכות ונהפכות לשקופות, מהגודש של בואטי אל לב המינימליזם של אלסוורת׳ קלי, שעל שם עבודתו נקראת התערוכה. ״כמה דיוק יש ביחסים בין הקטע האדום לקטע הצהוב בתמונה, כמה מתח; הבחירה בצבעים היא לא גנרית, זה צהוב שיש בו אדום ואדום שיש בו מהצהוב; ההחלטה ליצור את התמונה משני חלקי קנבס״, מפליגה לנדאו. לעומת המלנכוליה של חלקות הצבע של מארק רותקו, לדוגמה, היחס של קלי לצבע הוא חושני והוא רואה את הצבע כגוף.

קלי, מהאמנים שניסחו את הסגנון המופשט בשנות ה־50 ראה את יצירת האמנות כישות שאינה מתארת מציאות אלא מתקיימת בעולם אוטונומי, ושאף שיצירתו תייצר אצל הצופה חוויה אינסטינקטיבית, מפגש פיזי שנובע מתוך המבנה, הצורה והצבע ולא מניתוח פרשני. האדום שלו יוצר אופק משותף עם הפס האדום שמעל לפסל קופסאות מתכת של דונלד ג׳אד. זה בתורו מוצא אלטר־אגו בעבודה סמוכה של ג׳ון צ׳מברליין. הוא התפרסם אמנם בפסלי המכוניות הדחוסות שלו, אך רצה גם הוא להתנסות במינימליזם, בחומר העירום, והחליט למעוך כמה מקופסאות הענק שהוכנו בעבור ג׳אד.

לואיז בורז׳ואה מיוצגת כאן במספר רישומים, אך אופיה המורכב באמת מתבטא בעבודה מסדרת המגדלים שלה: כריות אליפטיות קטנטנות בצבעי פסטל־גלידה הנעוצות על שיפוד גבוה, כמעין עמוד אין־סופי של רכות וכאב. אלה מתכתבות עם מכונת התפירה של קלאס אולדנבורג, העשויה בד מושרה בגבס, משחקת בין דו־ממד לתלת־ממד; כמותה גם דוגמה נדירה מעבודות החתכים של לוצ׳יו פונטנה, שהפך את הקנבס לחומר פיסולי מבלי לבטל את הפונקציה התמונתית. החתך שלו חושף ומסתיר, פוצע ומשלים, מעורר סקרנות מבלי לפתל את העלילה.

הצורות המעוגלות שמצייר פיליפ גסטון, שהשנה חזר לתודעה עם תערוכה מקיפה בביאנלה בוונציה, יוצרות אלכסון עם ריבועי קווי הצבע של פרנק סטלה. העמוד הסגול הנשען על הקיר – מפסלי ג׳ון מקראקן, פוגש את הצופה כשהוא כבר מבין את המהלך המודרני – ממבע מורכב להפשטה המותירה מרחב פרשני ניכר. כך מובילה לנדאו את הצופים בבטחה מעבודות גדולות מידות אל הפרטים הקטנים, מהגודש אל המינימליזם המוחלט ומרגילה את המבט, עד שתהיה לו סימפטיה לאמנות קונספטואלית.

The post אוסף הוא דיוקן: קווים לדמותו של אספן אנונימי appeared first on מגזין פורטפוליו.

״הכול התחיל בישיבת צוות, שבה עלה הרעיון לאצור תערוכה במשותף – משהו שכולנו חתומים עליו יחד״, מספרת האוצרת טל לניר. ״סוזן לנדאו מאוד אהבה את הרעיון, וחשבנו שנעשה תהליך משותף, אבל איכשהו זה זרם בכיוון יותר אישי, שכל אחד נכנס לתוך האוספים של המוזיאון ומביא את נקודת ראותו״. כך נולדה התערוכה ״קולקטיב – מבטים על אוספי המוזיאון״, עליה חתומים 15 אוצרים.

חלקה של לניר הוא דווקא היוצא מן הכלל. היא הזמינה מהאמן רועי ניצן עבודה חדשה שנעשתה במיוחד עבור התערוכה – עבודת וידאו המתחקה אחר יצירה אבודה, אחת מתוך מאות אלפי היצירות שבאוסף, שנשכחה אי שם במחסנים. היצירה, רפליקה של דוד, פסלו של ג׳ובאני לורנצו ברניני (1680־1598) ניתנה במתנה למאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב, עם פתיחתו של מוזיאון תל אביב בביתו של דיזנגוף בשדרות רוטשילד ב־1932. היא הייתה עבורו מקור גאווה וסימלה את חזונו להקים מוזיאון מודרני בעיר העברית המודרנית הראשונה. אך מאז התגלגלה הרפליקה למרתפי המוזיאון ואיבדה מחשיבותה.

הסרט של ניצן מתעד מסע שעובר דרך המחסנים של המחלקות השונות של המוזיאון: חדר הגרפיקה, מחסן הצילום, הכספת של יצירות האמנות המודרנית ושל האולד־מאסטרס, המחסן ההיסטורי של המחלקה הישראלית ומחסני הפיסול.  בין עבודות מופת ליצירות היסטוריות, בין פסלים נשכחים לרישומים איקוניים. בסופו של דבר הוא מוצא את מבוקשו, אך חשוב מכך – מסע החיפוש מאפשר הצצה לקרבם של אוספי המוזיאון, הנעלמים ברובם מעיניו של הציבור. מעבר לשאלות על מהות ומשמעות האוסף (זה המוצג וזה הנסתר) העבודה מעלה שאלות נוספות: האם בעידן של שעתוק טכנולוגי טוטלי, יש עדיין חשיבות ליצירה המקורית? מהם הקריטריונים העכשוויים להערכת יצירת אמנות באוסף מוזיאלי? ומהי הרלוונטיות של אוסף מוזיאלי כיום?

אולי זו השאלה שניסתה לנדאו להציף, כששלחה את האוצרים לנסות את כוחם במעין תרגיל באוצרות דמוקרטית. בתערוכה ״קולקטיב״ שואף כל אחד מהאוצרים להאיר בזרקור נקודות באוסף הקרובות לליבו. במקום תימה מאחדת, יש בה מאבק על תשומת ליבו של הצופה ועל כוח המשיכה של היצירות ברובד אחד, ושל עבודת האוצר ברובד נפרד.

דורון לוריא  העדיף להתבדל במיצב משלו, המדגים את נושא התמקדותו – פתחים, חלונות ודלתות. הצופה מתבונן ביצירות הנבחרות מבעד לחלון גדול בקיר שמרחיק אותו מהיצירות עצמן. אירית הדר במיני תערוכה ״בדיקת עיניים״, אף היא עוסקת בקשר בין הצופים ליצירה, וביתר דיוק – מדברת על המבט במחשבה הפוסט מודרנית כמַבְנָה משמעות וזהוּת. הדר בחרה מספר מצומצם אך מרתק של עבודות שבהן העיניים הן המוקד המעורר ומתניע הליכים, אך גם מעורר מחשבה ושאלה רפלקסיבית: האם העיניים רואות? מה הן רואות? של מי המבט – של הדימוי, של האמן, של הצופה? ומהו היחס בין כל המבטים.

דוגמה טובה לכך היא העבודה ״עיוורת IV״, של ג׳ון סטזאקר הבריטי משנת 2012,  זהו קולאז׳ בתצלום אחד, שבו מופיעה דמותה של אינגריד ברגמן בצעירותה. ״התצלום המודפס, הוא תוצר מובהק של תרבות ההמון. זהו תצלומה של כוכבנית, דיוקן שבוים בקפדנות, צולם ושווק בידי האולפנים, והיו לו חיים שניים גם כפריט אספנות. בחיתוך אחד פגם סטזאקר בשלמותו של התצלום והפך אותו לקולאז׳״, כותבת הדר. סטזאקר שיבש בו את מראה העיניים, עצם אותן בחיתוך והגדיר את דמותה של ברגמן המצולמת כעיוורת –  ״כמי שמחויבת לעיוורון בהיותה בורג במכונת האולפנים המצייתת לתביעות השוק ומשתפת פעולה עם תרבות הראווה״.

אלן גינתון עוסקת בהשפעה של טראומה וזיכרון על ההפשטה באמנות הישראלית. היא בחרה קבוצת ציורים של שישה אמנים ידועים, קאנוניים, מהם חמישה ישראלים: יוסף זריצקי, משה קסטל, אריה ארוך, לאה ניקל ומיכאל גרוס; והאמן האמריקאי מארק רותקו. רובם צוירו בשני העשורים הראשונים שלאחר מלחמת העולם השנייה . מרק רותקו, מהציירים המרכזיים של ״ניצחון הציור האמריקאי״,  מייצג גם את מעבר המרכז האמנותי של העולם המערבי לניו יורק, וגם את הפרדיגמה של ״הציור (המופשט) המודרניסטי״. לעומתו, הציירים הישראלים, המזוהים עם מגמת ההפשטה באמנות הישראלית, מייצגים סוג אחר של מופשט – מעורב, היברידי.

מכאן קצרה הדרך אל האקספרסיוניזם המופשט ואסכולת ניו יורק, שמביאה לתערוכה בת שבע אידה, עם עבודותיה הנדירות והנשכחות כמעט של הלן פרנקנטלר. דלית מתתיהו בחרה בעבודותיהם של אמנים לא ידועים ולא מזוהים, דווקא כדי לבחון את מעמדם של ״הילדים החורגים״ של עולם האמנות, המקדש את הניים־דרופינג ואינו מאמין ביצירות נטולות זהות ושייכות, חסרות עבר ועל כן גם עתיד.

מאירה יגיד, אוצרת אגף האדריכלות והעיצוב במוזיאון, בחרה להתייחס למקום עצמו – לבניין המוזיאון, בעבודה ״מבטים אלכסוניים״ מוצגת בווידאו שיחה בין האדריכל פיטר אייזנמן לפרסטון סקוט כהן, אדריכל הבניין החדש של המוזיאון, באתר הבנייה, בקיץ 2010. רבות דובר על מבנה המוזיאון שהפך, ברוח הזמן, לאחד המוצגים המרכזיים באוספי מוזיאונים בני זמננו. מוזיאון תל אביב משתייך לזרם המבנים הפיסוליים של מוזיאונים, שבמפנה המילניום ראו את עתידם כקתדרלות החדשות, נתפסו בציבור כאייקונים עירוניים וכמחוללי תיירות ועניין תרבותי.

עליזה פרידמן מתעמקת בהשפעת התורמים על אוסף המוזיאון, ולוקחת כדוגמה את אוסף האקספרסיוניסטים הגרמנים שתרמה למוזיאון ד״ר רוזה שפירא (1954־1874) אישה מרתקת ופורצת דרך בתקופתה.

עמנואלה קלו תורמנת לחלל את עבודותיהם של לאונורה קרינגטון, מקס ארנסט, מרסל דושאן ורוברטו מאטה. ענת דנון סיון מתמודדת באומץ עם שאלות של צנזורה וצנזורה עצמית של המוזיאון. רותי דירקטור מסבה את תשומת הלב לעיתוי התערוכה, במלאת יובל שנים למלחמת ששת הימים ״יוני 1967: מבחן הכתובית״ היא שואלת מה יודע המוזיאון לספר על המועד המשמעותי הזה בתולדות החברה והמדינה.

שיתוף הפעולה בין האוצרים יוצר מבט רב מוקדי על מגוון האפשרויות והעושר הטמון באוספי המוזיאון, אך הריבוי הזה הוא מקור חולשתה של התערוכה, שמתקשה לעלות לכדי הרמוניה בין הקולות הרבים. במקום שדרת בוטיק, ״קולקטיב״ היא סופרמרקט אמנות, מבלבל ורועש (ואולי בכך היא גם מייצגת נאמנה של תקופתנו רוויית הגירויים). הצופים נדרשים כאן למעורבות ולאחריות אישית, לעצור ולבחור, להתמקד ולהתעמק, ותמיד לדעת לוותר על הדרך שבה לא בחרנו, כמאמר המשורר.

The post ניסוי באוצרות דמוקרטית appeared first on מגזין פורטפוליו.

העכביש הענק שלא תראו ברחבת הכניסה של מוזיאון תל אביב היה אמור לפתור את כל הבעיות. אילו היה עומד עכביש בפתח המוזיאון, איש לא היה יכול לחלוף על פניו ולהישאר אדיש: העכבישים של לואיז בורז׳ואה – אלמנות שחורות המשדרות סכנה ובה בעת מגוננות על מי שחוסה בצילן – הפכו לאייקון המזוהה של האמנית החשובה. מאז עבודת הענק ״אמא״, שחנכה את אולם הטורבינה בטייט מודרן בלונדון, בשנת 2000, בכל מקום בעולם שבו הוצגו עבודותיה של בורז׳ואה – שמתה ב־2010 בהיותה בת 99 – הפך העכביש למבשר, בפתח המוזיאון או באתר מרכזי ברחבי העיר. אולם רחבת מוזיאון תל אביב, שהיא גם תקרתו של חניון גדול, לא יכולה לעמוד בעומס משקלו של פסל בקנה מידה כזה, וכך נדרש מוזיאון תל אביב לנהל קמפיין ״מסורתי״ יותר למשיכת הקהל לתערוכת היחיד המקיפה והמרתקת של בורז׳ואה, ״שניים״, שתיפתח הערב (7.9).

״לואיז בורז׳ואה היא אחת האמניות המשמעותיות ביותר מהמאה ה־20, אבל גילינו שבישראל היא לא מאוד מוכרת״, אומרת סוזן לנדאו, מנכ״לית המוזיאון שאצרה את התערוכה במשותף עם ג׳רי גורובוי, מי שהיה יד ימינה של בורז׳ואה בעשורים האחרונים לחייה, שבהם זכתה לעיקר פרסומה. ״זו לא תערוכה נודדת. זוהי תערוכה מיוחדת למוזיאון תל אביב, ויש בה מבחר עבודות מתקופות שונות, מחומרים והקשרים מרובים. אנחנו גאים ונרגשים ואין מילים לתאר את רמת החשיבות של התערוכה הזו. רק לפני שישה חודשים עוד לא היה ברור שנצליח להגשים אותה״, ממשיכה לנדאו, ״אבל המשימה החשובה שלפנינו היא להציג את האמנית החשובה הזו ולהביא את עבודתה לתודעת הקהל בארץ״.

ואמנם, גם מי שביקר בתערוכות קודמות של בורז׳ואה, ימצא בתערוכה בתל אביב הקשרים חדשים לצד עבודות נדירות (במקביל נפתחה השבוע בגלריה גורדון ברחוב הפלך תערוכת הדפסים של בורז׳ואה). הקהל שיפגוש בעבודות של בורז׳ואה בפעם הראשונה, יצטרך לעכל את העבודות הלגמרי לא פשוטות שלה: כלובי הרשת ותאי ההסתגרות, על שלל האובייקטים המקובצים בהם (שהכניסה אליהם אינה אפשרית אלא רק הצצה מבחוץ); פסלי הבד התפורים בתפר גס, ונראים לעתים כבובות וודו מפלצתיות; פסלי ברונזה הנראים כאיברים קטועים –  בעיקר אברי מין – התלויים בחלל; פסלי עץ, ברונזה ואבן מתקופות שונות ורישומים על ממחטות עדינות שראשי התיבות של שמה LB רקומים על גביהן ביד ענוגה.

את כל אלה אופף כבר מהכניסה לתערוכה רעש זמזום טורד מנוחה, היוצא מהעבודה שנתנה לתערוכה את שמה (ועל כך בהמשך). אפשר שלא להתייחס אליו, אך נוכחותו נעלמת לרגע של נשימה ומיד מזכירה את עצמה מחדש. בורז׳ואה, לו הייתה עימנו היום, הייתה אולי מתרגמת בעבורנו את הרעש הזה, ומשווה אותו לאי שקט פנימי שהיא חשה, תחושת איום וסכנה אורבת – פחד נטישה, פחד מפני המוות, פחד מפני הכישלון ואולי גם מפני ההצלחה, שאותה דחתה ודחקה.

בין אם לילד, בין אשה לגבר ובין החיים והמוות

לואיז בורז׳ואה נולדה בפריז ב־1911 למשפחה שעסקה ברפאות (רסטורציה) של שטיחים עתיקים מימי הביניים והרנסנס. כבר כילדה גילתה כישרון אמנותי, רישומיה סייעו בשחזור חלקי שטיח שחוקים והיא לקחה חלק במלאכה העדינה ורקמה קונטורים, ואולי בגלל שהייתה קטנה – הצטיינה בציור כפות רגליים, מספרת לנדאו. הקרבה הזו לטקסטיל ואריגה שימשה לה השראה מאוחר יותר, כשפנתה לעסוק באמנות, אם כי בתחילת הדרך היא למדה דווקא מתמטיקה ופילוסופיה בסורבון.

״עבודתה של בורז׳ואה ניזונה מהטראומות בחייה״, אומר גורובוי. ״הטראומה הראשונה הייתה מות אמה ב־1932, שבעקבותיו סבלה מדיכאון עמוק״. באותה עת זנחה את המתמטיקה לטובת לימודי אמנות: היא לקחה שיעורים בבוזאר ולמדה במשך שבע שנים אצל אמנים שונים במונמרטר ובמונפרנאס, ובמקביל עבדה כמדריכה במוזיאון הלובר.

אובדן האם הוא אחד הצירים המרכזיים של עבודותיה לאורך כל השנים. עוד קודם לכן הייתה מודעת ככל הנראה לקשר התלותי שלה באמה, לאהבה ולכאב הכרוכים בהזדקקות אין קץ. הקשר המורכב, הסבוך, בין אם לילד, כמו גם אלה שבין אשה לגבר ובין החיים והמוות, מזינים את השניות בעבודותיה. העיסוק שלה בזוגיות, בכפילות ובדואליות מושרשים בעבודתה – זהו גם המקור לשם התערוכה ״שניים״, ורבים מהפסלים בתערוכה הם זוגיים.

מכיוון שעיקר פרסומה הגיע בגיל מאוחר – לאחר רטרוספקטיבה ב־MoMA ב־1982, בהיותה בת 71 – נשכחה כמעט העובדה שבצעירותה ב־1938 פתחה גלריה בפריז והציגה עבודות של דלקרואה, מאטיס ובונאר. שם פגשה את מי שהיה לבעלה, היסטוריון האמנות האמריקאי רוברט גולדווטר, זמן קצר לאחר שסיים את כתיבת הדוקטורט שלו. הטראומה השנייה של בורז׳ואה הייתה הניתוק ממשפחתה ומשפת האם שלה, לאחר שנישאה ועברה לניו יורק. זו גם הסיבה העיקרית שהיא מוכרת עד היום כאמנית אמריקאית־צרפתייה.

היא החלה להציג בשנות ה־40 בניו יורק, הכירה את כל האמנים החשובים שפעלו במקביל אליה, כמארק רותקו, דה קוניג ואחרים; כפי שהכירה בצרפת את דושאן ופרנאן לז׳ה, שאצלו למדה, והוא שהבחין בנטייה שלה לתלת־ממד. אולם, היא לא השתייכה לקליקה מקצועית כלשהי והרגישה לאורך שנים רבות כאואטסיידרית.

פגומה, אשמה, פגועה, מאכזבת או מאוכזבת

בכניסה לתערוכה מוצג פסל בד שחור של זוג שוכב חבוק, גוף על גוף, בתנוחת משגל ״מיסיונרית״. רגלה של הדמות התחתונה (האישה?) הוחלפה ברגל תותבת הבולטת לעין כפגם שלא ניתן להסתירו. אין להם ראשים ותווי פנים, זהו זוג גנרי, חבוק יחד בחיבוק אין־סופי שאין לו סוף והתחלה, ובכל זאת, הסימון הזה מבליט חריגות שאין לה מרפא; חסר שאפשר לכסותו אך דבר לא יצמח במקומו. באמנותה ובכתביה בורז׳ואה מתארת את עצמה כפגומה, אשמה, פגועה, מאכזבת או מאוכזבת. היא מנהלת דיון ארוך בקולה שלה, עם העבר, עם האנשים שהקיפו אותה, עם החיים עצמם; עם הנשיות והגבריות שנאבקים בקרבה עד שהיא מרגישה שהייתה צריכה להתנצל על היותה אישה ולפייס את העולם.

״היא תפסה את עצמה כאם לא טובה״, מספרת לנדאו. ״לאחר שניסתה להרות ולא הצליחה החליטו היא ובעלה לאמץ ילד מצרפת. אולם עד שהבשיל התהליך היא הרתה במפתיע, ובנה הביולוגי נולד כחודש לאחר ששבה הביתה עם הבן המאומץ. גם הילד השלישי הצטרף תוך זמן קצר והיא מצאה עצמה מנסה למלא את כל תפקידיה החדשים – כרעיה ואם ואמנית ואשת חברה, בעולם האמנות השוקק של ניו יורק״. ביחסה להריון וללידה אפשר לראות קווי דמיון גם ליצירתה של פרידה קאלו: חבל הטבור של בורז׳ואה, כמו חבלי הדם בעצי המשפחה של קאלו, אינם מנותקים לעולם. הלידה היא פצע מתמיד והילד לא משתחרר מאמו. ואילו היא, כילדה וכאם, נכבלה מכל צד.

הטראומה הבאה הייתה מותו של אביה במפתיע, ולאחריו פנתה בורז׳ואה להתעמק בפסיכואנליזה, שארכה שנים והניבה לא מעט תובנות כתובות. ״היא אמנית כותבת״, מציינת לנדאו, ״ובכתבים שלה יוצאים לאור פחדים ותובנות קשות״. היא כותבת בגילוי לב, על חרדותיה, על האלימות הגואה בתוכה, על סקס, על בדידות: ״בחזיון הראווה של ההזדווגות ההורית אני פוחדת ואני לא מוגנת. אמי עזבה אותי חסרת כלי נשק – אינני יכולה להגן על עצמי – איש אינו עוזר לי, אני אאוטסיידרית, אין לי שום עמדה או מקום בחברה״, היא כותבת ב־1958.

נדרשו לה כמעט 25 שנים ומותו של בעלה כדי להשתחרר מהמקום הבלתי מקובל, לפרוץ בגדול לספירה הציבורית, ואף להפוך לאשת חברה שהסלון שלה מארח אמנים ואספנים, אוצרים וחברים. גורובוי הצעיר ממנה בשנים רבות פגש אותה כשאצר תערוכה בהשתתפותה – היא באה להתלונן על הצבת העבודות בתערוכה (ככל הנראה היא לא מיעטה להתלונן), ומהדיאלוג ביניהם צמחה עבודה משותפת של 30 שנה, עד יום מותה. כיום הוא אחד ממשיכי המורשת שלה.

את העבודה המרכזית בתערוכה, ״שניים״, אפשר לשמוע כאמור כבר מהכניסה. מקור הזמזום הטורדני האופף את החלל מתגלה כמעין קטר ברזל המגיח מקרבו של כור מצרף, נוסע באיטיות על גבי מסילה וחוזר ומתכנס בחיקו – בפעולה חזרתית של חדירה ושליפה – אור אזהרה אדום בוקע מתוכו (״העבודה מתייחסת ללידה, לסקס, להפרשה – להכניס פנימה ולצאת החוצה״). בחדר הבא תלוי באוויר עוד ״זוג״, הפעם באלומיניום מבהיק – פסל פתלתל שבו סבוכים הגופים זה בזה, אמורים לתמוך זה בזה לנצח, שרויים במצב מתמיד של אמביוולנטיות ( ״הספירלה היא ניסיון לשלוט בכאוס״).

בקצה התערוכה אורבים העכבישים – שוב בזוג. הם מפוארים, הם מחרידים, הם מזכירים את אמם הגדולה – שהוצגה אי אז בטייט מודרן – ואת אחד הפחדים הראשוניים של בני האדם. ״מאחר שפחדי העבר נקשרו בתפקודי הגוף, הם גם שבים ומופיעים דרך הגוף״, כותבת בורז׳ואה. ״מבחינתי, פיסול הוא הגוף. הגוף שלי הוא הפיסול שלי. בחיים האמיתיים אני מזדהה עם הקורבן, באמנות שלי אני הרוצחת״.

The post ״בחיים האמיתיים אני מזדהה עם הקורבן, באמנות שלי אני הרוצחת״: לואיז בורז׳ואה במוזיאון תל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

בתערוכה המציינת 70 שנה להקמתה של המדרשה לאמנות בחר האוצר אבי לובין, מראשי התוכנית ללימודי המשך באמנות במדרשה, ללכת בדרך לא קונבנציונלית. במקום לאסוף את מיטב היצירות של גדולי היוצרים שצמחו ויצאו מהמדרשה, במקום מבט רטרוספקטיבי על הישגים ושיאים, על זרמים באמנות ואמנים רבי השפעה המזוהים עם המדרשה, לובין החליט להעתיק לתערוכה את אווירת המדרשה ואת מראה המקום.

במסגרת התערוכה ״בית ספר לאמנות״ הפך ביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב לדיוקן-מעט של המדרשה בבית ברל – עם קפטריה וחלקת דשא, עטורת צמחיה (״סט הפגישות״, עבודה של נועה גרוס, אורי נועם ועלמה פוגל); עם מערכת שעות ושיעורים פתוחים לקהל, הכוללים סדנאות (ליאור שביל מעסיק את הקהל במשך שלושה ימים), מבחנים (בעבודה של מיכל היימן), שיעורים (רפאת חטאב מלמד ערבית); דיבור על תולדות האמנות, קריאה בספריה וגם משחקי פוקר בהפסקה (עבודה של תום פניני). מרבית ההרצאות הן למעשה עבודות פרפורמנס (מיצג – אחת המילים שנמצאות במוקד החיטוט התקשורתי בפרובוקציות אמנותיות לאחרונה).

הבלגן הנראה לעין הוא תוצאה של מכלול רב-תכנים, חלקו בוסרי, חלקו בשל ואף מניב פירות חדשים מדי דור ודור, וחלקו ארס-פואטי – אמנות בוגרת הבוחנת את עצמה. במבט מקיף התערוכה מיטיבה להציג את עצם החיפוש והתעייה, הטעות והתהייה, שנמצאים בבסיס העשייה האמנותית. אולם גדולתה היא גם חולשתה: לא ניתן לקלוט את איכותה של התערוכה בביקור קצר ובראייה בלבד.

״התערוכה מבקשת לבחון מחדש את תפקידו ואת חשיבותו של בית הספר לאמנות (ושל המוזיאון) בראשית המאה ה-21, מתוך ניסיון לחשוב על בית ספר לאמנות כאתר פעיל של ייצור תרבותי ושל מודעות ביקורתית, ולא מקום השקוע בתהליך הלימוד בלבד״, אומר לובין. הניסיון לשתף את הקהל במהותו של בית הספר לאמנות ובחוויה של המתרחש בו דורש מעורבות והשתתפות פעילה של הקהל – עם הרשמה במערכת השעות, בחירה בפעילויות שתרצו לקחת בהן חלק, הגעה בזמנים יעודים. דרישה כזו מתגלה בדרך כלל כגול עצמי, כאשר מרבית המשתתפים מגיעים מקרב אותם מעגלים של עולם האמנות, בסגנון חבר מביא חבר, ולא נפתחים לקהל הרחב.

השאיפה היא לקרוא לקהל לבוא, לראות ולעשות, ובעיקר ללמוד משהו על אמנות. בזמן שהארץ סוערת בעקבות תרגיל פוטושופ בבצלאל שיצא מהקשרו ונופח מעבר לכל פרופורציה; כאשר עבודת מחאה של אמן בודד בכיכר העיר מוצגת לפתע כחוד החנית של התארגנות פוליטית נגד השלטון – התערוכה הרדיקלית של המדרשה במוזיאון תל אביב מחווירה מעט, ונראית כמעט מנומסת מדי. אך אסור להתעלם ממנה ומחשיבותה.

העיסוק באמנות סובל מאז ומתמיד מהיעדר תקציבים וחסר תמיכה ציבורית. כעת חופש הביטוי האמנותי נמצא תחת מתקפה הרסנית מצד אותם גורמים שאמורים להזין ולתקצב את בתי הספר והמוסדות לאמנות. כאשר שרת התרבות ושר החינוך עסוקים בציד מכשפות דמיוניות ובדה-לגיטימציה של גיוון תרבותי וריבוי קולות, אסור לתת לשוחרי הפרובוקציות והפיצוצים להכתיב את סדר היום. כחלק מהתערוכה, יתקיים ב-20.12 דיון חירום ומחאה על מצב הרדיפה של האמנות באקלים הפוליטי בארץ. בערב זה יושק גם גיליון חגיגי של כתב העת של המדרשה.

לא ברור למה האמנות נתפסת כמאיימת כל כך – אולי זה בגלל השפה השונה שבה היא מבטאת רחשי לב ואולי זה קשור לאופיה הנבואי. תערוכת המדרשה מאפשרת לכל אדם, גם לשרי הממשלה, להציץ אל תוכו של בית ספר לאמנות ולראותו כפשוטו – לא מדובר בקן צפעונים חורשי מזימות, אלא בסטודנטים ומורים, אמנים וכאלה שרוצים להיות לאמנים, או אולי רק ללמוד על אמנות. אנשים יצירתיים בדרך כלל, חושבים ובעלי עמדות שונות ומשונות.

התערוכה אינה מרהיבה, אפילו לא אלגנטית. היא רחוקה מתרגילי פוטושופ ועוסקת במהות הרבה יותר מאשר בנראות. המדרשה באה למוזיאון בבגדי עבודה: כפי שניתן לראות, בין היתר, בנזילות הצבע הצהובות והשחורות בעבודתה של אניסה אשקר ״בעקבות ואן גוך, מירו והחודש אוגוסט״. העבודה משלבת ציורים ממוסגרים שהצבע כמו פרץ מתוכם והשתלט על סביבתו. מיצב אקספרסיבי שנעשה בתנופה, במיוחד למקום, והוא אחד מהעוגנים המרכזיים בתערוכה.

מירי סגל, אף היא מראשי התוכנית ללימודי המשך באמנות, מציגה את היחסים המורכבים והשיווי משקל העדין בין מורה ותלמיד במסגרת בית ספר לאמנות. בעבודה ״תלוי״ (בלי שום קשר לחבל תלייה או לראש הממשלה). היא מציעה מפגש על שני כסאות סביב שולחן התלויים באוויר – אפשר לראות בזה סימבול לניתוק של האמנות מקרקע המציאות, לכך שראשה בשמים, או להיפך, למתח המתמיד ולסכנת ההתרסקות שאורבת לעוסקים בה. לובין מעיד, שהוא וסגל קיימו לא מעט פגישות ״באוויר״, כחלק מאותה עבודה, וההרגשה, אחרי שמתרגלים, היא של הבידוד הנחוץ והמחוייבות העמוקה להתרכז בפגישה ולהיות ״רק שם״, כאשר כל הסחת דעת או רצון ללכת לרגע כרוך בהתארגנות מתאימה.

בולטת בנוכחותה גם עבודתה של עינת עמיר ״גברים מסבירים לי דברים״ (בעקבות מאמרה המכונן של רבקה סולניט, שעוסק בהשתקת נשים). עמיר חקרה והביאה נתונים סטטיסטיים על נוכחות נשית וגברית באמנות המוצגת לקהל במוזיאונים, במוסדות ובזכייה בפרסי אמנות בישראל. היא גייסה שורה של אמניות ואמנים בולטים, מבוגרי המדרשה ומוריה/מנהליה לדורותיהם – ביניהם מיכל נאמן, ורד נסים, יאיר גרבוז, רועי רוזן, גבי קלזמר ואחרים. הנשים האמניות יצרו הדפסים שמבטאים השתקה ונחיתות נשים באמנות, בדימוי ובנתונים. הגברים מצולמים בחולצות המודפסות באותם דימויים, ומקריאים את המאמר הפמיניסטי של סולניט, בסדרת הרצאות פרפורמטיביות, כמסבירים באוזני הקהל.

קלזמר, המכהן כדיקאן הפקולטה לאמנויות בבית ברל, מציג בתערוכה אחת ממכונות הציור המיוחדות שלו, והיא מופעלת בשיעורי סטודיו שהוא מעביר. רפי לביא המנוח, מהאבות המייסדים והמובילים של ״זרם המדרשה״, מיוצג באופן עקיף בעבודה של עפרי כנעני. היא מקרינה סט שקופיות ללימוד תולדות האמנות שהיה של לביא והוא ״הוריש״ אותו לאמן-מורה בולט אחר, ציבי גבע (השותף ליצירה זו). השקופיות מוקרנות בשני מקרנים המפריעים זה לזה, דימוי מוקרן על דימוי, כך שהגישה הדידקטית סובלת מטשטוש ולקות ראייה.

כמה עבודות בתערוכה (שתוצג עד סוף דצמבר) מתכתבות ישירות עם תערוכות המוצגות במקביל בגלריות ובמוזיאונים: מיצב פיסולי של דינה שנהב, המציגה תערוכת יחיד מדוברת בגלריה נגא. פסל מרשים של קרן גלר, מאותם חומרים שהיא מציגה בתערוכת היחיד בגלריה רו-ארט. גרבוז מציג בימים אלה במוזיאון תל אביב את התערוכה ״אני ציירים״, במסגרת זכייתו בפרס רפפורט. אניסה אשקר מציגה בו זמנית עבודות במוזיאון הרצליה, בביאנלה לרישום בירושלים ובגלריה במעלות תרשיחא. כל אלה משמשים תזכורות לרלבנטיות של המדרשה ולנוכחות של האמנים שיצאו ממנה.

עם זאת, נשאלת השאלה למה דווקא אלה מוצגים? הרי לא חסרו עשרות ואולי מאות אמנים נוספים, שהיה ראוי ומעניין לפגוש בעבודותיהם. גם בבחירות שנעשו התערוכה נוטה למינוריות ומוותרת מראש על האפשרות לנצל את הבמה המוזיאלית ולהציג את הדברים היותר מרשימים, אפילו של אותם אמנים. בן הגרי למשל, אמן וידאו ומיצב מבריק, שמיוצג כאן בסדרת צנצנות של ירקות מוחמצים (ההחמצה היא בדיחה פנימית ומחווה לגדעון גכטמן המנוח). עבודתה של דגנית ברסט ("המחבל מדיזנגוף סנטר"); חוברת פעילות וצביעה של רועי רוזן. למול כל אלה חסרות כמה עבודות חזקות – שייצרו חוויה משמעותית ונגישה, גם עבור קהל שאינו משתתף פעיל ומעורב.

ביציאה מהתערוכה מוצגת עבודה אינטראקטיבית ״כניסה ביציאה״, של איה פלדמן ואופירה הוניג, מהמחלקה לטיפול באמנויות. היא מזמינה את הצופה להתייחד לרגע עם החוויה שעבר בתערוכה ולתת משוב דיגיטלי בלחיצת כפתור. את המשוב ניתן לראות בתמונה מצטברת על קיר הכניסה, ולחוש את הסיפוק שבשייכות והשתתפות ביצירה.

The post איך עושים בית ספר appeared first on מגזין פורטפוליו.

ינואר > אוניברסיטת תל אביב מחליפה לוגו

בדרך כלל החלפת לוגו או מיתוג חדש לא זוכים לדיון ציבורי, אולם זה לא היה המקרה עם התדמית החדשה והשנויה במחלוקת של אוניברסיטת תל אביב, שעיצבו אורי נווה וטל ברקוביץ׳. מהלך המיתוג מחדש הציף סוגיות רבות וחשובות בדיון הציבורי: האם העבר הוא פרה קדושה ואסור לגעת בו? האם בעידן הדיגיטלי שמשנה את חוקי המשחק עדיין נכון להיאחז במה שנעשה בעבר? עד כמה הרדיפה אחר העכשווי, המעודכן והצעיר מכתיבה החלטות כמו שינוי הלוגו של מוסד אקדמי? האם יש קשר בין הביקורת של קהילת המעצבים על מהלכי מיתוג לא מוצלחים לבין ההתקבלות שלהם בקרב הקהל הרחב? ועד כמה הקהל הרחב בכלל שם לב למהלכים האלו?

26.1 > דן הנדל מתמנה לאוצר העיצוב והאדריכלות של מוזיאון ישראל בירושלים

חצי שנה לאחר שפורסם הקול הקורא לתפקיד, וארבע שנים לאחר שנפתחה ״חוקרים במופלא״ -התערוכה האחרונה שאצר אלכס וורד ז״ל – פורסמה הידיעה שדן הנדל מונה לכהן כאוצר העיצוב והאדריכלות של מוזיאון ישראל. הנדל,יליד 1978, הוא אדריכל, מרצה במחלקה לאדריכלות בבצלאל, ואצר בין השאר את התערוכה ״נושאת מטוסים״ שהוצגה בביתן הישראלי בביאנלה ה־13 לאדריכלות בונציה (ולאחר מכן גם בניו יורק ובמוזיאון ישראל), ואת תערוכת הרטרוספקטיבה על האדריכל אברהם יסקי במוזיאון תל אביב. המינוי הוא זריקת מרץ חשובה לתחום ותרומה משמעותית לתחרות הבריאה שבין המוזיאונים המז׳וריים שמציגים עיצוב בישראל.

2017 > שלוש תערוכות עיצוב שיאצור הנדל יפתחו ב־2017. בחודש מרץ תיפתח תערוכה ניסיונית שתחשוף את אוספי המחלקה לעיצוב ואדריכלות כשכבות ארכאולוגיות של החלטות, התקשרויות וצירופי מקרים, ותעלה שאלות על ההגדרות המשתנות של עיצוב ודרכי התצוגה שלו. בחודש יוני תיפתח תערוכה על עבודותיו פורצות הדרך של המעצב הגרפי דן ריזינגר, שתדגים את המנעד המרשים של עבודתו העיצובית. ובחודש ספטמבר תיפתח תערוכה שתתמקד בפרגמנטים חומריים, קישוטיים ואדריכליים בירושלים, ותתבסס על עבודתו רבת השנים של האדריכל דוד קרויאנקר.

12.4 > אבן קיסר מציגה את The Restaurant, שיתוף הפעולה שלה עם טום דיקסון בשבוע העיצוב של מילאנו

גם השנה הציגה אבן קיסר, בפעם הרביעית ברציפות, שיתוף פעולה בינלאומי מרשים שזכה לכותרות בשבוע העיצוב של מילאנו. ״המסעדה״ של אבן קיסר וטום דיקסון כללה ארבעה מטבחים קונספטואליים ששאבו השראה מארבעת האלמנטים: אדמה, אש, מים ואוויר. היא מוקמה במוזיאון הילדים מילאנו (MUBA), שמורכב מארבעה אגפים ובכל אחד מהם הוצג מטבח קונספט שונה בעיצובו של דיקסון. לצד המטבחים שולבו פריטים שונים בעיצובו של דיקסון וכן שולחנות המיועדים לאכילה, שעליהם הוגשו מאכלים שבושלו בכל אחד מארבעת המטבחים, כאשר כל מאכל הותאם לקונספט של המטבח בו הוכן.

2017 > בשנה הקרובה אבן קיסר תשתף פעולה עם המעצב הספרדי חיימה חיון. המיצב הראשון יוצג בחודש ינואר בטורונטו תחת הכותרת Stone Age Folk, ויגיע לשיאו בשבוע העיצוב של מילאנו שיתקיים בחודש אפריל.

3.6 > תערוכת היחיד של דוד טרטקובר נפתחה במוזיאון תל אביב לאמנות

מתבקש להגיד על תערוכת היחיד של דוד טרטקובר במוזיאון תל אביב שהיא הייתה תערוכה חשובה; שזו הייתה הזדמנות חד פעמית להתרשם מהקף היצירה המרשים של המעצב והאמן, חתן פרס ישראל לעיצוב, ומהיכולת שלו לזקק אמירה פוליטית או חברתית לדימוי אחד. אולם מעבר להיותה חשובה, זו הייתה תערוכה יוצאת דופן, שהפגינה קודם כל את השליטה המושלמת של טרטקובר בתקשורת חזותית, לא משנה אם הוא מעצב כרזה או חושב על חלל תערוכה. והדבר בא לידי ביטוי בכל הבט: החל מהלייבלים, שהדבר הכי בולט בהם היה ציון השנה (מה שנתן את ההקשר הרלוונטי לעבודה), ועד לפיזור העבודות בחלל – החל מהעבודה בכניסה שנתנה את הטון – ״ישראל זה לא אמריקה״ – ועד הבחירה לתלות את כרזת ״שלום עכשיו״ הרחק מגובה העין, כאידיאל שאי אפשר להשיגו.

2017 > אחת מתערוכות העיצוב המסקרנות של השנים האחרונות תיפתח בחודש מרץ במוזיאון תל אביב. התערוכה, ״תגובה בונה לאסונות טבע״ שתאצור מאיה ויניצקי, תציג כ־25 פרויקטים מרחבי העולם שעניינם מיליוני אנשים שנעקרו בעשור האחרון מבתיהם בעקבות אסונות טבע רחבי היקף, ופליטי מלחמות וסכסוכי דמים פנים־מדינתיים. מיליונים מתמודדים עם סכנת מוות, מזג אוויר קיצוני, צמא, רעב וחרדה: מעֵבר למענה לצרכים המיידיים, בהבט רחב יותר אפשר לזהות שינוי באופן שיתוף הידע ובקשר העדין בין הקהילה לשדות מקצועיים דוגמת אדריכלות, עיצוב מוצר, עיצוב גרפי, הנדסת מבנים והנדסת חומרים.

7.6 > תערוכת הרטרוספקטיבה של סטודיו ננדו נפתחה במוזיאון העיצוב חולון

מוזיאון העיצוב חולון שם לזכותו השנה השג בינלאומי מרשים, עם פתיחת תערוכת הרטרוספקטיבה הראשונה בעולם של סטודיו ננדו, מהחשובים בעולם. 74 העבודות שהוצגו בתערוכה הציגו את האתגרים והפתרונות שבהם נתקל הסטודיו, תוך אינטראקציה עם הטיפולוגיות השונות של אוביקטים ושל האזורים הלא־נחקרים בהם, שבאופן לא מפתיע, את כולן איפיין מינימליזם יפני מפתיע, נחשק ויוצא דופן. התערוכה סימנה את עזיבתה של גלית גאון ממשרת האוצרת הראשית של המוזיאון, תפקיד שמילאה במשך חמש שנים מיום הקמת המוזיאון. לנעליה נכנסה מיה דבש כאוצרת ראשית בפועל, ומוקדם יותר החודש היא פתחה את ״מבט על״, התערוכה הראשונה במוזיאון תחת כהונתה.

2017 > המוזיאון עדין מצוי תחת סימן שאלה ללא מנכ״ל ואוצרת ראשית קבועים, אולם תכנית התערוכות ל־2017 כוללת שתי תערוכות מסקרנות. לאחר התערוכה הנוכחית שעוסקת בראייה, בחודש יוני עיצוב תיפתח תערוכה שתעסוק בסאונד בשילוב של פריטים היסטוריים, עכשוויים, אינטראקטיביים ומיצגים מקוריים שיעוצבו במיוחד בעבור התערוכה. בחודש דצמבר תיפתח תערוכת רטרוספקטיבה שתאצור חוקרת האופנה יערה קידר, ושתוקדש לזכרה של הבמאית, השחקנית, התסריטאית ואייקון האופנה רונית אלקבץ.

16.6 > הארץ המובתחת, תערוכת היחיד של זאב אנגלמאיר, נפתחה בבית העיר

אחד הדברים המפתיעים בתערוכת היחיד של זאב אנגלמאיר, שעדיין מוצגת בבית העיר, הוא עצם קיומה. באקלים התרבותי הנוכחי של צנזורה, שמרנות וניסיון ללכת על בטוח, מבלי להרגיז אף אחד – ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במוסד עירוני – החגיגה הפרועה ומשובבת הנפש שמתקיימת במוזיאון היא דבר יוצא דופן ברוח הפלורליסטית שנושבת ממנה. מי שיבקר בתערוכה יזכה להצצה אל מוחו הקודח של אנגלמאיר, שממשיך למתוח את גבולות הטעם הטוב, לאתגר את המבקרים עם היחס שלהם לדת, לאומיות, מיניות ופורנוגרפיה, ולעמת אותנו עם צדדים שאנחנו נוטים להסתיר או להכחיש כמו אבסורד, וולגריות, ארוטיקה, פורנו וכו׳.

22.6 > פרופ׳ עזרי טרזי יכהן כראש התוכנית ללימודים מתקדמים בעיצוב תעשייתי בטכניון

עזרי טרזי הוא אחד האנשים המזוהים ביותר עם בצלאל, ודאי בתחום העיצוב התעשייתי:הוא החל את לימודיו בשנת 1986 במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, ועשור לאחר מכן (1996) נכנס לתפקיד ראש המחלקה. בשנת 2004 הוא ייסד את התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל ועמד בראשה עד לפני ארבע שנים. החל משנת הלימודים האקדמית הקרובה הוא יכהן כראש התוכנית ללימודים מתקדמים בעיצוב תעשייתי בטכניון (תואר שני ותואר שלישי), ויהיה אחראי על הקמת מעבדת עיצוב ומדיה שתעסוק במחקר, עיצוב ופיתוח של קונספטים עתידיים עתירי טכנולוגיה. ״בוגרים רבים בתחומי העיצוב השונים המשוועים לתוכנית ברמה בינלאומית ימצאו בטכניון שדה אינסופי של מחקר ועשייה בקצה הלא נודע של צרכי העתיד״, אמר טרזי לפורטפוליו בתגובה למינוי. ״זו התוכנית היחידה בישראל שמעניקה תואר שלישי (Phd) בעיצוב, ובישראל יש מחסור משמעותי של סגל אקדמי בכיר בעיצוב. העיצוב הוא המתווך והמאיץ, הממחיש והמנגיש את כל אותן טכנולוגיות לשימוש האדם, ואני שמח שהטכניון רואה בשדה העיצוב מרכיב משמעותי של העתיד״.

26.6 > ירון שין מבטל את פורמט ההגשות המוכר של פרויקטי הגמר בוויצו חיפה

בחודש יוני הודיע ראש המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה, ירון שין, לסטודנטים שמסיימים את הלימודים, שהפורמט המוכר של הגשות סוף השנה לא יתקיים ובמקומו יגיעו כ־30 מבוגרי המחלקה לאורך השנים לשיחה בגובה עיניים בין מעצב בוגר לקולגה מקצועית. ״אני לא מוצא שום סיבה הגיונית שסטודנטים יעמדו רועדים מפחד מפני מבקר אימתני כזה או אחר, יגיעו לדמעות של תיסכול ולעיתים להתמוטטות בעקבות ביקורת קטלנית״, הוא אמר לפורטפוליו, ״וכל זה למרות שהעבודה שלהם זכתה לכל הדרך והתהליך לגיבוי וליווי מצוות המרצים של המוסד״. לפי שין התגובות למהלך היו מוצלחות במיוחד, ומעניין יהיה לראות האם הוא יצבור תאוצה ויורחב להגשות אחרות ומחלקות ובתי ספר נוספים.

16.9 > אנל מילר, יושבת הראש של אגודת המאיירים של ניו יורק, ביקרה בשבוע האיור השלישי של תל אביב

לכבוד שבוע האיור 2016 הגיעה לארץ כאורחת כבוד אנל מילר, יו״ר אגודת המאיירים של ניו יורק (Society of Illustrators), המכהנת בתפקיד במשך העשור האחרון. במשך שבוע שלם ביקרה מילר בעשרות תערוכות ופגשה מאיירים רבים, והתרשמה מסצינת האיור המקומית. מוקדם יותר החודש נודע ששישה ישראלים זכו השנה בפרסים מטעם האגודה, ביניהם עמית טריינין ועידו בק, על עבודות שהוצגו לראשונה בשבוע האיור 2016. ״ביקורה של מילר מעניק משנה תוקף לחשיבות הפלטפורמה שיצר שבוע האיור לאיור המקומי״, אמר יובל סער, האוצר הראשי של שבוע האיור והעורך הראשי של פורטפוליו. ״בשנים האחרונות זוכים מאיירים ישראלים בפרסים כמעט בכל תחרות בינלאומית חשובה, והביקור של אנל מילר בארץ מוכיח את העניין הרב שהאיור הישראלי זוכה לו ברחבי העולם. אני מקווה שביקורה של מילר יהווה סנונית ראשונה לשיתופי פעולה עתידיים״.

12.12 > מירי רגב קוראת לעצור את התקציבים לבצלאל

ימים לא פשוטים עברו החודש על בצלאל, ועל חופש הביטוי והיצירה האמנותית, לאחר שסטודנטית לאמנות בשנתה הראשונה בבצלאל נלקחה לחקירת משטרה בחשד להסתה בעקבות תרגיל שתלתה במסדרון, שבו הוצג דיוקן של בנימין נתניהו ליד חבל תלייה עם הכיתוב Rope (פראפרזה על כרזת הבחירות של ברק אובאמה עם הכיתוב Hope). ״השר בנט, הגיע הזמן שגם אתה תציב את הגבול בין אמנות להסתה ותעצור את התקציבים לבצלאל!״, כתבה שרת התרבות מירי רגב בעמוד הפייסבוק שלה.

בראיון שפורסם בשבוע שעבר בידיעות אחרונות הגיב לפרשה נשיא בצלאל, עדי שטרן, שאמר ״זו הייתה מתקפה בוטה, אפילו ברוטלית, של המשטר על בצלאל. אנחנו הופכים לחברה פחות ופחות נאורה. במדינה דמוקרטית כל אדם יכול למתוח ביקורת על הממשלה המכהנת. יש היום בישראל אווירה של שיסוי. אנחנו בדיוק המקום שבו הסטודנטים צריכים להתאמן, להתנסות, להעז, ליפול. הכל במסגרת הלימודים, במסגרת החממה הפנים־אקדמית. אין דרך אחרת ללמוד. בטח לא בלימודים מעשיים כמו בבצלאל, שהוא מוסד שמחנך למעורבות חברתית, למעורבות פוליטית. אני חושב שיוצרים, אמנים ומעצבים צריכים להיות מעורבים, צריכים להגיב, צריכים לשאוף להשפיע ולשנות. זו התפיסה החינוכית שלי״.

The post סיכום 2016: פורטפוליו מסכם שנה בעולם העיצוב הישראלי appeared first on מגזין פורטפוליו.

ינואר > אופק חדש בהנהלות המוזיאונים

בתחילת השנה נכנס יניב שפירא לתפקיד המנהל והאוצר הראשי של המשכן לאמנות בקיבוץ עין חרוד, והחליף את גליה בר אור, שניהלה וטיפחה את המשכן במשך כ-30 שנה והבטיחה את מעמדו המשמעותי בזירת האמנות בישראל. בר אור החליטה לפרוש, ומינויו של שפירא היה כמעט המשך טבעי לעבודתו עימה לסירוגין במשך שני עשורים. בדרך אצר מספר תערוכות משמעותיות ובמשך חמש שנים ניהל את גלריה הקיבוץ בתל אביב (אליה נחזור בהמשך). את כניסתו לתפקיד סימן שפירא בתערוכה נרחבת, ״אופק חדש לאופקים חדשים״, שהוקדשה לאחת התנועות החשובות שצמחו באמנות הישראלית באמצע המאה ה-20, ולהשפעתה גם על אמנים בני זמננו.

בפברואר הודיע מנכ״ל מוזיאון ישראל, ג׳יימס סניידר, על כוונתו לפרוש עד סוף השנה ולהישאר במוזיאון על תקן של נשיא לנושאים בינלאומיים. עד כה לא פרסם מוזיאון ישראל כל מידע על משימת האיתור של מנכ״ל חדש. בינתיים הודיע מוזיאון תל אביב על כוונתו לפצל את תפקידיה של סוזן לנדאו, המנכ״לית והאוצרת הראשית, ולהשאיר בידיה את הניהול בלבד. 11 מתמודדים נענו לקריאת המוזיאון, שפורסמה ביוני. באוגוסט פורסם כי שלושה מהם עלו לסיבוב הגמר אולם בחודש ספטמבר התברר כי ועדת המינויים החליטה שלא להחליט והמינויו לא יצא לפועל. כך מגיעים שני המוזיאונים הגדולים לפתיחתה של שנה חדשה עם סימני שאלה מעל לראשיהם.

בתערוכת היחיד שלה ״גליה יהב – דיוקן עצמי״, שמוצגת בגלריה רוזנפלד, עוסקת רינת שניידובר בייצוג ובמבט בעולם האמנות תוך שימוש בפרסונת הפייסבוק של מבקרת האמנות גליה יהב (על מותה הפתאומי של גליה יהב ז"ל ייכתב בהמשך). ״איך היה לך האומץ?״ ו״גליה הייתה/הגיבה?״ הן שתי השאלות הפופולריות ביותר שהפנו אליה, אמרה שניידובר בצ'ט עם פורפטפוליו. ״תפקידי כאמנית הוא לנסות לגעת כמה שיותר עמוק באמת שלי, שאינה היחידה, אך שבאיזשהו מקום חייבת להיות אוניברסלית, כדי שתהיה לה רלוונטיות לציבור״.

תערוכת היחיד המקיפה רועי רוזן – תערוכה קבוצתית במוזיאון תל אביב הציגה את עולמו הפרוע ורב הזהויות של רועי רוזן. בראיון לפורטפוליו רוזן מדבר על הצורך להמציא את עצמו כדמות חדשה בכל כמה שנים, על יחסי הקרבה עם פוטין ועם אווה בראון, ועל הצורך לצייר שוב ושוב את הלווייתו שלו.

פברואר > הייאוש לא נעשה יותר נוח

ניר סגל לקח פסק זמן קצר מלימודי הדוקטורט שלו בלונדון, והציג בגלריה רו-ארט את המיצב-מיצג ״כל ההליכונים מיואשים״, בו לקחו חלק אמנים, שחקנים ורקדנים, בשיחה מתמשכת עם הקהל. הטוויסט בעלילה הוא שהתקשורת מתאפשרת רק תוך כדי ריצה, על מספר הליכונים שהוצבו במעגל זה מול זה. סגל הצליח להעביר לגלריה את תחושת הלחץ החברתי, הניכור והכורח ״להישאר במרוץ״.

אפריל > מי שכח את התינוק במוזיאון

צמד האמנים אלמגרין ודרגסט הציגו במוזיאון תל אביב מספר לא גדול של עבודות, שבמקום להתקבץ יחד כמקובל בתערוכות, התפזרו ברחבי המוזיאון והתחפשו לחפצים יומיומיים, המקשים על הזיהוי שלהן כ״עבודות אמנות״. באחד הצמתים באגף החדש נראה תינוק נטוש בעריסתו מתחת לכספומט. לא מעט צופים נעצרו בזעזוע ובדקו אם הם מבינים נכון את מה שרואות עיניהם. חלק מהזעזוע נבע מהעובדה שעיניהם לא זיהו מיד מה לא בסדר בתמונה. ״השאלה מה עושה תינוק נטוש מתחת לכספומט מתחרה בשאלה מה עושה כספומט באמצע המוזיאון. מה יותר מגונה?״ אומר דרגסט.

״בלבול הוא מצב אנושי שממעיטים להעריך אותו״, אומר אלמגרין. ״חשוב לנו להיות לרגע צנועים ולא להיות בטוח במאת האחוזים. לגרום לקהל להסס. להטיל ספק. לשאול מה הכוונה? מה אני מבין מזה? איך אני מתייחס לזה? אפילו במובן הפשוט, לשאול האם זו אמנות?״.

במוזיאון פתח תקוה הוצגה התערוכה "מדהים! מהמם! מופלא!" שהתמקדה במדע בדיוני ובהשפעתו העמוקה על התרבות והאמנות במאה השנים האחרונות. האוצרת דורית לויטה הרטן טוענת שהקשר העמוק בין אמנות למדע בדיוני נעוץ בהיותם שני תחומים שמתבוננים בסמוי מן העין ובכוחם לעורר בנו תחושת פליאה עמוקה, כמו גם להציע חוויית פענוח.

לא מעט תערוכות משובחות של אמנים מחו״ל זרמו לכאן השנה: ביניהן תערוכת פיקאסו במוזיאון ישראל, ובה יצירות מהתקופה הכחולה, מהתקופה הוורודה ומאוסף הרישומים הגדול והפחות מוכר של האמן הגדול. במוזיאון תל אביב מוצגת תערוכת האמנית האמריקנית טרין סיימון ולא מכבר נפתחו התערוכות ״פיראנזי/שיוטה״ ו״בנוגע לאפריקה״, ובשתיהן אמנים מהחשובים בעולם כיום (ובעבר) ואילו במוזיאון ישראל נפתחה תערוכת ציורים של פרנסיסקו גויה הספרדי בן המאה ה-18, אחד האמנים רבי ההשפעה על הדורות שבאו אחריו.

בשבוע שעבר נודע שביוני 2017 צפויה להיפתח במוזיאון ישראל תערוכת יחיד נרחבת של איי ווייוויי – אחד האמנים החשובים ביותר בימינו.

מאי > מסע ישראלי

הרטרוספקטיבה של אפרת נתן במוזיאון ישראל הייתה אחת התערוכות המופתיות בייצוג ״אמנות ישראלית״. נתן לא התכוונה להיות נציגה שכזו, אבל הביוגרפיה שלה, האישית והאמנותית, הוליכה את העין במסלול של מסע ישראלי – מהילדות הקיבוצית בשנות ה-50 עד למציאות החיים בשנות ה-2000. ״נתן נולדה ב־1947 בקיבוץ כפר־רופין שבעמק בית שאן, ובו חיה עד ראשית שנות ה־70. מוטיבים מהמרחב שהקיף אותה בסביבת ילדותה משמשים נקודת מוצא לרבות מעבודותיה: ארבע רוחות השמים; הארץ ושמי הלילה זרועי הכוכבים; נוף בקעת בית שאן וערוץ הירדן; בתי הקיבוץ הצנועים והמיטה בתוכם. מוטיבים אלה הופנמו בתודעת הגוף שלה ודרכה התגלגלו אל האמנות״, כתבה האוצרת איה מירון. העבודות הפואטיות של נתן מתאפיינות ב״הסתפקות במועט״, כדברי מירון. הגופיות הלבנות, רשתות החלון המתפוררות, נראות כחלקים של עולם ישן ההולך ונשמט מבין האצבעות. הדימויים גדולים מהחיים – כמו זיכרונות ילדות שיצאו מפרופורציה והנוסטלגיה מגדילה אותם כצל הרים.

למראית עין תערוכתו של אלי גור אריה במוזיאון תל אביב ״מנועי צמיחה״ (שנפתחה בקיץ ומוצגת עדיין) שונה לחלוטין. התערוכה מפגישה את החרדה הקיומית של האמן עם פנטזיות רומנטיות על מציאות של סיפוקים-צרכניים וחפצי-מעבר מנחמים. גור אריה מזמין את הצופים לטיול בנוף. אבל הנוף, שברגע הראשון עשוי להיראות פורה, בצמחייה ירוקה ופינות חמד פורחות, מתגלה במבט נוסף כתופת מסוייט. ציטוט מאסכולת ציורי הירונימוס בוש שהתגלגל בפיסול תלת-ממד. חפצים הנראים כאילו צימחו עלווה וצמחייה המסתיימת באברי רבייה כמו-אנושיים. בעלי חיים שהתגלמו במראה חייזרי-דיגיטלי, אברי חוץ ופנים שהולחמו יחד בחיבורים כמעט אנטומיים – מבהילים בדמיון שלהם לחלקי גוף ובה בעת פלסטיים ומלאכותיים להפליא.

למרות המראה הפלסטי, המבהיק והטכנולוגי שמציג גור אריה, גם הוא מבקש נקודת אחיזה במקום, בשפה העברית. רנמז לכך נמצא בשירו של דוד אבידן, המלווה את התערוכה ״משהו בשביל מישהם״. שיר שהוא סדרת תיאורים של עולם ההולך ומאבד את סדרו, מעין מעשה בריאה ההופך בהדרגה לקטסטרופה וכיליון, חיים שהופכים למוות.

יולי > לא בבית ספרנו?

תערוכות הבוגרים מציגות בכל שנה אתגר לקהל המבקרים, בניסיון להקיף את כמות העבודות והסטודנטים המציגים בהן. למרות זאת, במרבית השנים איש לא שומע עליהן מחוץ לחוג המצומצם למדי של עולם האמנות. השנה נרשמה התעניינות חריגה בעקבות שערוריית הציור בביה״ס לאמנות בשנקר. הסטודנט ים עמרני הציג ציור גדול מידות (11 מטרים) ובו גיבוב רועש של אייקונים מהתרבות החזותית: סיסמאות מסחריות וצילומי פרסומת לצד דמויות שונות וביניהן היה מי שזיהה לפתע את פניה של שרת המשפטים איילת שקד, מעל לגוף עירום של אישה.

נשיאת שנקר, פרופ' יולי תמיר, דרשה להסיר את הציור, שנתפס לדעתה כפוגעני והוויכוח על צנזורה עצמית וצנזורה כפויה באקדמיה התלהט למספר שבועות. לאחר הבלבול והאווירה הקשה שיצר האירוע, החליט האמן לארי אברמסון להתפטר במחאה מתפקידו כראש בית הספר לאמנות. במקומו מונה רועי קופר. היה זה אחד הרגעים הנדירים בהם אמנות מגיעה לעמודי החדשות, אך איש לא חזה אז, בחודש יולי, שזוהי רק ההקדמה לפתיחתה של זירת התגוששות בין אמנים ובתי ספר לאמנות לבין משרדי התרבות והחינוך והעומדים בראשם.

החודש שבה והתלהטה הזירה כאשר סטודנטית בבצלאל (בשנה א׳, ובלימודי אמנות) תלתה במסדרון בית הספר צילומי כרזות שעיצבה בתרגיל פוטושופ. התרגיל גלש מעבר לתחומי בית הספר והפך לכלי ניגוח פוליטי, הסטודנטית נחקרה במשטרה ובעקבותיה זומנו לחקירה גם מוריה. השרים איימו לעצור את התקציבים לאקדמיה וגל קטן של פעולות מחאה התעורר בבתי הספר לאמנות.

דיון חרום על חופש הביטוי באמנות ועל גבולות החירות של האקדמיה והחינוך לאמנות, התנהל בתערוכה ״בית ספר לאמנות״, החוגגת 70 שנה למדרשה לאמנות, בית ברל בביתן הלנה רובינשטיין (התערוכה מוצגת עד סוף דצמבר). האם ב-2017 נראה ניצני הבנה או שמא הסלמה במאבק הכוחות ובעוינות הנמתחת בין הממשלה לאקדמיה ולאמנים?

אוגוסט > זום 2016

יוזמה חדשה של האוצרות גילה לימון וטל בכלר, בשיתוף עם בית אנה טיכו ומוזיאון ישראל, יצרה מסגרת להצגת עבודות של בוגרים בולטים של האקדמיות לאמנות מהשנתיים האחרונות. בתערוכה זום 2016 שהוצגה לאורך כל הקיץ השתתפו כ-20 אמנים מבתי ספר שונים ברחבי הארץ. התערוכה לוותה בפרס בגובה 50 אלף שקל, שבו זכה דור זליכה לוי, בוגר המדרשה. בתערוכה היה ייצוג לבוגרי התארים הראשון והשני ממרבית האקדמיות לאמנות בארץ. בלטה במיוחד עבודתם של יניב עמר ולימור תמיר, בוגרי התואר הראשון באמנות בשנקר, היוצרים יחד מיצבים מונומנטליים וטוטליים. הם השתלטו על בניין יד שרה הנטוש, הסמוך לבית טיכו, והפכו אותו לעולם ילדות מרתק ומבעית.

אוקטובר > פרידה מגליה יהב

באמצע אוגוסט העלתה גליה יהב בדף הפייסבוק שלה סרטון ישן מילדותה, שבו היא ואחותה נראות מרקדות ומקפצות לצלילי השיר ״הכל הכל אני יכול בחופש הגדול״. הקליפ המצחיק בשחור לבן ליווה הודעה מבודחת על כך שלראשונה מזה זמן רב מאוד היא יוצאת לחופשה ארוכה ובשבועות הקרובים לא תכתוב על אמנות. גליה הייתה מבקרת האמנות הקשוחה והאכזרית של עיתון הארץ. פייסבוק שימש לה כערוץ תקשורת חלופי ונינוח עם קהל קרוב ורחוק. שם הרשתה לעצמה לצחוק (גם על עצמה). ב-9 בספטמבר היא כתבה ״אלוהים אדירים, עוד שתי דקות נגמר החופש שלי מהכתיבה העיתונאית על תרבות״, ופרסמה את הצילום מספרו של פיליפ רות המופיע כאן. גליה הספיקה לכתוב רק עוד ביקורת אחת (קשה, כדרכה) ופחות מחודש לאחר מכן מתה, לאחר מחלה קצרה ואלימה. מותה הותיר חלל של ממש בעולם האמנות, הזקוק לעימות ענייני ולביקורת, גם אם קשה לפעמים. חסרונה מורגש עוד יותר במציאות תקשורתית שבה הכתיבה המקצועית על אמנות בעיתונות הולכת ומצטמצמת.

נובמבר > גלריה גורדון מתרחבת

״התקופה בשבילנו היא טובה״, אומר אמון יריב, בעליה של גלריה גורדון, בתשובה לשאלה על פתיחת החלל החדש של הגלריה בדרום תל אביב. המסחר באמנות בשוק קטן כמו ישראל אינו קל, ובכל זאת, יש מי שמצליח לשמור על רמת פעילות גבוהה, עם רשימת אמנים מרשימה ומגוונת, ואף להתרחב. החלל החדש של גורדון נפתח עם תערוכה של צמד האמנים האמריקאים FAILE, ובמקביל מוצגת בגלריה גורדון בבן יהודה תערוכת יחיד של גל וינשטיין, שעתיד לייצג את ישראל בביאנלה לאמנות בוונציה בשנה הקרובה (מאי־נובמבר 2017). וינשטיין עוסק בתערוכה בשאלות של רלוונטיות, של מסחריות, של מיחזור וחזרתיות, ובוחן את משקלה התרבותי של אמנות לעומת סחורה מסוגים אחרים. בין העבודות הבולטות בתערוכה נמצא מטבח שבנה וינשטיין מחומרי תערוכת העבר שלו ״עמק החולה״, מ-2005. הגלגול האכזרי של עבודת אמנות מפוארת בארונות מטבח ביתיים היא תמונת מצב לא פשוטה, שוינשטיין מעוניין לשקף לצופיו. המסר ברור: האמנות אינה נצחית כמו שנהוג לומר או לחשוב. המיצב המרהיב, שחיפה את מרחבי ביתן הלנה רובינשטיין הפך לנטל הדורש אחסון ושימור, עד שהתגלגל ב״מוצר״ אמנותי חדש. ואולי מטבח, הנמצא בכל בית, הוא בעל ערך משמעותי ותרבותי בעל עמידות גבוהה יותר.

יובל דניאלי ויוסי וסיד, קטע מהעבודה ״תצ״א אוטופית״

דצמבר: גלריה הקיבוץ בסכנת סגירה

בתחילת דצמבר נודע כי התנועה הקיבוצית החליטה לסגור את גלריה הקיבוץ בדיוק 50 שנה אחרי שנפתחה. הגלריה הפועלת ברחוב דב הוז בתל אביב, הייתה אחד הגשרים בין הפריפריה למרכז, בין החברה הקיבוצית ברחבי הארץ לבין הזירה האמנותית בתל אביב. ״במשך חמישים שנות קיומה התרחשו והונעו בה מהלכים כה חשובים באמנות הישראלית״, כותבת האוצרת והמנהלת האמנותית של הגלריה יעל קיני. התנועה הקיבוצית שירדה מנכסיה מוותרת כעת גם על נכסי התרבות והרוח האחרונים שנותרו לה (ביניהם גם תיאטרון צוותא ולהקת המחול הקיבוצית). הצורך בקיצוץ פוגע שוב באמנות ובתרבות, וכמו החיים הקיבוציים, כנראה שגם הייצוג והתמיכה באמנות הופכים לשריד נכחד מהעבר.

שאלת הרלוונטיות של הקיבוץ כצורת חיים בחברה הישראלית עלתה לדיון בתערוכה ״נקודה״, שהציגו בגלריה בחודש האחרון יוסי וסיד ויובל דניאלי. השניים הציעו נקודת מבט מעניינת על דמותו של ״הקיבוץ המתחדש״ בעתיד – גם אם אינו נראה לעין.

The post סיכום 2016: פורטפוליו מסכם שנה בעולם האמנות הישראלי appeared first on מגזין פורטפוליו.

האמן והאוצר דורון רבינא נבחר לתפקיד האוצר הראשי של מוזיאון תל אביב לאמנות וייכנס לתפקיד בחודשים הקרובים. כך נמסר ממוזיאון תל אביב. סוזן לנדאו, המנכ״לית והאוצרת הראשית של המוזיאון תמשיך בתפקידה כמנכ״לית.

רבינא, בן 45, כיהן כראש המדרשה לאמנות בית ברל בשנים 2009-2014. קודם לכן, בין השנים 2009-2001 שימש כאוצר ראשי של גלריית המדרשה לאמנות בתל אביב. בין התערוכות שאצר: ״ציידי יגון״ ב-ICA פילדלפיה, ״ובסוף נמות – אמנות צעירה בשנות התשעים בישראל״ במוזיאון הרצליה, ו״כח״ במסגרת ״אמנות הארץ״ 4, בנוסף לעשרות תערוכות שאצר בגלריית המדרשה וכאוצר עצמאי. רבינא פרסם מאמרים בכתבי עת, ספרים וקטלוגים של אמנים ישראלים ובינלאומיים. בשנת 2013 היה בין מקימי הגלריה החדשה של המדרשה בתל אביב ״הירקון 19״. רבינא ייצג את ישראל בבינאלה ה-26 בסאו פאולו בשנת 2004, זכה בפרס קיפר לאמן צעיר ובפרס שרת התרבות בתחום האמנויות לשנת 2008.

״רבינא מביא איתו למוזיאון גישה רעננה וחדשנית, בשילוב ראייה רחבה ומחשבה מעמיקה על אמנות ישראלית ובינלאומית״, אמרה סוזן לנדאו על המינוי. ״אני מצפה לעבודה משותפת אתו, בשילוב צוות האוצרים והאוצרות במחלקות השונות במוזיאון. אני גם בטוחה שדורון יתרום רבות להובלת תכניותיו העתידיות של מוזיאון תל אביב לאמנות, כמוסד האמנות המודרנית והעכשווית המרכזי והמוביל בארץ, לצד ביסוס מעמדו בעולם האמנות הבינלאומי״.

״זהו רגע מלהיב ומורכב לאייש בו עמדה מובילה בשדה התרבות בישראל״, הוסיף רבינא, ״על רקע התמורות התרבותיות, הטכנולוגיות והפוליטיות בעולם. מוסד המוזיאון מצוי בתוך מציאות חדשה לחלוטין שמאתגרת את אופיו, תפקידו ויעדיו״.

חברי ועדת האיתור בראשותה של לנדאו היו חיים סאמט סגן יו״ר מועצת המנהלים של המוזיאון, רבקה סקר מייסדת סותבי׳ס ישראל ועמותת ארטיס, המקדמת אמנות ישראלית בעולם, דורון סבג יו״ר ועדת התערוכות והאוספים של המוזיאון, וכרמלה רובין מנהלת מוזיאון בית ראובן וחברת ועדת התערוכות של מוזיאון תל אביב.

The post דורון רבינא יהיה האוצר הראשי של מוזיאון תל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

"אמנותה של פיונה טאן מתחקה אחר נושאים חמקמקים כמו זהות וזיכרון באמצעות כלים תיעודיים וקולנועיים. דרך הדימוי המצולם – בין אם הוא סטטי או בתנועה – היא תוהה על האופן שבו אנו חיים את העבר בזמן הווה. היא פועלת בין קולנוע תיעודי, קולנוע בדיוני, צילום ומיצג, ובלא מעט מעבודותיה מיטשטש הפער בין צילום סטילס לצילום וידאו", כך כותבת האוצרת רותי דירקטור, לקראת תערוכת היחיד של טאן, ״גיאוגרפיה של זמן״, שתיפתח במוזיאון תל אביב ב-17.2. התערוכה אורגנה במשותף על ידי ארבעה מוזיאונים: המוזיאון הלאומי באוסלו, מוזיאון מודאם בלוקסמבורג, המוזיאון לאמנות מודרנית בפרנקפורט ומוזיאון תל אביב לאמנות – שיתוף הפעולה אמנם אינו יוצא דופן בעולם האמנות, אך הוא מרשים בהיקפו, ומשמש רקע הולם במיוחד לצפייה בעבודותיה של פיונה טאן, השואבות מקצות העולם. העבודות בתערוכה משקפות את העניין שלה בנוכחות הזמן החולף, בפיתולי ביוגרפיה ובעוצמה של הדיוקן.

טאן נולדה באינדונזיה לאב סיני ולאם אוסטרלית. גדלה באוסטרליה והפכה את אמסטרדם לביתה לפני כעשרים שנה. ב-2009 ייצגה את הולנד בביאנלה לאמנות בוונציה, ובכך כאילו קיבלה אישוש לשייכותה לארץ בה בחרה. אך החלל הפעור בשאלת הזהות והשייכות האישית שב ועולה בעבודותיה המורכבות.

העבודה המוקדמת בתערוכה היא May You Live in Interesting Times  מ-1997. שמה של היצירה מושאל מביטוי המוכר (בטעות כנראה) כקללה סינית, לפיה ״זמנים מעניינים״ עומדים בניגוד לברכה שבחיים שקטים ונינוחים. בעולם פוסט מודרני חסר מנוח, שבו השעמום נחשב לחטא, נראה שאנו נושאים את הקללה בתוכנו.

סרטה של טאן עוקב אחרי מסע שערכה בעקבות זהותה המפוצלת ושורשי המשפחתה. בסופו של מסע בן שנה ברחבי העולם, בין יבשות ומדינות, היא מגיעה לכפר קטן בסין שממנו באה משפחתו של אביה. שם המשפחה של כל תושבי הכפר הוא ״טאן״. אך במקום שאמור להיות ליבת הגרעין המשפחתי ומקור תחושת השייכות המיוחלת, מתברר (כצפוי, כנראה) שהפנטזיה על ״בית״ ו״משפחה״ אינה יכולה להתגשם והיא מועדת להישאר לא ממומשת, לפחות עבור אישה צעירה בסוף המאה ה-20 אשר מעידה על עצמה ש״מקומות זרים הם המוכרים לה ביותר״.

שיתוף הפעולה בין המוזיאונים השונים משתקף גם בקטלוג, המופק במשותף וכולל מאמרים של אוצרים מכל אחד מהמוזיאונים. המאמרים, כמו עבודותיה של טאן עצמה, יכולים לספק רמזים על נקודות מבט ומבע המגיעות מזוויות תרבותיות שונות.

גם העבודה המאוחרת בתערוכה, ״נלי״ מ-2013, נוגעת באוטוביוגרפיה של טאן ובכמיהתה לשייכות. בעבודה זו היא מרכיבה לעצמה אילן יוחסין אמנותי שברירי, כשסיפורה של נלי, הבת הלא חוקית של רמברנדט מהווה מעין בבואה הפוכה לדרך שעברה טאן עצמה. נלי היא קורנליה ון ריין, בתה של המשרתת-המאהבת של רמברנדט, אשר בגיל 16, לאחר מות אביה, היגרה למושבה ההולנדית בטאביה – היום ג׳קרטה, בירת אינדונזיה. מעט מאוד ידוע עליה ולא שרד דיוקן שלה. פיונה טאן, לעומתה, עקרה מאינדונזיה להולנד, וכאמנית היא מנסה להכות בה שורש.  

רמברנדט, האב הגדול של האמנות ההולנדית, הוא גם אחד האמנים המזוהים עם מוטיב ״אשת האמן״: ססקיה אשתו הראשונה והנדריקה, המשרתת שהפכה לבת זוגו וילדה את בתו נלי, נכנסו לתולדות האמנות כדוגמאות מובהקות של המודל והמוזה, שחיו לצד האמן הדגול. הבחירה של טאן, להתחקות אחר דמותה של הבת הלא חוקית שעקבותיה אבדו באינדונזיה, היא סוג של הרהור על זהותה שלה – האישית והאמנותית – כבת מאומצת לאמנות ההולנדית. הסרט צולם במוזיאון ואן לון באמסטרדם, בניין שנבנה ב-1672, נרכש ב-1884 על ידי המשפחה האריסטוקרטית ואן לון, ומאז שנות ה-60 של המאה שעברה הפך למוזיאון שמשמר את סגנון חיי המשפחה בבית המסורתי. נלי מגולמת על ידי שחקנית ומצולמת בחדר שקירותיו מכוסים טפט בדוגמאות כחול-לבן האופייניות לחרסינת דלפט. דמותה של נלי השקועה בקריאת מכתב, או חולמת בהקיץ ליד חלון, או שוכבת על הספה ומתבוננת בהיסח הדעת בתקרה, מזכירה דווקא את ציוריו של יאן ורמיר, עוד אחד מהמאסטרים של האמנות ההולנדית.

מיצב הוידאו דיפטיך מורכב מצילומי 10 זוגות של תאומים זהים, שאותם חזרה וצילמה טאן במשך חמש שנים, בין 2006 ל-2011, באי גוטלנד בשוודיה. את הדיוקנאות המצולמים (אשר לעתים נראים כמו צילומי סטילס) היא מציגה בשני חדרים  נפרדים, באופן מתעתע במכוון, כך שהצופה מוצא עצמו נע בין החדרים במשחק ״מצא את ההבדלים״ של זהות חמקמקה.

The post לחיות בזמנים מעניינים appeared first on מגזין פורטפוליו.

מה מעשיך בימים אלה?

רק עכשיו סיימתי סדרה גדולה שהוזמנתי לעשות במוזיאון היהודי בשווייץ, לתערוכה בשיתוף עם Basel Kunstmusum, כך שבימים האחרונים אני מרשה לעצמי לעבוד בסטודיו בלי תוכנית מוגדרת וסוג של לשוטט באפלה – שזה המצב המועדף עלי. חוץ מזה, יש עוד נסיעה באופק אבל מוקדם מדי לדבר על זה.

באיזה יריד הצגת ומה החוויה המשמעותית שלקחת משם?

השתתפתי ביריד הראשון וביריד הרביעי. הראשון היה ממש אחרי שסיימתי את לימודי התואר הראשון בבצלאל ואני חושב שזו היתה חוויה משמעותית בפני עצמה – לחוות את התופעה הזאת שנקראת יריד אמנות, לטוב ולרע. העומס הפיזי וההתייחסות לעבודת אמנות כמטבע עובר לסוחר – אלה דברים לא פשוטים, אבל שחשוב להכיר אותם, להיות מודע אליהם וגם להבין את הגבולות של עצמך. מצד שני, יש משהו מדהים במפגש הבלתי־אמצעי עם הכמויות של המבקרים, אנשים שרוצים לדבר איתך ושרבים מהם לא נפגשים באופן קבוע עם אמנות עכשווית. היו לי שיחות מעניינות שאת חלקן אני זוכר עד היום.

מה היית ממליץ לאמן צעיר?

להבין מה השטויות ולא לבזבז את הזמן עליהם.

עם מי (מכל האמנים שבעולם) היית רוצה להציג תערוכה זוגית, ולמה?

הייתי שמח לעשות תערוכה עם כל אמן נחמד בעולם ואולי זו הזדמנות להזמין את כל האמנים הנחמדים בעולם לעשות תערוכה איתי. מוזמנים בכיף.

The post עשור לחממת האמנים צבע טרי // שי יחזקאלי appeared first on מגזין פורטפוליו.

במוזיאון תל אביב תיפתח ביום חמישי 17.11 תערוכת היחיד של צבי גולדשטיין, זוכה פרס רפפורט לאמן ישראלי בכיר לשנת 2016. בתערוכה ״1978״ גולדשטיין מציג עבודות שנוצרו בין השנים 1978 ל־1986, לאחר שחזר משהות ממושכת באירופה והתיישב בירושלים. המתודולוגיה שהובילה ליצירתן של עבודות מוקדמות אלו הייתה לתשתית הרעיונית לכלל יצירתו של האמן. גוף העבודות הייחודי מוצג לראשונה בתערוכה, על פי תוכנית שראה גולדשטיין בעיני רוחו כבר לפני כארבעה עשורים. בחלל ניצבים שני ״תאים״ – מבנים אטומים שבהם חלונות הצצה עגולים, ומבעדם צופים המבקרים בעבודות מהסדרה ״Serial Constructions״ ומולן הסדרה ״Anomalies״. תוכנם של  ה״תאים״  הוא הסיפור האמנותי של האמן.

שנת 1978 מסמנת נקודת מפנה, בה בחר גולדשטיין לבחון את האפשרות לייצר אמנות ״אחרת״, לא ״מערבית״ אך גם לא פולקלוריסטית או אקזוטית, תוך הזזת העיסוק האמנותי שלו לעבר המזרח התיכון, ירושלים ולפריפריות אחרות במובן הרחב. משם הצטברו ארבעה עשורים של מחקר, מסעות ויצירה מחוץ לטריטוריה ההיסטורית של אמנות המערב.

התערוכה הנוכחית (אוצרת אחראית: ענת דנון סיון) מאתגרת את ההיסטוריה הפנימית של יצירות מוקדמות אלה אל מול הפרשנות המוזיאלית והאוצרותית העכשווית. שני ה״תאים״ בתערוכה שנוצרו עבור ההווה והעתיד מתפקדים כקפסולות של זיכרון. במבט דרך חלונות ההצצה, נראות העבודות כאילו הן מגיחות מן העבר או נעלמות אל עבר העתיד.

במקביל תיפתח התערוכה ״תהִלה״ של יפעת בצלאל, זוכת פרס רפפורט לאמן צעיר לשנת 2016. ביסוד יצירתה של בצלאל עומדים הכמיהה לממדים רוחניים והיחסים המורכבים בין בדיון וממשות. בתערוכה הנוכחית, שאצרה דלית מתתיהו, היא יוצרת סביבה המשלבת רישומים בגרפיט על הרצפה, מיצב והקרנות ווידאו.

במרכז התערוכה ניצבת דמותה של תהִלה, גיבורת סיפורו הידוע של ש״י עגנון. הדמות הצדקת קושרת קווים סמויים וגלויים בין קריאה פרשנית ביצירה הספרותית לבין מרכיבי ההצבה בחלל. נובלה זו של עגנון, עוסקת ב״ייעוד משמיים״ ויש שקוראים בה רמיזות לדיון התלמודי בשידוך כפוי, בהפרה של הבטחת הנישואין ובגלגוליהם הגורליים של עוונות אלה, בחיי הנפשות הפועלות ובחיי צאצאיהן.

אביה של תהִלה ביטל את אירוסיה המובטחים לשרגא והשיאה לאחר. כשהיא באה בימים ועברה את גיל מאה, אחרי ששני בניה מתו מחליטה תהִלה לכתוב איגרת מחילה לשרגא, שאותה תיקח עמה לקברה. המיצב של בצלאל עוסק במעשה של אמנות בצל האמונה. התעמקותה בצלאל בחורבן הבית, ההמרה של הגשמי ברוחני, מהדהדת בחלל התערוכה.

בצלאל (42), היא בוגרת בצלאל וכיום לומדת פילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב.

The post צבי גולדשטיין ויפעת בצלאל במוזיאון תל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

״התערוכה עוסקת בצניעות ובחסד״, אומרת יפעת בצלאל על תערוכת היחידי שלה ״תהלה״, שמוצגת במוזיאון תל אביב במסגרת זכייתה בפרס רפפורט לאמן צעיר לשנת 2016. בחלל התערוכה שרטטה בצלאל בגרפיט קווי מתאר של מבנה, המייצג את הפרופורציות של בית המקדש, וממידותיו נגזרות, על פי חוקרים שונים, מידות המוסר האנושי. בצלאל אינה רואה סתירה בין המידות הפיזיות למידות רעיוניות – הממד המטאפיזי הוא מרכיב מהותי באופן החשיבה שלה ומתבטא גם ביצירתה.

הפגישה איתה מתקיימת ערב פתיחת התערוכה, כשהיא יושבת עם האוצרת, דלית מתתיהו, והן מקבלות החלטות אחרונות בחלל התערוכה. נראה שעיקר הדילמה שלהן קשורה לוויתור – יותר משהתערוכה מורכבת מעבודות של בצלאל, היא עשויה מהחלטות על המשקל המדוייק של הדברים, היחסים בין מספר מאוד קטן של מרכיבים פיזיים. כאילו מתוך התמצות והצמצום יוכלו המבקרים בתערוכה להתחבר לעולמה של האמנית.

בצלאל מחברת בין סימבולים של עולם הדת והעולם החילוני, ובין פילוסופיה מערבית וקבלית. בעבודותיה המוכרות בולטת דמותה של אליס בארץ הפלאות, והיא מסבירה, שעבורה החלק המרתק והמרומז בסיפור הוא זה של הנפילה במורד מחילת הארנב – אל הלא נודע, האקראי והמזדמן, למפגש הרה גורל.

בסיפורו של ש״י עגנון תהלה היא אישה צדקת, שבזקנתה מחפשת מנוחה לנפשה ומחילה על חטא שחטא אביה, כשהפר הבטחת נישואין וביטל את אירוסיה של תהלה לשרגא. היא מאמינה שמספר מילותיו של אדם קוצב את ימי חייו ובטרם יאזלו מילותיה – בעקבות מפגש מקרי עם המספר – היא כותבת מכתב מחילה לשרגא, שאותו תיקח עימה לקברה.

המילה היא מרכיב משמעותי גם בעבודתה של בצלאל. היא מלהטטת במחשבתה וביצירתה במעברים קלים בין תורתו של ניוטון, הספרות של עגנון ולואיס קרול וספרות ההיכלות – ומבחינתה כל המקורות כשרים ורלבנטיים. ״אני חושבת ששום מילה לא באה ללא עטיפה של משמעות וחשיבות״, היא אומרת, כמזדהה עם דמותה של תהלה.

גם מתתיהו מתייחסת להיבט המילולי בתהליך האוצרות: ״כשיפעת ואני התחלנו את הדיאלוג בינינו היה לי ברור שהיא דוברת שפה אישית, אידיוסינקרטית, שמכילה עולמות שאין לי כניסה אליהם״, היא אומרת בראיון. ״מתוך החומרים שלה ניסיתי לחלץ את נקודת החיבור שלי לתערוכה – התמקדתי בחלל ובאובייקטים שמרכיבים אותו״.

ואכן, חלל התערוכה המינימליסטי נראה ככתב חידה ברמזים בודדים: מהשרטוט על הרצפה עולה משקוף דלת, שלא כמקובל אינה מפרידה בין חללים אך ניתן לעבור בה באופן סמלי, כאילו בין ממדים. עבודת וידאו אחת מוקרנת על הרצפה, בה נראית ידה של בצלאל רושמת, במבט עילי היא נראית כמעשה בריאה קטן. על הקיר ברישום סייט ספסיפיק מופיע דימוי של ספרייה לבנה, דוממת, ואילו העבודה המרכזית, החולשת על החלל, היא סרט כמו־עלילתי שבמרכזו דמותה של תהלה.

העבודה צולמה בירושלים ועיקרה מתרחש בחפירות עיר דוד ברחבת הכותל, באזור בו מתפללות בכל ראש חודש נשות הכותל. בסרט דמות אישה דתית צעירה – בניגוד לתהלה העגנונית המבוגרת – פוסעת בירושלים, הנראית חרבה בחלקה, וכאילו יוצאת מתוך אולם התערוכה. ״בסרט היו במקור דמויות נוספות אך בתהליך העבודה החלטתי להותיר את הדמות המובילה לבדה, כאילו היא מתהלכת בעולם משלה״, מסבירה בצלאל.  ״העבודה דווקא לא נרטיבית, תהלה היא מקור של אור והיא מטילה אור על סביבתה. דימיתי מצב של השלכה, שבו הצופה נכנס לתוך תחום ההקרנה – בין הבדיון לממשי״.

כשהיא משליכה מטבעות אל קבצן בלתי נראה צליל נפילתם נשמע בחלל האולם, כאילו הנדבה ניתנה לצופה. ״כשאני מדברת על חסד אני רוצה שהצופים יחושו עצמם כאילו הם עומדים במקומן של הדמויות, שיראו את העולם מנקודת מבטם של אותם מבקשי נדבות שאיננו רואים״.

בין הפרשנויות לנובלה ״תהלה״ של עגנון יש הרואים בסיפור ההבטחה המופרת סיפור רומנטי של אהבה נכזבת אך יש הרואים בו אלגוריה לסיפור חורבנה של ירושלים. בצלאל מתחברת דווקא לתחושת ההחמצה – לא בהכרח אהבה נכזבת, כי מדובר בשידוך של ילדה, הסדר כפוי של ייעוד שהוחלף באחר. ״אבל אני מבינה את הכאב ותחושת האחריות שהעיבה על חייה ולקראת מותה מפגש אקראי (עם המספר) מניע שרשרת של צורך – על מנת שתוכל להשלים את משימותיה בעולם״.

בצלאל רואה את האמונה כחלק מהותי ביצירה, אך לדבריה, ״לא בהכרח במקום הדתי״. היא שואפת לנתח את המציאות ואת האמנות בכלים רוחניים. כשהיא מתמקדת בטקסט ספרותי כמו גם כשהיא חוקרת את חורבן הבית, היא מדברת על מצבי תודעה ״המעבר מאחיזה בממשות של בית, לאמונה חסרת בית חיצוני״, היא אומרת.

השמירה על החלל נקי, לבן מאוד ומינימליסטי אולי נועדה לספק לצופים בתערוכה מקום נייטרלי, המוביל להתבוננות פנימית, מדיטטיבית, יותר מראייה של העבודות כתוצרי עבודתה של האמנית. הרישום על הקיר ועל הרצפה יוצרים נוכחות שקיומה קלוש, כמעט מדומיין. וזוהי גם כוונתה של האמנית – ליצור סביבה שתניב התרחשות פנימית, תגובה רגשית ואולי אף מפגש רוחני, ולא סביבה של אובייקטים, עבודות אמנות הכופות עצמן על החלל ומניעות את הצופים לתגובה ישירה למראה עיניהם. 

״אמנות, אמונה ואימון״, בצלאל אומרת, ״כולן מגיעות מאותו מקור. התערוכה הזו עוסקת בחסד ובנתינה, מעבר לסיפור הספציפי תהלה, ובוודאי לא בתהילה של עצמי״.

The post אמנות, אמונה ואימון: ״תהלה״ של יפעת בצלאל במוזיאון תל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

מוזיאון תל אביב הודיע על מינויה של דלית מתתיהו לתפקיד אוצרת בכירה לאמנות ישראלית. מתתיהו תיכנס לנעליה הגדולות של אלן גינתון, שכיהנה כאוצרת בכירה לאמנות ישראלית במוזיאון משנת 1987. המינוי יכנס לתוקפו מחודש מאי, עם פרישתה של גינתון לגמלאות.

מתתיהו, ילידת ירושלים, 1969, היא בוגרת המדרשה לאמנות ולימודי תואר שני בחוג לספרות עברית באוניברסיטת חיפה. כאמנית פעילה זכתה ב״1997 בפרס האמן הצעיר. משנת 2010 שמשה כאוצרת מִשנה במחלקה לרישום והדפס במוזיאון תל אביב. במסגרת זו אצרה בין השאר את התערוכות: מובי דיק (2013), אובייקטיב – יוזף אלברס, אורן הופמן (2014), התלוש (2016) ותערוכתה של יפעת בצלאל – תהלה, שנפתחה לאחרונה. מתתיהו פרסמה מאמרים רבים בנושאי אמנות ישראלית ובינלאומית בכתבי עת ובקטלוגים.

מתתיהו מסרה שהיא ״שמחה, דרוכה ונרגשת לקחת חלק בתהליכי הניסוח והחשיבה הנוגעים לאמנות הישראלית ולמקומו של המוזיאון כאכסניה לאמנים והוגים כשותפים לתהליכים אלו. מאמינה בכוחה של קהילת האמנות בעבר ובהווה לחולל דיאלוג שראשיתו ״הערכת עצמנו״ והמשכו עשייה״.

סוזן לנדאו, מנכ״לית המוזיאון בירכה על הבחירה במתתיהו, ״אוצרת בעלת מטען אינטלקטואלי, עומק ומקוריות ראיה, תכונות שבלטו בתערוכות שאצרה במוזיאון״.

דורון רבינא האוצר הראשי של מוזיאון תל אביב לאמנות: ״הבחירה בדלית היא הבטחה לפסיעה בנתיבים לא סלולים ולמבטים לא צפויים על האמנות הישראלית. לדלית זיקה נפשית חזקה אל המילה הכתובה ותפיסות מקוריות ביחס לניראה. כל אלה יאפשרו מגע טרי אחראי ונועז של המוזיאון עם האמנות הישראלית״.

האוצרת לאמנות ישראלית אלן גינתון: ״מברכת על הבחירה באוצרת כותבת, מעמיקת חקר ורגישה, התופסת את הטקסט כלב וכמנוע העיסוק האוצרותי״.

The post דלית מתתיהו מונתה לאוצרת בכירה לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

1. ״בחיים האמיתיים אני מזדהה עם הקורבן, באמנות שלי אני הרוצחת״: לואיז בורז׳ואה במוזיאון תל אביב

חגית פלג רותם • 7.9.2017

שניים – תערוכת היחיד המטלטלת של לואיז בורז׳ואה, שעדיין מוצגת במוזיאון תל אביב – מצליחה ללכוד את עולמה המורכב והאכזרי של האמנית, שעברה את כל המאה ה־20 והותירה אחריה גוף עבודות שנבע ממעמקי התת־מודע ושמותיר את הצופה חסר הגנה. מי שמכיר את יצירתה של בורז׳ואה ימצא בתערוכה הקשרים חדשים לצד עבודות נדירות; הקהל שיפגוש בעבודותיה בפעם הראשונה, יצטרך לעכל את העבודות הלגמרי לא פשוטות.

לכתבה המלאה >>

2. אופנה שהיא דף נייר: קבוצת H&M מציגה את Arket

לירוי שופן • 25.8.2017

תרגיל מתוחכם בשיווק או שינוי מהותי בתרבות הצריכה? Arket, המותג החדש של קבוצת H&M שחנך בסוף אוגוסט חנות ראשונה בלונדון, קורא תיגר על טרנדים ובגדים זולים ומציע מלתחה קלאסית ומסוגננת, שלא משתנה יותר מדי. במידה ש־Arket אכן מאותת על שינוי כיוון בהרגלי הצריכה של האופנה המסחרית, האם קרב היום שבו גם מותגים מקומיים כמו קסטרו או רנואר יהפכו ללא רלוונטיים?

לכתבה המלאה >>

3. עיצוב חוויית משתמש בדיזנגוף סנטר

יובל סער • 1.10.2017

במסגרת לימודי התואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, בדקה לי ברוידה מה צריך לכלול מקום ציבורי כדי שאנשים ירצו לשהות בו. עם המסקנות היא הגיעה לבעלים של דיזנגוף סנטר בתל אביב, ביקשה לקבל מרחב ״עודף״ והבטיחה לייצר בו תנועה. ״הרבה פעמים אני שואלת את עצמי מה הערך של עיצוב״, היא אומרת, ״ואז אני רואה אנשים יושבים, פותחים קופסת קוטג׳, או שני ילדים מתנשקים מאחורי האדנית ההידרופונית – ואני אומרת וואלה, זה זה״.

לכתבה המלאה >>

4. בוגרים 2017: המחלקה לתקשורת חזותית, ויצו חיפה

יובל סער • 24.7.2017

גם השנה סיקרנו בפורטפוליו את תערוכות הבוגרים של בתי הספר לעיצוב ואמנות. מבין 24 הכתבות שפירסמנו בנושא, זו שזכתה למספר הכניסות הרב ביותר הייתה על פרויקטי הגמר של 54 בוגרי המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה, ביניהם: האיורים מלאי הדימיון ומשובבי הנפש של מיתר הופמן לסיפורי הברון מינכהאוזן; תמונת מצב של החיים בארץ שיצרה בפלסטלינה שירי מטלון; והפסולת שאסף תומר אלעד בעת שיטוט ברחובות חיפה, שהפכה לאותיות האלף־בית בשפה העברית.

לכתבה המלאה >>

5. כי זו פריז, כי זה שבוע האופנה בפריז: קולקציית הביכורים של גולן טאוב

לירוי שופן • 15.10.2017

אחרי התמחויות אצל ג׳ונתן סונדרס וטומי הילפיגר, גולן טאוב השיק בשבוע האופנה בפריז קולקציית תיקים ראשונה, שמאפייניה הם קווים מעוגלים, צבעוניות קונטרסטית ובעיקר אופיים הפאזלי של העיצובים, העשויים כולם מעין עבודת תצרף מהודקת של פיסות עור המשתלבות זו בזו ומחוזקות באמצעות ניטים. על הדרך הוא ניפץ מיתוסים על תעשיית האופנה, סיפר על הקושי בלהיות מעצב ישראלי, וגילה מהי העצה שקניינים בכירים נתנו לו.

לכתבה המלאה >>

6. האמנות שלי מפעילה את השינוי: אי ווייוויי במוזיאון ישראל

חגית פלג רותם • 31.5.2017

האמן הסיני אי ווייוויי מאמין שבכל מקום בעולם יש עוולות, אך זו לא סיבה לא להציג אמנות. להיפך. ״אני מודאג מאוד, לא רק בקשר לפלסטינים. אני מודאג בקשר לישראלים באותה מידה. חברה מודרנית לא יכולה להרשות לעצמה להתקיים במצב כזה של אי צדק״ הוא אמר בראיון לקראת הפתיחה של תערוכת הבלוקבאסטר ״אולי, אולי לא״, שעדיין מוצגת במוזיאון ישראל.

לכתבה המלאה >>

7. נכון לעכשיו: ארז גביש מסכם שנה ראשונה כראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל

יובל סער • 29.6.2017

הפיכת משחקי המחשב לתחום התמחות במקביל לצמצום תחום הפרסום, והעמקת המחקר של מרחב ההוראה: ״לא יכול להיות ששיטת ההוראה היחידה במחלקות לתקשורת חזותית היא פרזנטציה פרונטלית, סטודנטים שתולים עבודות ומרצה שנותן ביקורת לכל סטודנט״, אמר ארז גביש, לסיכום שנה ראשונה כראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל.

לכתבה המלאה >>

8. למה לעזאזל אנחנו כל כך עסוקים בנעליים שלנו

יובל סער • 23.1.2017

60 זוגות נעליים של בוגרי בצלאל, שבחנו את קו הגבול שבין אופנה ואמנות, הוצגו בתערוכה A Walk of Art בגלריה Parasol בניו יורק. ״האם נעל יכולה להיחשב יצירת אמנות? האם נעל שאי אפשר לנעול עדיין נחשבת נעל? והאם אפשר לקרוא לנעל כזאת אופנה?״, שאלה אוצרת התערוכה יערה קידר, ואמרה ששאלת הלבישות לא משנה להגדרה, וש״מה שחשוב הוא שאנחנו מזהים שזו נעל״.

לכתבה המלאה >>

9. האוצרת רויטל בן־אשר פרץ עוברת לקידמת הבמה

יובל סער • 16.11.2017
אחרי שנים של עבודה כאוצרת, רויטל בן־אשר פרץ הצטרפה לאמן הווידיאו יואב כהן, לכוריאוגרף והרקדן סהר עזימי ולאמנית מיכל שמיר, וביחד הם הציגו את Protective Edge – מופע פרפורמנס שהתפרש על פני שלוש הקומות של גלריה שלוש בתל אביב. בראיון לפורטפוליו היא סיפרה על התפקיד ששיחק השיער שלה בהזמנה לצאת מאזור נוחות, ועל הניסיון שצברה כחברת דירקטוריון בתיאטרון הקאמרי ובאופרה הישראלית בדרך לקדמת הבמה.

לכתבה המלאה >>

10. המפעל: בית ריק מלא בלב ירושלים

טלי בקשי • 18.9.2017

בין מלונות היוקרה של ירושלים פועל המפעל, ״היכל תרבות זמני״ שמפעילה קבוצת בית ריק שפולשת לבתים נטושים ומזמינה אמנים לפעול בהם. ״יצירה טובה נוצרת בתנאים ספציפיים בחלון הזדמנויות חמקמק״, אומר גילי לוי, מהמנהלים האמנותיים של המפעל, על האימוץ הממסדי של החברה העירונית ״עדן״. ״זה יכול לקרות בממסד ובלב המיינסטרים, ובאותה מידה זה יכול לקרות בשיטת גרילה״.

לכתבה המלאה >>

הידיעות הנקראות ביותר בפורטפוליו בשנת 2017

1. 1. שבוע האיור 2017: קול קורא
2. 2. תערוכות בוגרים 2017: כל המוסדות, כל התאריכים, כל השעות
3. 3. יוצאים לאור: המיטב מתערוכות הבוגרים של 2017 ביפו העתיקה
4. 4. פורטפוליו Tours בוונציה: סיורי פורטפוליו לביאנלה לאמנות
5. 5. עת גור נרדם: קול קורא
6. 6. פעפוע במוזיאון לאמנות האסלאם: קול קורא
7. 7. שניים של לואיז בורז׳ואה במוזיאון תל אביב
8. 8. שבוע העיצוב ירושלים 2017: התכנית המלאה
9. 9. ז׳ה טם: רונית אלקבץ במוזיאון העיצוב חולון
10. 10. תערוכה בנושא סודות בבית הנסן: קול קורא

The post סיכום 2017: הכתבות הנקראות ביותר בפורטפוליו appeared first on מגזין פורטפוליו.

פברואר > התכנית הבין־לאומית לאוצרות נפתחת בשנקר

מוקדם לומר כיצד פתיחת התכנית ללימודי אוצרות בעיצוב של המחלקה ללימודי חוץ ולימודי המשך בשנקר תשפיע על סצינת העיצוב המקומית. מטרת התכנית – שבראשה עומדת גלית גאון – להצמיח את הדור הבא של האוצרים, החוקרים ואנשי ההפקה בתחומי העיצוב, לסמן את המקום הייחודי של אוצרות עיצוב בתוך עולם האוצרות, ולהקנות לבוגרי התכנית כלים מעשיים, שאינם נלמדים בהכרח בתכניות אחרות ללימודי אוצרות בארץ. את הניצנים הראשונים להשתלבות בעשייה המקומית אפשר למצוא בנוכחות משמעותית של סטודנטיות מהמחזור הראשון של התכנית בשבוע האיור של תל אביב, שהתקיים בחודש שעבר, במקביל לפתיחת המחזור השני בשנת הלימודים הנוכחית.

2018 > במהלך השנה תמשיך התכנית את פיתוח רעיון ״המוזיאון ככיתת לימוד״ בשיתוף מוזיאון ארץ ישראל, תשיק את שיתוף הפעולה באוצרות עם בית הנסן בירושלים ותמשיך להשתתף באוצרות תערוכות וארועים בשבוע העיצוב ירושלים ובשבוע האיור בתל אביב. המעצבת הילה שאלתיאלי – חברת סגל במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר – תצא בחודש ספטמבר לממש את מה שהתחיל כפרויקט גמר בתכנית וימשיך כביתן ישראל בביאנלה לעיצוב בלונדון.

מרץ > 3.5 מטרים רבועים במוזיאון תל אביב

התערוכה 3.5 מטרים רבועים: תגובה בונה לאסונות טבע הייתה אחת מהתערוכות יוצאות הדופן והראויות לשבח שהוצגו מוזיאון תל אביב, כמו גם בנוף תערוכות העיצוב בארץ. אוצרת התערוכה, מאיה ויניצקי, הציגה מחקר מקיף ומעמיק על נושא חברתי רלוונטי וחשוב, והצליחה להעביר (ככל האפשר) את השיח על הנושא מדיבור פנים עיצובי לפנייה בגובה העיניים גם לקהל הרחב.

2018 > ב־12.1 תיפתח התערוכה ״מוזיקה אסורה: תקליטי רנטגן בברית-המועצות, 1960-1940״ (אוצרות: מאירה יגיד-חיימוביץ׳, מאיה ויניצקי), שתציג את ההיסטוריה של תקליטי הרנטגן, יצרני מוזיקה מחתרתית שהקליטו והדפיסו עותקים בלתי חוקיים של תקליטי מוזיקה אסורה על שקפי רנטגן משומשים, תוך סיכון חירותם. בחודש אפריל תיפתח בביתן הלנה רובינשטיין התערוכה ״אריה שרון: אדריכל המדינה״ (אוצר: ערן נוימן), תערוכה רטרוספקטיבית ראשונה לאדריכל אריה שרון שנחשב לאחד מאבות האדריכלות הישראלית.

יוני > דן ריזינגר במוזיאון ישראל

שנתיים לאחר התכנון המקורי, נפתחה במוזיאון ישראל התערוכה סימני דרך: 60 שנות עיצוב של דן ריזינגר, שהציגה את החותם שהטביע חתן פרס ישראל לעיצוב, דן ריזינגר, על התרבות החזותית בישראל. על אף המשימה הכמעט בלתי אפשרית לקחת את כל העבודות של ריזינגר ולעשות מהן תערוכה אחת, אוצר התערוכה – דן הנדל – שזר בצורה מאופקת וחכמה בין עבודתו העיצובית של ריזינגר לבין המעבר של מדינת ישראל מהזירה הציבורית והכלכלה הסוציאליסטית לשוק הפרטי ואורח החיים הקפיטליסטי.

2018 > בסוף מרץ תיפתח תערוכה שתציג עבודות חדשות באוסף העיצוב של המוזיאון – של המעצבים הילה שמיע, איתי אהלי, יהונתן הופ, לקס פוט ופלוריאן שמיד – שמתייחסים לשאלת גבולות השליטה של המעצב בתהליך הייצור ולכוחו לפעול במצב של אי ודאות. בסוף 2018 מתוכננת להיפתח תערוכה מקיפה על הארכיטקטורה של צה״ל, שתדגיש את השפעתו של הצבא על עיצוב המרחב הישראלי ותקשור את העבר העשיר של תכנון ובניה במערכת הצבאית עם תהליכים עכשוויים ועתידיים שממשיכים להשפיע ולשנות את ישראל. בנוסף, במהלך 2018 תקלוט המחלקה לעיצוב ואדריכלות את אוסף המעצב הגרפי והטיפוגרף הפורה צבי נרקיס, ובכך תהפוך למקור מידע המוביל למחקר על האות העברית המודרנית.

יוני > שבוע העיצוב ירושלים

כ־150 מעצבים ומעצבות השתתפו בכ־40 תערוכות ופרויקטים במהדורה השישית והמורחבת של שבוע העיצוב ירושלים (מנהלת אמנותית: ענת ספרן; אוצר ראשי: טל ארז), שהתקיים בחודש יוני תחת הכותרת ״איים״. האירוע, פרויקט הדגל של הפעילות המקצועית של בית הנסן, השיק ארבע תכניות רב־שנתיות. בחלל התעשייתי של מרכזיית בזק שנסגרה הושקו תכנית הצוותים הבין־לאומית וזירות העיצוב בתערוכה המרכזית של שבוע העיצוב; בבית הנסן הושק בשיתוף מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל והתכנית ללימודי אוצרות בשנקר פרויקט ״היסטוריה מקומית״, בתערוכה שעוסקת בפעילותו של המייסד והאוצר האגדי של מחלקת העיצוב והאדריכלות במוזיאון ישראל, איזיקה גאון.

2018 > שבוע העיצוב ירושלים 2018 שיתקיים בחודש יוני יעסוק השנה בנושאים של שימור ושמרנות. בעולם שבו העתיד נראה מחוץ לשליטתנו, הנטייה המתחזקת היא לפנות לעבר בחיפוש אחר עוגנים יציבים, ושבוע העיצוב יבחן את תפקידו של העיצוב כמהפכני ובו בעת כמקבע מוסכמות סביב שלושה צירים: ״הגן״, שבו יבחן הנושא הסביבתי; ״השוק״, שיעסוק בסוגיות של חברה; ו״הספריה״, שבה ידונו יחסי שימור ותרבות. בנוסף, בשבוע העיצוב יחשפו חללים חדשים במתחם בית הנסן ולמבקרים תתאפשר הצצה ראשונית לתהליך השימור הנעשה בהם.

ספטמבר >  פסטיבל OFFF מגיע לתל אביב

17 שנה לאחר שהוקם בבצלונה, נחת בתל אביב בפעם הראשונה פסטיבל העיצוב הבין־לאומי OFFF. מה שהתחיל כפנטזיה משותפת בפגישת עבודה של המעצבים לירי ארגוב וניצן רוזנברג בבית קפה – להביא את הפסטיבל לארץ – הסתיים בהפקה מוקפדת במוזיאון תל אביב ובאירוע שהפך לבית לקהילת המעצבים והיוצרים שפועלת בעיר. במשך יומיים זכו כ־600 מעצבים לצפות בהרצאות של כוחות מובילים בתחום התרבות הדיגיטלית, ביניהם נציגי חברת Ideo, בית הפוסט זוכה האמי The Mill, סטודיו Moving Brands וג׳וש היגינס, מוביל הקמפיין של אובמה וקריאיטיב דיירקטור בפייסבוק.

2018 > המהדורה השנייה של פסטיבל OFFF המקומי תתקיים בחודש ספטמבר במוזיאון תל אביב. מכירת הכרטיסים המוקדמת תחל באביב, ורוזנברג וארגוב מדווחים על מגעים מתקדמים להביא לישראל גם בשנה הבאה כמה מהיוצרים המעניינים והחדשניים בעולם העיצוב החזותי במתכונתו הרחבה.

אוקטובר > קול קורא למעצבים לעצב בחינם את סמל חגיגות ה־70 של ישראל

לקראת יום העצמאות ה־70 של מדינת ישראל פרסם משרד התרבות והספורט קול קורא למציאת הנושא הרשמי לחגיגות שנת ה־70 ויצא בתחרות פתוחה לעיצוב הלוגו הרשמי שילווה את החגיגות. בעקבות הפרסום של עודד בן יהודה ב־Xnet התעורר דיון ער בקהילת המעצבים הגרפיים על הבקשה/דרישה של משרד התרבות לעבוד בחינם, ללא מענה כספי וללא שמירה על זכויות היוצרים של המעצב. מעצבים רבים הגיבו בכעס, קראו לחרם על התחרות ועיצבו לוגואים פיקטיביים.

2018 > יום העצמאות ה־70 של ישראל יצויין ביום חמישי 19.4.2018. עדיין לא ברור מה עלה בגורל התחרות, מה יהיה הסמל הרשמי של חגיגות ה־70 ומי יהיה המעצב שלו.

אוקטובר > תואר שני חדש בבצלאל בתקשורת חזותית

גם במקרה של התכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל, מוקדם לומר כיצד פתיחתה תשפיע על סצינת העיצוב המקומית, אולם החשיבות שבקיומה ברור. התכנית – שבראשה עומד חתן פרס ישראל לעיצוב, דוד טרטקובר – מבקשת לעורר למידה והפנמה מעמיקה של צורות חשיבה חדשות ושל תגובות יצירתיות למרחב תקשורתי רווי ודינמי, ופיתוח כישורים ותובנות חדשים שדורשים יכולת ניתוח תהליכים ארוכי טווח והבנה של ההקשרים החברתיים, התרבותיים, הטכנולוגיים, הכלכליים והפוליטיים של מלאכת ומחקר העיצוב.

2018 > בחודש נובמבר עתיד להתקיים הכנס הבין־לאומי השנתי הראשון של בצלאל תחת הכותרת ״עיצוב, חברה וסביבה במצבי קיצון״. הכנס יפגיש מעצבים, אמנים, אדריכלים, מעצבי מדיניות, נציגי ארגונים בין־לאומיים ומקבלי החלטות בדרג המקומי, הלאומי והעל־לאומי, ליומיים של הרצאות, סדנאות וסיורים. יומו הראשון של הכנס יוקדש למושבים אקדמיים, ואילו היום השני יוקדש לסיורים וסדנאות מחקר ויינעל בפתיחת תערוכה.

נובמבר > סנוּז של ניב תשבי בשבוע האיור של תל אביב

שלוש שנים לאחר שהציג תערוכת יחיד זוגית עם טל גרנות בשבוע האיור הראשון, ניב תשבי חזר לשבוע האיור עם אחד הכוכבים הבלתי מעורערים של השנה: סנוז, דמות האלטר־אגו של תשבי, יצור קומיקסי באופיו, אנטי גיבור ורדרד, שראשו התנפח למימדים עצומים ואיבריו פזורים ושרועים לאורכו ולרוחבו, ואף מלוא גובהו של ההאנגר החשוף בנמל יפו. המהלך של תשבי המשיך לאתגר את המושגים המקובלים בתחום האיור, הן בשימוש בחומרים פלסטיים ובמעבר לתלת־ממד והן בהקף וגודל יוצאי דופן.

2018 > שבוע האיור החמישי של תל אביב יתקיים בתאריכים 15-24.11. הקול הקורא למשתתפים יתפרסם בקרוב וגם הפעם הוא יתמקד בתערוכות, פעילויות ועבודות חדשות שיוכנו במיוחד לשבוע האיור. במקביל מתוכננת פעם נוספת נציגות של שבוע האיור בפסטיבל Mocca של אגודת המאיירים של ניו יורק, שיתקיים בחודש אפריל במנהטן.

דצמבר > מיה דבש מתמנה לאוצרת הראשית הקבועה של מוזיאון העיצוב חולון

לאחר שנה וחצי שבה מילאה את התפקיד כממלאת מקום, מיה דבש מונתה לאוצרת הראשית הקבועה של מוזיאון העיצוב חולון. ״התקופה האחרונה הייתה ללא ספק אינטנסיבית ומאתגרת ותרמה רבות לאופן שבו אני תופסת היום את תפקידו של המוזיאון במרחב הציבורי והפוליטי שבו אנו חיים״, אמרה דבש בתגובה למינוי. ״יחד עם הצוות המקצועי והמסור של המוזיאון והמדיטק נמשיך להציג תערוכות שימקמו את עולם העיצוב בהקשר תרבותי רחב ככל האפשר ויעמיקו תוך כדי כך את השיח סביבו״.

2018 > לאחר שתינעל התערוכה ז׳ה טם, רונית אלקבץ שקוצרת שבחים ואף הוזכרה ברשימת תערוכות החובה של 2018 שפרסם מגזין Vanity Fair, התערוכה הבאה שתיפתח במוזיאון היא רטרוספקטיבה שתאצור דבש לסטפן סגמייסטר וג׳סיקה וולש — אחד ממשרדי העיצוב הגרפי והמיתוג המובילים בעולם. לאחר מכן תאצור מריה כריסטינה דידרו (שאצרה בשנה שעברה במוזיאון את התערוכה של סטודיו ננדו) את התערוכה Conversation Piece, שתציג זוגות מעצבים מהארץ ומהעולם היוצרים יחד בעבודה משותפת.

The post סיכום 2017: פורטפוליו מסכם שנה בעולם העיצוב הישראלי appeared first on מגזין פורטפוליו.

ינואר > פוסט קולוניאליזם בבית בנימיני

בחודש ינואר הוצגה בבית בנימיני התערוכה הבינלאומית פוסט קולוניאליזם? שאצרה וונדי גרס מדרום אפריקה, והעלתה באמצעים אמנותיים שאלות אקטואליות על נושא מושתק בדרך כלל. כחלק מהתערוכה האמנית אילת זהר עטפה את כל המבנה של בית בנימיני ברשת הסוואה, שגרמה למקום לבלוט עוד יותר בסביבתו שבדרום תל אביב.

2018 > גם את השנה הקרובה פותח בית בנימיני בתערוכה בינלאומית אולם הפעם הוא מתמקד בתחום הקרמיקה של אמנים ידועי שם בתחומם מרחבי העולם. העבודות לתערוכה מגיעות כולן מאוספים פרטיים והעיסוק בשאלות של אספנות והשפעתה על תחומי אמנות שונים יעמוד במרכזו של יום עיון רב תחומי שיתקיים בבית בנימיני בחודש פברואר 2018.

ינואר > דורון רבינא מונה לאוצר ראשי במוזיאון תל אביב

דורון רבינא, אמן, אוצר ולשעבר מנהל המדרשה לאמנות בבית ברל, נבחר לתפקיד אוצר ראשי במוזיאון תל אביב לאחר חיפושים ממושכים שהיו מהולים בלא מעט ביקורת ציבורית. לאחר מינויו נפרדה סוזן לנדאו מתפקידה הכפול וכעת היא ממשיכה לכהן כמנכ״לית המוזיאון בלבד. תערוכת הבכורה של רבינא במוזיאון תל אביב ״בעיות השעה״ מוצגת בימים אלה בביתן הלנה רובינשטיין וגם אם הדבר לא נאמר במפורש, נראה שהוא עדיין שומר על עמדת מתבונן מן הצד במוזיאון שעל אוצרותו הוא מופקד.

פברואר, אפריל > התערוכות אנונימיX במוזיאון חיפה ואזרחים במוזיאון פתח תקוה

התערוכה אזרחים במוזיאון פתח תקוה התריעה על סכנות הדמוקרטיה המתנוונת ומאבדת את עצמה לדעת. במקבץ עבודות שעסקו במשטר, מעקב ויחסים בין אדם למקומו בחברה, ניסתה האוצרת נטע גל עצמון להוציא את הקהל משלוותו. התערוכה התכתבה גם עם התערוכה אנונימיX סוף עידן הפרטיות, שהוצגה במוזיאון חיפה ואצרה סבטלנה ריינגולד. בשני המקרים מדובר במצוקה שמבטאים אמנים לנוכח מערכות המעקב, החדירה לפרטיות, איסוף המידע והתמעטות המרחב הפרטי. אבל לא רק טכנולוגיה וממשל מעסיקים את האמנים, אלא רוח הזמן, המעוררת חרדה ואי־נוחות. אפילו מושג ״האח הגדול״ עבר בשנות האלפיים לשדה משמעות חדש, ומהתרחיש המזעזע והנבואי של אורוול התגלגל בפורמט טלוויזיוני, רומס כבוד אדם ומייצר סלבריטאות ריקה מתוכן.

2018 > בשנת ה־70 למדינה חלק מהמוזיאונים יבחרו להפנות את המבט פנימה. לדוגמה, התערוכה ״המפה״ שתוצג במוזיאון ארץ ישראל תציג יחסי גומלין בין נופי הארץ לייצוגים של תרבות ואמנות.

מאי > הנקודה הישראלית בביאנלה בוונציה

התערוכה שמש בגבעון דום, שהציג גל ויינשטיין בביתן הישראלי הייתה הנציגות היחידה שלנו בתערוכה הרשמית של הביאנלה בוונציה. לעומת זאת הציגו מספר אמנים ישראליים באופן עצמאי במסגרות שונות ברחבי ונציה בתקופת הביאנלה – תערוכת היחיד המצויינת של הדסה גולדויכט ״בית החיים״ הוקדשה ל־500 שנה לקהילה היהודית בוונציה; לא רחוק משם בברלי ברקת הציגה תערוכת יחיד, אבנר שר ושולי וולף השתתפו בתערוכה Personal Structures של מרכז התרבות של האיחוד האירופי ודורון פולק אצר מקבץ עבודות של אמנים ישראלים.

2018 > בחודש מאי תיפתח הביאנלה לאדריכלות בוונציה ובה ייצגו את ישראל אדריכלית דבורה פינטו, אדריכלית יפעת פינקלמן, אדריכל אורן שגיב, טניה כהן עוזיאלי ופרופ׳ דורון בר, תחת הכותרת In Status Quo, אדריכלות של משא ומתן״.

יוני: תערוכת אי ווייוויי במוזיאון ישראל

23 טונות של גרעיני חמניה, דיוקן עצמי עשוי מלגו בשחור־אפור־לבן, שטיח ענק שהגיע ממינכן ושישה סוגים של טפטים – אבל התערוכה של אי ווייוויי במוזיאון ישראל ״אולי, אולי לא״ (המוצגת עד תחילת מרץ 2018) היא אירוע הגדול מסך חלקיו. אישיותו הכריזמטית, המעורבות הפוליטית שלו בנושאים הומניטריים והיכולת שלו לנהל הפקות ענק הפכו את האמן הסיני הגולה לאחת הדמויות המשפיעות בעולם, עד כדי כך שיש התוהים אם האמנות עדיין עומדת במרכז העשייה שלו. אולם אי ווייוויי מעיד על עצמו שהאמנות היא מפעל חייו וכל מה שהוא עושה נמצא תחת אותה כותרת.

2018 > בחודש יוני תיפתח במוזיאון ישראל תערוכת ענק של האמן הצרפתי החשוב כריסטיאן בולטנסקי שעיסוקו בנושא השואה, הזיכרון וההנצחה הפך למחקר מתמשך באמצעים אמנותיים מרשימים. לדברי האוצרת, מירה לפידות, בולטנסקי בוחן את מנגנוני ההנצחה והזיכרון דרך חפצים ותצלומים שהאדם מותיר אחריו.

ספטמבר > לואיז בורז׳ואה במוזיאון תל אביב

״עבודתה של לואיז בורז׳ואה ניזונה מהטראומות בחייה״, אמר ג׳רי גורובוי, מי שהיה יד ימינה של האמנית המרשימה בעשורים האחרונים לחייה, ואצר במשותף עם סוזן לנדאו את התערוכה ״שניים״ המוצגת במוזיאון תל אביב (עד 17 בפברואר). אובדן האם, שמתה בנעוריה, בגידתו של אביה, המעבר מפריז לניו יורק ולידת ילדיה – כל אירועי חייה של בורז׳ואה הפכו לחומרי גלם באמנותה שמצליחה לגעת בקשר המורכב, הסבוך, בין אם לילד, בין אשה לגבר ובין החיים והמוות.

2018 > בחודש פברואר יוצג במוזיאון תל אביב ״השעון״ של האמן כריסטיאן מרקליי – יצירת וידיאו־ארט באורך 24 שעות,  מרקליי שוזר אלפי קטעים מסרטי קולנוע שבכל אחד מהם מופיע איזכור של זמן או דימוי של שעון יד שעוני חוצות ועוד. מונטז׳ של כל הקטעים מרכיב 24 שעות, והקרנת השעון נעשית בזמן אמת (לפי שעון המקום בו מוצגת העבודה). המסע בזמן משלב בתוכו סצנות של מרדפי מכוניות, חדרי ישיבות, חדרי מיון, מקרי שוד, מפגשי דו קרב, דרמות בלשיות וקומדיות אילמות. במספר אירועים מיוחדים יוקרן השעון במלואו (כל 24 השעות) והצופים יוזמנו גם בשעות לא קונבנציונליות, שבהן המוזיאון סגור בדרך כלל. היצירה הוצגה בעבר במוזיאון ישראל, שרכש אותה בשיתוף עם טייט מודרן ומרכז פומפידו. בחודש אוקטובר תיפתח במוזיאון תל אביב תערוכתו של לוריס גראו המורכבת מהקרנת וידאו של ״מפעל עננים״ ומגשם שיירד במפל האור.

ספטמבר: סימון פוג׳יווארה מקים את בית אנה פרנק בגלריה דביר

האמן הבינלאומי סימון פוג׳יווארה מטפל בסוגיות של זיכרון, מיסחור וקפיטליזם באמצעות שיחזור דגם של בית אנה פרנק בגודל אמיתי בתערוכה Hope House. ״הרעיון הוא להתייחס אל ההיסטוריה כרדי־מייד (לשימוש אמנותי), נרטיב יכול לשמש כרדי־מייד, אנה פרנק היא רדי־מייד״. אמר פוג׳יווארה בראיון לפורטפוליו עם פתיחת התערוכה. בית אנה פרנק הוא אחד המוזיאונים הפופולריים בעולם ותחנת חובה למבקרים באמסטרדם, המוכנים לעמוד בתורים ארוכים כדי לעבור בין חדריו ולחוש במשק כנפי ההיסטוריה. בחנות המוזיאון נמכרות מזכרות ממותגות וביניהן דגם להרכבה של הבית ויומנים קטנים לשימוש עצמי, והם שלכדו את תשומת ליבו של פוג׳יווארה והפנו את מבטו לעבר המנגנון הכלכלי שמאפשר את פעילותו של המקום.

2018 > עבודתו המונומנטלית של פוג׳יווארה שיצאה לאור בגלריה דביר נודדת למספר מוזיאונים ברחבי העולם, וכבר בינואר תוצג בקונסטהאוס ברגנץ באוסטריה.

אוקטובר – עידו ברונו מונה למנכ״ל מוזיאון ישראל

כניסתו של עידו ברונו לתפקיד מנכ״ל מוזיאון ישראל אמורה לשים קץ לתקופת האי ודאות שהותירו אירועי השנה האחרונה, עם מינויו של ערן נוימן והחלטתו לוותר על התפקיד ועם הביקורת על פעילותו של המנכ״ל היוצא ג׳יימס סניידר שלא נפרד מהמוזיאון אלא שינה את הגדרות תפקידיו. ברונו הוא פרופסור לעיצוב במחלקה לעיצוב תעשייתי באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, מעצב ואוצר תערוכות מוזיאליות בתחומי האמנות, ארכאולוגיה, מדע והיסטוריה בארץ ובעולם.

2018 > תוכנית התערוכות של מוזיאון ישראל בשנתו הראשונה של ברונו בתפקיד כוללת בין היתר סדרת תערוכות יחיד לאמנים ישראליים, שתיפתח כבר בחודש ינואר, עם תערוכת יחיד של זויה צ׳רקסקי, שמתמקדת בעלייה הרוסית הגדולה של שנות ה־90, ובהמשך תערוכות יחיד לאורן אליאב ולגיל שני.

אוקטובר > פרוטקטיב אדג׳ – מיצג בגלריה שלוש

תערוכה מבוססת מיצג (פרפורמנס) אינה שכיחה במקומותינו ובוודאי קשה להכילה בגלריה מסחרית, שבה היא תופסת את מלוא החלל ולמעשה מותירה מעט מקום אם בכלל לפעילות הגלריה. המיצג פרוטקטיב אדג׳ (הכותרת שאולה משמו הלועזי של מבצע צוק איתן) נרקם במהלך השנתיים האחרונות. חברי קבוצת היוצרים – האמנית מיכל שמיר, האוצרת רויטל בן־אשר פרץ, הכוריאוגרף והרקדן סהר עזימי ואמן הווידיאו יואב כהן – חתומים על היצירה במשותף. עבודתם כללה ניסוי וטעיה, חיבר טקסטים ומעבר ממישור יצירתי אחד לאחר. התוצאה שמערבת בין המדיומים והתפקידים המזוהים של כל אחד מהם, הובילה אותם ליציאה מאזורי הנוחות האישיים והשפעתה על הקהל הייתה דומה. מיצג הוא מדיום אמנות של אי נוחות, שמקשה בשאלות במקומות שמהם הצלחנו להתעלם או להדחיק ולחיות איתם בשלום חלקי.

דצמבר: וידאו־ארט ישראלי בטיימס סקוור

בשבועות האחרונים מתחוללת בניו יורק תערוכת חוצות 24/7 הפוגשת את הקהל במרחב הציבורי. ולא סתם, אלא במיקום המרכזי ביותר שניתן להעלות על הדעת: הקרנה על מסכי ענק בטיימס סקוור. הפעילות במסגרת zaz10ts – ביוזמתה של צילי צ׳רני, ישראלית ניו יורקרית ובעלת הנכס שכתובתו 10 טיימס סקוור (בקרן הרחובות 41 וברודוויי) ובתמיכת ארטיס, כוללת עבודות של אמנים בינלאומיים ויש בה נוכחות ישראלית משמעותית. בין היתר מוצגות עבודות וידיאו של יעל ברתנא, דנה לוי, אלינור מילצ׳ן, אברהם אילת, גיא בן נר, גיל יפמן ועוד.

2018 > ההקרנה על המסך הפינתי הענק תימשך גם לתוך השנה החדשה.

The post סיכום 2017: פורטפוליו מסכם שנה בעולם האמנות הישראלי appeared first on מגזין פורטפוליו.

התערוכה ״מוזיקה אסורה״ – שתיפתח ביום חמישי 11.1 במוזיאון תל אביב – תציג מדיום בלתי מוכר, נציג מובהק של המציאות העלומה ששררה מאחורי מסך הברזל בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה וגיבוריה הם תקליטי רנטגן שיוצרו ונוגנו במחתרת בברית המועצות בשנים 1960-1940. התערוכה מבוססת על מחקרם של האוצרים סטיבן קוטס ופול הרטפילד מלונדון, שהתחקו אחר ההיסטוריה של תקליטי הרנטגן (X-Ray Audio) שזכו לכינוי ״תקליטי העצמות״, ושידגימו בערב הפתיחה את תהליך ייצור התקליטים וישלבו אותו במופע קברט מוזיקלי.

יצרני מוזיקה מחתרתית בשני עשורים אלה בברית המועצות, שהונעו על־ידי תשוקה ותסכול, הקליטו והדפיסו עותקים בלתי חוקיים של תקליטי מוזיקה אסורה ומצונזרת על שקפי רנטגן משומשים, תוך סיכון חירותם ואפילו חייהם. מדובר בעיקר במוזיקה פופולרית מערבית, ג׳אז ורוקנרול, מוזיקת מהגרים, שירי כלא ושירי צוענים. תקליטי הרנטגן, פריטי וינטג׳ תקופתיים, רישומים סאטיריים וראיונות עם פעילים בסצנת המוזיקה המחתרתית, יוצגו זה לצד זה בתערוכה. התופעה גוועה באמצע שנות ה־60 עם התפשטות הטכנולוגיה החדשה של מכשירי הקלטה בסלילים מגנטיים, אך הותירה אחריה מורשת של אובייקטים ייחודיים למראֶה. לצד אלו יוקרנו סרטים שהופקו בשנים האחרונות, העוסקים בקשר בין צנזורה ובין חופש ביטוי מוזיקלי, לא רק בברית המועצות אלא גם במאלי, בקמבודיה, באיראן ובמזרח התיכון.

״איך נסביר לאדם שחי היום, בחברה חופשית, את הרעיון המופרך של שירים אסורים? בעת המודרנית, המזהה אמנות עם אוטונומיה וחירות היצירה, נעשתה המוזיקה אמצעי להבעת מחאה פוליטית והתנגדות למבנה החברתי הקיים. אלא שבברית־המועצות של שנות ה־30 במאה ה־20, הוקשחו הלחצים של הפיקוח על הצנזורה: יוצרים נדרשו לציית לתכתיבים אידיאולוגיים טוטליטריים ולהימנע מהצגת ״ערכים בורגניים״ או פזילה לטעם המערב״, כותבים האוצרים.

מוזיקאים שלא הלכו בתלם, נרדפו עד חורמה; אחדים הפכו לזמרי רחוב, אחרים נשלחו למחנות עבודה או סיימו את חייהם בכלא. חלקם המשיכו לפעול במחתרת: לשיר ולנגן בגיטרה במטבח, בחברת כמה חברים, ליצור באמצעי העתקה, צילום או הקלטה מאולתרים, להפיץ ספרים אסורים, תקליטים אסורים ולימים גם קלטות אסורות. הצגת התוצרים של תת־תרבות זו, מצליבה מוזיקה עם רוחות המלחמה הקרה, היסטוריה של טכנולוגיות הקלטה עם מגמות של מִחזור ושינוי־ייעוד, צנזורה טוטליטרית עם פעילות מחתרתית, ובתוך כך משקפת את היחסים הדינמיים בין כפייה והתנגדות.

האוצרים מגיעים מדיסציפלינות שונות. סטיבן קוטס הוא מלחין ומפיק מוזיקלי, בוגר הקולג׳ המלכותי לאמנות בלונדון, שמחקרו עוסק ביחסי מוזיקה ותרבות. ב־2010 ערך את ״צלילים של תעמולה והמלחמה הקרה״, סדרת רדיו תיעודית בשמונה פרקים, שהתחקתה אחר השימושים הפוליטיים שנעשו במוזיקה ובערוצי אודיו במערב ובגוש הסובייטי. בתופעת תקליטי הרנטגן נתקל במהלך סיבובי הופעות שערך ברוסיה בשש השנים האחרונות.

פול הרטפילד הוא צלם דיוקנאות, שעובד בעיקר עם תעשיית המוזיקה. בעשור האחרון צילם אינספור להקות ומוזיקאים בינלאומיים. במקביל הוא משמש בתפקיד צלם הדיוקנאות הרשמי של בית הנבחרים ובית הלורדים בווסטמינסטר, ובשנים האחרונות תיעד בעדשת מצלמתו את רוב הפוליטיקאים הבריטים.

נעילה: 12.5.18

The post מוזיקה אסורה במוזיאון תל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

מתוך התערוכה ״קולות גבוהים הרצה לאחור״ במוזיאון תל אביב

סדרת התערוכות ״קומפוזיציות לזמןחלל״ מציגה מפגשים בין אמנות חזותית למוזיקה, בשיתופי פעולה ייחודיים בין אמנים ומוזיקאים שיוצרים יחד אובייקטים אמנותיים. התערוכה ״קולות גבוהים: הרצה לאחור״ מתייחסת למחקרים באפיגנטיקה המתחקים אחר התפתחות הקול האנושי והתפתחותו כשפה. היא מציגה עבודת מיצב תלוית מקום המשלבת רישום, פיסול, אנימציה ואלמנטים מן המוכן, וכמובן מוזיקה, המאחדת את האוביקטים לכלל קומפוזיציה אחת.

בתערוכה האמנים שואבים מתוך מחקרי תאי גזע ומיפוי זמן כדי לשרטט נרטיבים אפשריים לדרך שבה הקול האנושי השתנה והתגבש כצורה. הם יוצרים מרחב דינמי, סביבה רב־חושית הממקמת אובייקטים שונים בתוך מארג מוזיקלי של מקצבים ושל צלילים, בגבהים ואורכים שונים. סביבה המאפשרת למבקר לעמוד מול מצבים שונים של האזנה ולמידה, שיטוט והשתהות.

בעבודה על התערוכה, היוצרים ניהלו דיאלוג מתמשך עם חוקרים מהפקולטה למדעי הטבע באוניברסיטה העברית בירושלים, המחלקה לגנטיקה במכון למדעי החיים ע״ש אלכסנדר סילברמן – פרופסור ערן משורר ממכון ספרא לחשיבה עצבית ופרופסור לירן כרמל מהמחלקה לגנטיקה – שפרסמו לאחרונה מאמר פורץ דרך שהוביל אותם להשערה כיצד למד האדם להפיק קול ומה השוני בשפה הקולית בין אדם הקדמון לאדם המודרני.

ניבי אלרואי (נ. 1978) – אמנית רב תחומית המתמחה במיצבים תלויי חלל ומיצבי אנימציה הנשענים על תקופות מחקר ארוכות. היא חוקרת את הקשר בין תרבות לבין טבע ואת הפרקטיקות המדעיות בהן מנסים לתאר ואף לשנות ולשבש מהלכים בטבע. נדב רבוא (נ. 1984) – מפיק ומוזיקאי אלקטרוני. מקליט ומפרסם תחת השם Naduve. לצד כתיבת מוזיקה למחול (עומר עוזיאל, גוונים במחול) הלחנה לסרטים (שירה מקין) הלחנה חיה (הארון של דוק׳ קליגרי, פס׳ הסרטים ירושלם) כתב והוציא לאור שלושה תקליטים בלייבלים בבריטניה, גרמניה וקנדה.

בסיום הסדרה ייצא בשיתוף ״ רוטשילד 12״ – תקליט ויניל שיכלול את כל היצירות המוזיקליות.
נעילה: 15.7

The post ״קולות גבוהים: הרצה לאחור״ במוזיאון תל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.