״בתערוכה אני אחראית על עיצוב השילוט בחלל, ההזמנה והקטלוג. לאחר שנפגשתי עם רויטל מספר פעמים הצגתי בפניה שני קונספטים שונים – עץ משפחה ו-manual – שבסוף התחברו לאחד, לשפה הגרפית הנוכחית, שמתמקדת גם ב׳עבודה׳ עצמה וגם במניואל.

משם גם הגיע הצהוב, כמו בשלטי האזהרה במפעלים, וגם כאזהרה לאמנים שלא להכנס לעסק המשפחתי. בנוסף ישנו שימוש במסגרות שונות שמלוות את כל הפורמטים (קטלוג, מפות, שילוט והזמנה), וגם כמובן עטיפת הפלסטיק של הקטלוג שמאזכרת אף היא את המניואל״.

נועה שורץ, בת 33, גרה בתל אביב, בוגרת בהצטיינות של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. מתמחה במיתוג ועיצוב קטלוגים וספרים, בעלת סטודיו עצמאי בתל-אביב. מלמדת במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר ומנחה סטודנטים משנה ד׳ בפרויקטי הגמר שלהם. בין השנים 2014-2010 עמדה בראש המחלקה לעיצוב גרפי בסטודיו של המעצב הבינלאומי רון ארד בלונדון, קודם לכן היתה שותפה ומנהלת של KN Studio בתל-אביב, המתמחה בעיצוב קטלוגים וספרים למוזיאונים וגלריות.

עבודותיה הוצגו בתערוכות רבות בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם, ובמהלך השנים זכתה בפרסים יוקרתיים על עבודותיה, בהם: פרס ההצטיינות TDC Tokyo בעבור קטלוג התערוכה In Reverse של רון ארד (2014), פרס ההצטיינות TDC New York על עיצוב לוגו ל-Onion House – בית מודולרי (2012), פרס העיצוב מטעם משרד התרבות והספורט (2008) ועוד.

״לקטלוג יש בתערוכה כמה כובעים. הוא גם אובייקט המלווה את התערוכה, מתעד אותה (הצילומים נערכו בחלל עצמו) ומכיל את ה׳אני מאמין׳ של אוצרת התערוכה. בנוסף הוא גם אוביקט נוסף בתערוכה המעורר מחשבה נוספת ומזמין את המבקר למחשבה נוספת ולשיטוט אחר בתערוכה. בסופו של דבר הוא מה שנשאר כי על התערוכה נגזר לרדת ולפנות מקום לתערוכה חדשה״.

״מאוד אהבתי את התערוכה של אורי קצנשטיין במוזיאון תל אביב. אני חושבת שישנו דיוק גדול בחלל הכניסה ובהחלטה להכניס את חלק הרטרוספקטיבה בתערוכה ביחידת המדפים, ולא למלא את הקירות מלמטה עד למעלה. בכלל אורי אמן אמיץ ונהדר בעיני. היה לי גם העונג לעצב לו את הקטלוג והשילוט בתערוכה.

״התערוכה של מיכאל בורמנס במוזיאון תל אביב הייתה גם היא יוצאת דופן. הרבה זמן לא התרגשתי מציור ככה ובעיקר מהדבר הקטן הזה שנמצא אצלו בכל אחד מהציורים ומכיל בתוכו עולם שלם של רפרנסים תרבותיים. זו הייתה תערוכה ששילבה בתוכה את השילוב המנצח – אינטילגנציה ורגש. ביקרתי בה חמש פעמים ואם הייתי יכולה הייתי חוזרת שוב.

״אני אוהבת תערוכות שגורמות לי לרצוות לחזור אליהן, שמשאירות אותי עם מחשבות״.

״עבודה היא חלק בלתי נפרד מהחיים. אני מאמינה שהתוצאה הטובה ביותר תגיע רק דרך עניין, דיאלוג ועבודה משותפת שיש לי עם הנושא ועם הלקוח. בתערוכה הנוכחית אשמח אם הקהל יבין ויגלה את ההקשרים בין העבודות ויראה את החיבור ביניהן, בין סביבות העבודה״.

פורטפוליו News: התערוכה מקום זה – שתפתח ביום חמישי, 14 במאי 2015 במוזיאון תל אביב- בוחנת את מורכבות ישראל והגדה המערבית/השטחים הכבושים, מבעד לעיניהם של 12 צלמים מהידועים בעולם: פרדריק ברנר, ונדי איוולד, מרטין קולר, יוזף קודלקה, ג׳ונג׳ין לי, ז׳יל פרס, פאזל שיח׳, סטיבן שור, רוזלינד פוקס סולומון, תומס שטרוט, ג׳ף וול וניק וופלינגטון. אוצרת אורחת: שרלוט קוטון / אוצרת אחראית: נילי גורן / מייסד הפרויקט: פרדריק ברנר.

במסגרת הפרויקט הצלמים הנבחרים הגיעו לארץ לתקופות שונות בין השנים 2008-2012, כל אחד מהם נעזר באסיסטנט (סטודנט לצילום) באדיבות המחלקה לצילום בבצלאל, ונפגש עם אנשי רוח וחברה מקומיים. גופי העבודה השונים מצטרפים ליצירת דיוקן מגוון ומדגישים את הסדקים, הפערים והפרדוקסים שבמרחב הטעון כל כך בהקשרים היסטוריים, חברתיים ופוליטיים. הפרויקט מבקש להתבונן בישראל מעבר לנרטיב השגרתי המקובל והתערוכה, המקבצת כ-300 עבודות מתוכו.

ביום שישי ה-15/5 יתקיים אירוע שולחנות עגולים בהשתתפות האמנים

11:00
ברכות

12:30-11:15
מושב 1: פרדריק ברנר, ג׳ונג׳ין לי ותומס שטרוט; יו״ר – נילי גורן, אוצרת צילום, מוזיאון תל אביב לאמנות

14:00-12:45
מושב 2: יוזף קודלקה, פאזל שיח׳ ורוזלינד פוקס סולומון; יו״ר – מיקי קרצמן, צלם ואמן וידאו ישראלי.

15:45-14:30
מושב 3: ונדי איוולד, מרטין קולר וניק וופלינגטון; יו״ר – מט ברוגן, מנהל הפרויקט

ביום ראשון ה-17/5 יתקיים אירוע ״עבודת שטח: תצלומים ותהליך״

18:15-17:00
הקרנת קטע מתוך סרטו התיעודי של גלעד ברעם Koudelka Shooting Holy Land (מפיקים: יולי כהן, ישראל, רדים פוצ׳זקה, צ׳כיה; עורכת: אליסה פורפורסט) ולאחריו שיח בנושא צילום הסרט והעבודה עם יוזף קודלקה

20:00-18:30
דיון עם עוזרי הצלמים

הסימפוזיון יתקיים באנגלית באודיטוריום אסיא. מומלץ לרכוש כרטיסים מראש בקופת המוזיאון.

״אני בן 39, למדתי לפני קצת יותר מעשור במחלקה לאמנות במכון אבני (ביחד עם מאיר טאטי, שזה סוג של סגירת מעגל נחמדה), והייתה לי שנה במוסררה בניו מדיה. בשנתיים האחרונות אני ברזידנסי בדיסלדורף, עם בת הזוג שלי: שנתיים אני נע בין ישראל לגרמניה, בין תל אביב לדיסלדורף. הצגתי בהרבה תערוכות (גם בגרמניה), ואת רויטל הכרתי ב-2009 כשהצגתי ב׳מוזיאון הטבע׳ במוזיאון פתח תקווה״.

״הקונוטציות האישיות שלי למושג העבודה הן שליליות. לרוב, עבודה היא כורח, חובה, ללא רשות או בחירה. היא נתפסת אצלי ככלי בידי בעל הכוח לשלוט ולצמצם את אפשרויות הבחירה של החלש, ובכך לקיים את עצמו. אני מניח שאחת הסיבות לכך היא הדרך שבה התחנכתי וגדלתי. לעומת זאת אני מאד אוהב את המילה מלאכה (או בעלי מקצוע): יש בה תשומת לב, יש בה בחירה וחדוות יצירה. היא גם יותר קרובה למה שאני עושה, לאמנות.

״כשאני חושב על זה יותר לעומק, לעבודה יש גם ערך מעבר לפן ההישרדותי, ערך שאם מקשרים אותו לקומוניזם או לסוציאליזם, יש בו את המובן של עמל כפיים, של הביחד, להשיג מטרה, גם אם באופן אישי זה לא משהו שמניע אותי. אבא שלי תמיד התעקש, למרות כל הקושי והסבל, לא להיות שכיר לעולם. וגם אני אף פעם לא היתי שכיר, לא עבדתי בסוג ׳הרגיל׳ של עבודות, אז אולי גם אני רואה את זה ככה״.

״כשרויטל פנתה אלי ידעתי שזו הולכת להיות הרפתקאה. באותו זמן היא תפסה אותי במהלך שיותר קשור לציור, וזה די הפתיע אותי, טלטל את צורת החשיבה וההתכוונות שלי באותו זמן. בנקודה שבה הוסר אצלי הספק היה גם צירוף מקרים: שבוע לפני כן אבא שלי התקשר אלי וסיפר לי שהוא ראה איזה סרט שעושים דיוקנאות של אצילים ושאל ׳למה אתה לא מצייר אותי אף פעם?׳. אמרתי לו ׳אתה יודע מה, אני מוכן׳. התחלתי לרשום אותו וכשרויטל אמרה ׳סביבות עבודה׳, אחרי שעתיים-שלוש קפצה לי לראש הנגרייה. אמרתי לעצמי אבא שלי. וואלה, זה מתאים.

״מצד שני הבנתי שאני לא רוצה להתעסק בנגריה כנגריה, במובן של להעתיק או להעביר את המקור למוזיאון כמו שהוא. או את האסתטיקה שלו. מה שעניין אותי, חוץ מלגעת במקומות אוטוביוגרפיים, היה לפענח או להפיק את תת המודע של סביבת העבודה, ואני חושב שזה מה שיצא בסופו של דבר. כמובן שזה נובע ממקומות שקשורים לתהליך האוטוביוגרפי שלי ושל אבא שלי, וגם לאוטו כסביבת עבודה, שנוכח בתערוכה ומייצג סביבת עבודה שהיא גם הנסיעה המשותפת שלנו.

״וגם באיזשהו שלב הבנתי שאני יוצר סוג של הנפשה, כמו סרט מצוייר מפורק לחתיכות, גם של סביבת העבודה, גם של סיפור החיים, וגם של הטראומה״.

״האצבע והאוטו היו נוכחים כדימויים מרכזיים כבר בתחילת העבודה באינטואיציה מהירה מאד. בהתחלה זה היה אוטו אמיתי, אבל קרו המון דברים בדרך, והאפשרויות הפלסטיות רק עוררו את הדמיון ואת המחשבה מה אפשר לעשות, והיה אפשר לעשות מכל זה לפחות עוד שבע תערוכות. בסוף זה התהדק לאט לאט למה שזה – ללכת על הדבר האחד, על הסיפור הפשוט או האבסורדי הזה, ולתת לו את מלוא תשומת הלב.

״אז היו מלא רעיונות ודברים ופסלים ועבודות שירדו בדרך, יש לי מודלים וסקיצות שעשיתי תוך כדי, אבל אחד הדברים המקסימים הוא שבסוף יצא נורא קרוב לאיך שחשבתי שזה ייצא בהתחלה״.

״באופן אישי חשוב לי שעבודת אמנות או תערוכה תפעיל אצלי איזה שילוש קדוש – גם משהו פיזי, גם רגשי וגם אינטלקטואלי. מין חוויה שהיא עם כל הגוף. אני אמנם מאד מתרגש מציור אבל כל דבר יכול להציף את המכלול הזה. ולמרות שהסיפור שלי הוא אמנם אישי, חשוב לי שהתערוכה לא תישאר שלי. זה סיפור כללי, אוניברסלי – גם מבחינה רגשית וגם אינטלקטואלית – סיפור של אבא ובן.

״אני יכול לתת דוגמה לתגובה שעושה לי טוב, שמחזקת את התחושה שהתוצאה מדויקת. מישהי עמדה מול האצבע ואמרה שהיא ממש מרגישה שזה חי ברמה שיוצא ממנה חום גוף. וזה מה שחשוב לי, שלא יישאר מסך בלתי חדיר. שזה יסקרן אותך, שתרצה לטבוע או לצלול לתוך העבודה״.

אני ברכבת בדרך לאשקלון.

לא יודע איך זה קרה שכל כך הרבה יוצא לי לכתוב על סביבות עבודה ברכבות, זה לא שאני נוסע בהן כל כך הרבה. האמת שזה די משתלם: הכרטיס לאשקלון ממש זול, וכל עוד יש מקום להניח את המחשב הנייד, זו יופי של סביבת עבודה. יש משהו במסע שהרכבת מזמנת, שמצליח להבהיר ולזקק לי מחשבות ותובנות, במיוחד על התערוכה הזאת.

אולי זו הדיסאוריינטציה?

אני מביט החוצה מהחלון ולא ממש יודע איפה אני. מידי פעם אני מצליח לקרוא את אחד השלטים שבצידי הדרך, או שומע את הקריין מכריז על התחנה הבאה; וחוזר לטקסט: למרות המסע שאני עובר עם התערוכה הזאת בשבועות האחרונים, מסתבר שאני צריך את הזמן הזה, ברכבת, במיוחד אחרי השבוע שעבר שגרם לי לבחון לעומק את העמדה שלי כלפי התערוכה.

זה התחיל במייל מהעורכת בטיים אאוט: ״ראיתי שאתה מלווה את הקמת התערוכה של רויטל בן אשר פרץ שתיפתח בקרוב. תרצה לכתוב עליה לגיליון הבא (7.5)? הוא יעסוק במעמד היצירתי בתל אביב ובחללי עבודה״.

בהתחלה לא ידעתי מה לחשוב.

כלומר, מגניב, אבל איך אני מזקק את כל מה שעברתי עם התערוכה הזאת עד עכשיו ל-1,500 מילים, עם הגילוי הנאות המתאים, מבלי לצאת כותב ״מטעם״, מבלי לקחת דברים כברורים מאליו, ואיך אני מספר את הסיפור שיהיה מעניין גם למי שמעולם לא שמע על התערוכה. אני חושב שעמדתי בזה בכבוד. וליתר דיוק – ואני ממש לא אומר את זה הרבה – אני חושב שיצא לי אחד הטקסטים הכי טובים שכתבתי אי פעם (הנה לינק לכתבה המלאה).

באופן מעט מוזר, כשראיינתי את רויטל לטיים אאוט, אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שישבתי איתה ושאלתי אותה על כל מה שקרה לפני ההקמה. על מה היא חשבה. איך היא בחרה את האמנים. מה קרה בדרך. וגם כמובן דיברנו שוב על הדברים שקרו בזמן ההקמה ולא דיברנו עליהם עדין, כמו באנר הפרסומת לתערוכה שנתלה על הקיר החיצוני של הביתן.

הו, הבאנר!

בבאנר, מתחת לשם התערוכה, נכתב שהמזמין הוא מוזיאון תל אביב; שקבלני הביצוע הם מאיר טאטי, רועי מרדכי, רעות פרסטר, שי רטנר ודלית שרון (האמנים); ושהאחראית על ניהול הפרויקט היא בן-אשר פרץ, שלמרות תגובות התושבים – ואף על פי שגם חלק מהאמנים לא אהבו את ההגדרה שלהם כ״קבלני ביצוע״ – היא עדין חושבת ש״השלט הוא התמצית של כל המהלך: להגיד אנחנו לא ׳אמנים׳, ואני לא ׳אוצרת׳, ואנחנו לא מורמים מעם. זו לא האמנות הבלתי נגישה והבלתי מובנת״.

אבל אתם כן אמנים ואת כן האוצרת.

״זה היופי, שהדברים מעוררים מחשבה, כעס, פולמוס. וזה גם הזמן להרגיע את תושבי תל אביב שהפגינו אזרחות למופת ופנו למשטרה ולמכבי אש ולמוקד העירוני. הפיגומים בטוחים, קיבלו את כל האישורים, יש תיק קונסטרוקציה ובניין ששלושה מהנדסי בטיחות עבדו עליו במשך שנה.

״ומצד שני זה באמת סתם פיגומים. אני נוסעת עם שלושת הילדים שלי בעיר ואנחנו רואים אתרי בנייה עם פיגומים, והם אומרים ׳אמא, תראי, העתיקו אותך׳. ומה בסך הכל קרה: הגיעה קבוצה של פועלים מטייבה שבנו את המונומנט, והטוויסט שלו לאמנות העכשווית והקונספטואלית הוא לא כזה גדול. אתה אולי לא קולט את זה ברגע הראשון – שהפיגומים לא פונקציונליים כמו שהם אמורים להיות, הם לא תומכים בכלום – אבל על זה אנחנו מדברים: לנער את המבט של האזרח שעובר מתחת ולגרות אותו לראות מה קורה פה״.

את לא חוששת שתשיגי את הפעולה ההפוכה?

״מה? שיחשבו שזה שיפוץ ולא יכנסו לתערוכה?״.

לא.

״כי זה החשש. היכל התרבות והבימה הרי עברו שיפוצים מסיביים ומעוררי מחלוקת בשנים האחרונות כך שבקלות אפשר להתבלבל״.

לא: שלא צוחקים איתי אלא צוחקים עלי.

״לא. אני יודעת שאמת בליבי ושאנחנו באים בכוונה טובה. אני הרי רוצה שיבואו אנשים לתערוכה, אני לא חוששת, ואני חושבת שהפסל של שי הוא גם נורא יפה; שהאותנטיות של הקריסה עובדת. זה אולי מעורר לחץ ברגע הראשון אבל ברגע השני זה מזמין חיוך, מזמין להיכנס פנימה ולבדוק מה קורה בפנים״.

יומיים לפני פרסום הכתבה, התקיימה בהלנה רוסינשטיים ב-11 בבוקר מסיבת עיתונאים לכבוד התערוכה.

שבוע לפני כן דיברה איתי אשת יחסי הציבור של מוזיאון תל אביב ושאלה אם אני ארצה לדבר במסיבת העיתונאים. מיד אמרתי שמה פתאום, זו לא התערוכה שלי, אני לא האוצר שלה ואני גם לא מציג בה. זה היה נראה לי קצת מוגזם. גם ככה ריבוי הכובעים שלי מצליח לבלבל לא פעם אפילו אותי. וזה באמת היה מוזר. הגעתי למסיבת העיתונאים, את חלקם הכרתי, ישבתי איתם כשרויטל הציגה את התערוכה, הסתובבתי איתם כשרויטל הסבירה על התערוכה, וולמרות שזו לא תערוכה שלי, אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי חלק ממנה. לא חשבתי שזה יקרה, אבל זה קרה. מוזר.

למחרת שאלתי את רויטל איך עברה עליה מסיבת העיתונאים.

״זו הייתה הפעם הראשונה שהצגתי את התערוכה בפני קהל בתערוכה עצמה: לא לשבת בבית שנה וחצי לפני ולכתוב את הטקסט, לא לספר למישהו שבא לבקר בזמן ההקמה. זה משהו שלוקח זמן להיות מיומן בו ולעשות אותו כמו שצריך, זה לא פשוט. בכל תערוכה שאני מעלה אני עושה עשרות הדרכות, זה אינסופי, לפעמים אני עושה את זה עד שבסוף אני לא מסוגלת לעשות עוד הדרכה גם לא עוד פעם אחת.

״אבל זו הייתה הפעם הראשונה, זו הייתה טבילת אש, גם אם התערוכה עדין לא 100 אחוז סגורה: מבחינת האנרגיה הרגשית אנחנו עדין בהקמה. ומהבחינה הזאת לא ממש שינה מי עמד מולנו. היו יכולים להביא לסיור קבוצת ילדים בכתה ב׳ וזה לא היה משנה מהבחינה הזאת״.

ומבחינת האמנים?

״אני חושבת שבשלב הזה היה חשוב גם לאמנים לשמוע אותי מדברת לרגע על מטריית העל האוצרותית. זה מדהים ומפתיע שכמה שעשינו מפגשים קבוצתיים, בסופו של דבר האמנים, וטוב שכך, כל אחד מהם מתרכז בעולם הספציפי שלו. וזה עולם שלם: כל אמן עם ההקף הגדול של תערוכת יחיד ואפשר לצלול אצל כל אחד מהם לאינסוף תכנים ורבדים. אז היה משהו מלכד גם בלשמוע אותי מציגה את המכלול, להזכיר לשם מה התכנסנו כאן כולנו.

״וזה גם לא קשור לעיתונאים, אבל אין הרבה הזדמנויות כאלו בתערוכות קבוצתיות. גם בתערוכות קודמות אני לא חושבת שאי פעם האמנים שמעו אותי נותנת הדרכה על התערוכה כולה. הרי מרגע זה ואילך רוב השיח יהיה או שלי לבד או של אחד האמנים מתווך את עולמו הפרטי. אז גם פה זו הייתה הזדמנות שעשתה לכולנו טוב מאד.

״וגם – אני לא יודעת אם אתה יודע את זה, אבל אמנים עובדים בסטודיו, ואחת הסיבות להציג ולא לעשות אמנות למגירה היא המעברים האלו – לצאת מחלל התערוכה, להתלבש, לחזור אליה – שגורמים לעבודה להיות אחרת. ההתבוננות על העבודה היא אחרת. אמנות צריך להציג, זה חלק בלתי נפרד מהמעשה האמנותי. ופה במשך חודש שלם זה היה הסטודיו שלנו – היית שם הרי, אתה זוכר – הביתן היה מטונף, אנשים וטכנאים מסתובבים כל הזמן, סביבת עבודה שוקקת, ופתאום גם אנחנו צריכים לקחת מרחק, לצאת, להתלבש יפה, לחזור ולדבר על העבודה מול אנשים אחרים. מהבחינה הזאת מסיבת העיתונאים סימנה את החזרה של הלנה מהסטודיו לחלל התצוגה״.

ועוד משהו קטן על הכתבה בטיים אאוט.

זו הייתה הזדמנות לשאול את רויטל את השאלה שהכי עניינה אותי. ולא שחשבתי שאני אקבל תשובה, אבל הייתי חייב.

את כבר יודעת במה תעסוק התערוכה הבאה, מה תהיה סביבת העבודה הבאה שלך?

״לא, אין לי תשובה. אני פועלת מתוך דחף מוטרף ומטורף בלתי ניתן לשליטה. כל מי שהוא יוצר טוטאלי יודע שיש חוסר פרופורציה בכל העשייה הזאת, אבל אילולא הדחף הזה לא היו עושים המון אמנות.

״בסדר גודל כזה של הפקה, אם לא הייתי טוטאלית, הפרויקט הזה היה נופל 1,000 פעם ולא קם. שבועיים לפני שהתחילה ההקמה מהנדס העיר ואדריכל העיר הביעו חשש בפני סוזן לנדאו, מנכ״לית מוזיאון תל אביב, שנפגע בגג של הביתן. הם הבהילו אותה שנצטרך לתקן את הגג אחרי התערוכה ושזה יעלה הרבה כסף. סוזן חששה, ובצדק, ואז, כשכל כולי בשלבים כל כך מתקדמים, כינסתי לישיבה את כל מי שהיה צריך, 30 אנשים.

״עמדתי מול כולם כבר באפיסת כוחות, כי כמה תעצומות נפש כבר אפשר לגייס, ואמרתי בשקט, ׳חברים, זה עומד לקרות׳. ככה, עם הידיים על השולחן. והיה הס. זה עומד לקרות, ואני אעשה כל מה שצריך שזה יקרה. זה מפעל חיים, של שלוש וחצי שנים, האישורים קיימים, הרתך עובד, הטקסטים יורדים לדפוס, שי באופן אישי השקיע עשרות אלפי שקלים, וגם אם צריך לגייס עוד כסף ואני אצטרך לעבוד בכביש, זה יקרה.

״והם הבינו שזה עומד לקרות, עם כל החששות והחרדות המוצדקות. הם הבינו שיש כאן כח מתפרץ שאי אפשר לעמוד מולו״.

״אני בוגרת המדרשה בית ברל, כשהיא עוד הייתה ברמת השרון. גרה בכפר סבא, הסטודיו בתל אביב (בחנות אביזרי האופנה…). הצגתי בהמון תערוכת יחיד ותערוכות קבוצתיות, אבל בשנים האחרונות החלטתי להיות יותר ממוקדת. במקביל אני עובדת במוזיאון פתח תקווה כמנהלת מחלקת החינוך״.

״תמיד הרגשתי באופן עמוק שאני צריכה לעבוד קשה כדי שהתוצאה תהיה ראויה לתצוגה. אני יודעת שזה לא הכרח או תנאי לאמנות טובה, אבל משהו במנגנון הפנימי שלי אומר שאני צריכה לעבוד קשה כדי להשיג משהו בחיים בכלל, לא רק באמנות. חלק מזה בא לידי ביטוי גם באמנות שלי, ואני חושבת שזו אחת הסיבות שבגללה הרבה פעמים דיברו על עמלנות בקשר לעבודות שלי. זה לא במקרה: זה מתחיל בתפיסה שלי שגם אמנות צריכה להיות עבודה קשה.

״כשהייתי צעירה חשבתי שזה קצת עניין נשי, שכאשה אני תופסת את זה בגלל תת מודע קולקטיווי נשי כלשהו; שתורגלנו לחשוב באופן הזה. היום אני לא בטוחה בכלל, אבל זה עדין ׳אישיו׳. גם כשלקחתי בעבר צילום וחוררתי אותו או תפרתי אותו, זו תמיד הייתה מין עבודה מטורפת של ימים, שבועות, חודשים, לעבוד על משהו, והיה לי נורא קשה להציג משהו שלא עבר את ההתהליך הזה; משהו שהוא רק תהליך נטו. אבל זה לא אומר שאצל אחרים אני לא יכולה להעריך משהו כזה״.

״כשרויטל פנתה אלי בהתחלה לא הייתי משוכנעת שהמקום של סביבת העבודה שלי חייב להיות דווקא החנות. אפילו ניסיתי למצוא עוד אפשרויות, יש מפעל שעבדתי איתו והסתכלתי עליו, היו לי מחשבות לגבי זה. אבל אני חייבת להגיד שאני נורא מודה לה שהיא הכריחה אותי להיכנס לחנות של אבא שלי. היו שנים שעבדתי שם, שברחתי משם, און אנד אוף. זה לא מקום פשוט לעבוד בו יש אנשים, יש תקשורת, ומעבר להפרעות הקשב הרגילות, אני צריכה שקט. בסוף איכשהו נכנסתי לשם בידיעה שאני הולכת להכיר את המקום, לחקור אותו באמת. לא להשיג משהו מהצד של האמנות, אלא לבדוק מה זה המקום הזה, באופן נקי ופשוט.

״ניסיתי להסתכל איך הם עובדים, לעבוד מאחורי הדלפק, לנסות להבין את המקום יותר טוב. ואני חושבת שהמהלך הזה עשה איתי – ובאיזשהו אופן גם עם המשפחה שלי – חסד מסוים. הוא גרם לי להבין דברים שלא הבנתי קודם, לבוא בצורה יותר צנועה, להפנים את הערך של עבודה יומיומית קשה של אנשים שבאמת צריכים להרוויח את לחמם. זה ש׳נאלצתי׳ להיכנס למקום העבודה הזה ולהבין אותו בלי לחשוב על שיקולים תועלתניים כלשהם, לפחות בשנה הראשונה, בלי לחשוב על המקום שלי כאמנית, לחשוב יותר נקי על הדבר הזה, זה באמת גרם לי להבין משהו משמעותי ועמוק יותר על החנות ועל האנשים שמנהלים אותה, ועל המשפחה שלי.

״יש מתח ביני לבינם. הם מפרגנים אבל הם לא הבינו משהו מהותי לאורך זמן מה אני עושה שם, כמו שאח שלי אומר ׳את לא תמכרי כלום׳. זה לא ברור להם. ועכשיו אני מרגישה שמשהו התבהר לי בקשר אליהם ולמקום הזה. כשהייתי קטנה קצת התביישתי בזהף ופתאום אני נורא אוהבת את המקום, את הדינמיקות, את העניין הזה של ׳מכירה׳. פתאום כשאני הולכת לפתוח סניף שלהם בתערוכה, אני רואה במה זה כרוך. מסתבר שזה עבודה קשה מאד לפתוח חנות: אתה מחוייב לכל כך הרבה דברים, יש לקוח בצד השני, אתה צריך לספק משהו, לגרום לו להיות מרוצה״.

״בגלל התהליך הארוך של ההכנות לתערוכה גם אצלי כל המהלך נבנה לאט. ידעתי כל הזמן שאני רוצה לעשות סרט, שיהיה אירוע מפואר בחנות, אבל מכיוון שזו חנות קטנה וצפופה אז האירוע היה מצומצם. היו הרבה דברים שרציתי להכניס, היו לי רעיונות לפסלים – לקחת את כל הדברים שהם זורקים בחנות, שהם לא צריכים, לא משתמשים בהם, ולעשות מהם פסל ענק. היו המון רעיונות אבל אני מאד שמחה על הצמצום, וגם על ההחלטה שהתגבשה די מזמן לפתוח חנות.

״אני אוהבת את הקומה שאני מציגה בה, שהיא מינימליסטית, שיש במרכז את הקופסאות – מעין אנדרטת זיכרון, כותל קופסאות, מחווה לקופסאות העזובות האלו. ואני שמחה שהתערוכה כל הזמן חיה ונושמת, שתהיה דינמיקה, שדברים יקרו״.

״יש בתערוכה חיבור חזק בין כל האמנים שמייצר מתח ועניין, בעיקר בשינוי שהלנה עברה. הכח של שבירת כל הקירות והתחלה מחדש הוא מאד משמעותי. ואני מאד אוהבת שאין כמעט שום דבר שאפשר לקרוא לו עבודת אמנות. שהכל מתפרק בסוף. זה קסם שלא נשאר בשום צורה, חוץ מהחנות אולי, למרות שגם שם אני מוכרת ומפזרת.

״וגם היה לי חשוב שיהיה בתערוכה הומור (זה משהו דומננטי גם בעבודות קודמות שלי); שיעלה ויבחנו הקשר עם הקהל (במקרה הזה דרך החנות) ושאלות לגבי הערך של עבודת אמנות. לפני כמה זמן מישהו שאל אותי מה חשוב לי שיהיה בתערוכה, ואמרתי שברור שחשוב שתהיה מעניינת, מעוררת מחשבה אולי אפילו נוגעת ללב, אבל מהכל ישמח אותי אם היא תהיה גם מצחיקה.

״לפעמים אני מגיעה לתערוכת שהנושא שלה מאתגר, מעורר מחשבה, מנער אותך מהמקום שבו אתה נמצא, והעבודות מייצרות איזשהו קשר חזק ומשמעותי. שיש סינרגיה ביניהן. אני כל כך אוהבת אמנות, באמת, אני תמיד צוחקת על זה, כמו שאח שלי אומר בעבודת הווידאו שהוא רוצה להיות אמן, אז אני לועגת למקום הזה גם אצלי. אבל בפנים בפנים זה משהו מאד מאד חזק וגדול״.

פורטפוליו News: ״מעבר לקלישאות – על סמלים שחוקים ועל האפשרות להתבונן אחרת״, הפרק החמישי בסדרת קונטרפונקט שאוצרת ליאור אביצור במוזיאון תל אביב לאמנות, ייערך ביום רביעי ה-3/6 בשעה 20:00 ויכלול צפייה בעבודת המחול של הלל קוגן ״אוהבים ערבים״, שיטוט בתערוכת הצילומים החדשה ״מקום זה״, ודיון על סמלים שחוקים ועל האפשרות להתבונן אחרת (על הסכסוך היהודי-פלסטיני ונגזרותיו).

״אוהבים ערבים״ הוא מופע סאטירי לכוריאוגרף ולרקדן שבקושי רוקדים. המופע מציג את הניסיון ליצור מחול המעביר מסר של דו-קיום בין יהודים לפלסטינים. בטקסט ובתנועה הומוריסטיים הכוריאוגרף, הלל קוגן, מבקר את מגבלות הסמלים השחוקים – המשַטחים והמרדדים –שאנו כבולים בהם.

התערוכה ״מקום זה״ (אוצרת: שרלוט קוטון) מקבצת יחדיו 12 צלמות וצלמים שהתבקשו להתבונן בישראל ובגדה המערבית בעין רעננה ולבחון מחדש את המיתוסים ואת הנרטיבים הרווחים הנוגעים לשתי הישויות הללו. הם התבקשו לתפוס בעדשת מצלמתם את החורג מהדימויים השגורים המייצגים את ישראל ואת פלסטין וליצור ייצוג חזותי המנוגד להם. בחיבור בין המופע לתערוכה יתקיים הפעם דיון על אודות היכולת ואי־היכולת לראות מעבר למוסכמות הייצוג ולפרוץ את גבולות הקלישאה.

פורטפוליו News: תערוכת יחיד מקיפה ראשונה במוזיאון תל אביב של אוטה וליש (1977-1906), תיפתח ביום חמישי ה-28/5. לצד עיצוב כרזות במגוון נושאים — ביניהם חלוציות, העפלה, שואה ותקומה, בניית הארץ וכרזות בהזמנת חברות מסחריות שונות — עסק וליש בעיצוב תערוכות רשמיות וחומרים ששירתו את המנגנון האידיאולוגי הציוני ושימשו להבניית הנרטיב הציוני, פעילות שתגיע לשיאה בעיצובם החזותי של טקס הכרזת המדינה ומגילת העצמאות. אוצרת: עמנואלה קלו.

וליש, שנולד בעיר זנוימו בגבול אוסטריה–מורביה (כיום צ'כיה), החל ללמוד תולדות האמנות באוניברסיטה בווינה, אך זנח את לימודיו לטובת הכשרה חקלאית לפני שעלה לארץ ב־1934 במסגרת העלייה החמישית ופתח סוכנות לפרסום בתל אביב. הוא החל לעבוד בפראג כבר בגיל צעיר והיה לגרפיקאי ופרסומאי מצליח. עם עלייתו לארץ ישראל ועוד לפני כן במקום הולדתו, נרתם וליש למנגנון האידיאולוגי והבניית המודלים החזותיים של הנרטיב הציוני ושל המוסדות שפעלו להנחלתו, כמו קרן קיימת לישראל, קרן היסוד והקונגרסים הציוניים.

וליש עיצב מוצרים של התרבות הרשמית הציונית: סמלים, בולים, תערוכות והפקת ארועים. פעילות זו הגיעה לשיאה בעיצובם החזותי של טקס הכרזת המדינה, מגילת העצמאות ובולי ישראל הראשונים דואר עברי. לצד עיצוב בולים וכרזות במגוון נושאים – ביניהם חלוציות, העפלה, שואה ותקומה ובניית הארץ – הוא עיצב כרזות, מודעות לעיתונים ועלונים בהזמנת חברות מסחריות שונות, כגון תנובה ואסם ועוד רבים נוספים, עסק בארגון תערוכות רשמיות וממלכתיות.

וליש הטביע את חותמו על ההיסטוריה של מדינת ישראל. הוא הצליח להעניק מראה חזותי כמעט לכל מה שנקרה בדרכו. יצירותיו מעידות על יוצר בעל תודעה היסטורית, שהבין את גדולתו של הרגע והשתתף בעיצובם של מעמדים היסטוריים יוצאי דופן. מכלול יצירתו נפרש על פני כמה עשורים ויבשות ומשקף את השינויים בטעמים וברפרטוארים של התרבות הישראלית. הכישרון הבלתי רגיל, התשוקה העיצובית חסרת התקדים, הגמישות שלו כמעצב והנכונות שלו להתפתח עד הרגע האחרון לחייו היצירתיים, מביאה את סיפורו של מעצב בונה אומה.

פורטפוליו News: התערוכה ״מרחבים מקבילים״ של האמנית אן ליסלגארד (Ann Lislegaard) תיפתח ב-10/6 במוזיאון תל אביב. אוצרת: מאירה יגיד־חיימוביץ׳. הרצאה של ליסלגארד תתקיים בערב הפתיחה בשעה 19:00.

עבודתה של ליסלגארד יוצרת חוויה של מרחב מדומה באמצעות קישורים בין אדריכלות וקולנוע, בין נרטיבים בדיוניים, בין אדם, מכונה וחיה. במסגרת זו – השואבת ממשקעים היסטוריים של תרבות וטכנולוגיה וניזונה מתיאוריות מִגדר פמיניסטיות – הגבולות בין הממשי למדומה מתחילים להתמוסס.

עולמות קונקרטיים ומדומים זולגים זה לתוך זה ומתארגנים מחדש, עולם בתוך עולם בתוך עולם. ספרות מדע בדיוני משמשת לה חומר גלם להבניית מרחבים המצליבים בין חללים אדריכליים לבין מרחבים בדיוניים, כעין גנרטור לעולמות מדומים, למצבים קיצוניים שעל סף התפרקות של מרקם הציוויליזציה. ליסלגארד אורגת השתקפויות בין פנים וחוץ באמצעים של סאונד, אור ודימוי. בין השאר היא מצליבה את בית הזכוכית שבנתה לעצמה האדריכלית לינה בו בארדי בפאתי סאו-פאולו (1951) עם יער הבדולח מספרו של ג׳.ג. באלארד (1966).

ליסלגארד, ילידת  1962, נורווגיה, היא אמנית עכשווית המתגוררת ויוצרת בקופנהגן, דנמרק. היא ידועה ביצירת סרטי אנימציה בתלת מימד ומיצבים של אור וסאונד. בתערוכה במוזיאון יוצגו העבודות בֶּלונה (בעקבות סמואל דילייני), עולם של בדולח (בעקבות ג׳.ג. באלארד) ודובאדד דובאדד – עבודת אנימציה חדשה המבוססת על הרומן גזר-דין מוות מאת סופר המד״ב היפני שיאקי קוואמאטה, שהוצגה לראשונה לפני כחודש במסגרת ״פאראסופיה״, פסטיבל בינלאומי לתרבות עכשווית בקיוטו, יפן.

פורטפוליו News: אבנים מלאכותיות, תערוכת היחיד של ורד קמינסקי, זוכת פרס אנדי לאומנויות עכשוויות לשנת 2015, תפתח ביום רביעי ה-10/6 במוזיאון תל אביב. אוצרת: מאיה ויניצקי.

ורד קמינסקי פועלת זה כשלושה עשורים בשדה הצורפות המקומי, הן כיוצרת, מרצה ומציגה. קצרה היריעה מלהסביר את פועלה של קמינסקי, אבל די לומר שחיבורים בין חומר למבנה, על מצבם הטהור, מעסיקים אותה. החומרים שאיתם עובדת קמינסקי נגזרו מהסביבה החומרית שסובבת אותנו, ובין אם אלו אבנים טבעיות, חול, מרצפות או רשתות, היא בוחנת את התנהגותם ומעלה שאלות לגבי חומריות מקומית, מעמדו של החומר בשדה הצורפות,

הזכייה בפרס אנדי אפשרה לערוך מהלך ארוך טווח שבו נפרסו תהליכי העבודה, הדגמים והעבודות הסופיות מכל שנות עבודתה. בתערוכה, כמעשה רטרוספקטיבי, מוצגים אלו יחד עם מספר פרויקטים חדשים מהשנה האחרונה, תוך חלוקתם לקבוצות או סדרות. העמדת העבודות וסידורן בגלריה, מציג הקשרים שונים.

פרס אנדי מיסודו של צ׳ארלס ברונפמן מוענק ליוצרים מצטיינים בתחומי הקרמיקה, הצורפוּת, הטקסטיל, האופנה והזכוכית. הפרס נוסד בשנת 2005 במטרה לתמוך בתחומים השונים של האומנות העכשווית, מתוך אמונה באיכותה של האומנות הנוצרת בארץ. השנה נמנו עם חבר השופטים רבקה סקר, מייסדת Artis וחברה בוועדת ההיגוי של הפרס; נירית נלסון, אוצרת ומנהלת המרכז לאמנות חזותית JCVA, ירושלים; עידו ברונו, מעצב תעשייתי ומרצה בכיר במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל; ומאירה יגיד-חיימוביץ׳, אוצרת המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון תל אביב לאמנות.

ורד קמינסקי, ילידת 1953, היא בוגרת המחלקה לצורפוּת בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים, ולימודי המשך במחלקה לצורפוּת באקדמיה ריטפלד, אמסטרדם. למדה לתואר שני במחלקה לאמנות פלסטית באוניברסיטת פריז 8 סן-דני, וכיום היא פרופסור במחלקה לצורפוּת בבצלאל. במהלך השנים הציגה בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות רבות. עבודותיה שמורות באוספים ציבוריים רבים, ביניהם מוזיאון סטדליק, אמסטרדם; המוזיאון לאמנות דקורטיבית, פריז; והמוזיאון היהודי, ניו-יורק.

אז שלושה שבועות אחרי הפתיחה…

״היום? כבר?

״ההקמה הרי נמשכה חודשיים, ובעבורי מרגע שנכנסנו להקמה זה היה חלק מהתערוכה. מהבחינה הזו רגע הפתיחה הוא רגע אמביוולנטי, שבמידה מסוימת הוא היה יכול להיות גם רגע הסגירה. אם תחשוב על זה, יש מקומות שמשך תערוכה סטנדרטי הוא שלושה שבועות, וחודשיים (של הקמה) זה בכלל זמן נורמטיבי של תערוכה. זה נתן לי זמן לעכל את התערוכה.

״הפתיחה: אז הגיע הרגע למסור אותו לעולם״.

אותו?

״את התינוק. אם היה הריון, הפתיחה היא ברית המילה. בכלל משום מה ׳סביבות עבודה׳ זה דווקא זכר אצלי.

״לא סתם תיעדנו את ההקמה: היא הייתה חלק בלתי נפרד מהתערוכה, החודשיים האלה. הייתה כאן סביבת עבודה פעילה ושוקקת, הגשמה אמיתית, גולמית, רוטטת, נובטת, עם כל האנשים שעבדנו איתם ביחד.

״זה עבד, ועכשיו זה עובד אחרת.

״במהלך החודשיים האלו נכנסו המון אנשים לתערוכה, היה משהו מאד פרום, שאני לא רגילה אליו. כשהקמתי תערוכות במוזיאון פתח תקווה, לא במרכז תל אביב, הייתי באינקובציה, והיה שם ריכוז מאד גדול. אף אחד לא בא לבקר, זה לא היה אמצע תל אביב, פה זו הייתה תחנת רכבת. הגיעו הרבה אנשים, ואתה שהיית טפיל לאורך התקופה הזו, והעבודה של שי שיצרה חשיפה לכל העיר. כל הזמן נכנסו אנשים וכל הזמן הייתי עסוקה בקבלת מבקרים תוך כדי ההקמה. אלה שתי אנרגיות מאד שונות. ועדין, ביום של הפתיחה, המסירה של התערוכה לעולם, שמסמנת את סיומה של תקופת ההקמה, היא תמיד רגע מורכב״.

מה את זוכרת מהפתיחה? היו מיליון אנשים.

״שלושה שבועות אחרי, וכל יום אני נזכרת בעוד מישהו מתוך ה-2,000 שהגיעו, שעיני צדה אותם. מידי פעם אני נזכרת בחיבוק שנתתי למישהו, חצי משפט שהצלחתי להחליף עם מישהו, הכרות קטנה״.

מתי חזרת לתערוכה בפעם הראשונה אחרי הפתיחה?

״חמישה ימים אחרי הפתיחה, בארבע וחצי הייתה לי הדרכה ראשונה. כבר רציתי לחזור, היה לי קשה לשמור מרחק. וזה היה כמו לחזור הביתה, יש כבר פמיליאריות כל כך גדולה עם המקום, עם כל אריח, עם כל קיר״.

מה נראה לך שתזכרי בעוד כמה שנים מתקופת ההקמה?

״אני אזכור את תליית הטקסטים עם צביקה. בדרך כלל טקסטים מסמלים את הסוף, אבל פה הם היו מוכנים הרבה לפני הפתיחה. את תליית הבאנר. את הרגע שהפסל של אנרי סאלה יצא החוצה. היום הזה… כמה רעש היה בו.

״וואוו. ממש קשה לבודד.

״אני זוכרת את הרגע שישבנו על הספסל מול העבודה של רועי ואת הקלמנטינה, אבל עכשיו אני ׳מזייפת׳ כי אני זוכרת שכתבת על זה, וכשדברים נכתבים הם נחקקים. אני זוכרת את כיווני התאורה עם שי רטנר. אני זוכרת שתוך כדי ההקמה נדרשתי לרוץ לעוד ישיבות תקציב. שאני מסדרת למאיר את הקלסרים.

״כן.

״שמוציאים את הזבל למכולה. שהנורה של דלית נשרפת יום לפני הפתיחה. את הרגע שבו הבנתי מה לא עבד במטוס של רועי, והוא לא עבד איזה שבוע, ואז נפל האסימון: האורך של המטר שמחזיק את המטוס היה באותו האורך של המטוס והקומפוזיציה לא עבדה בעיניים.

״מיליון החלטות. אינספור.

״מספיק?

״אני זוכרת שכינסתי את כל האמנים יום אחד ועשיתי להם שיחה על הטקסטים. הסברתי להם שהם צריכים להבין שזו תערוכה קבוצתית, שאני שנה וחצי עובדת על הטקסטים האלו ומדייקת אותם כמכלול אחד ושיש מיליון החלטות בבחירות שעשיתי, שהם צריכים להבין שהם לא יכולים להיכנס למקום הזה, להטריף אותי ולבקש שינויים על כל פרט. זה חלק ממאמר אחד גדול. שהחלטות הן כלליות.

״אני זוכרת שסוזן באה לבקר בפעם הראשונה ונורא התרגשנו שתינו״.

באיזה שלב של ההקמה זה היה?

״אחרי שלושה שבועות בערך. היא וצוות המוזיאון הגיע. זה היה מאד מרגש. ממש״.

אני זוכר את הרגע שבו הצעתי לרויטל לתעד את ההקמה: זה היה ביום שישי בצהרים, סוף דצמבר, בפתיחה של התערוכה של אנרי סאלה, בהלנה רובינשטיין. זה היה נשמע לי כמו רעיון מגניב, לא היה לי באמת מושג מה אני אעשה, איך אני אתעד, כמה זמן זה ידרוש ממני, איך בדיוק נבצע את זה.

ולא שהיה לי ממש רפרנס קודם, ידעתי שעושים כאלו דברים בעולם, אבל לא נתקלתי במשהו ״כזה״, נקודת מבט חיצונית שהיא לא של האוצר. זה היה ממש בסוף התקופה שלי ב״גלריה״, עדין לא התחלתי לכתוב במקומות אחרים ואמרתי לעצמי שזה בטח יהיה נורא מעניין ושזה גם משתלב ברצון שלי להרחיב את פורטפוליו לתחום האמנות.

רויטל מייד אמרה כן, סגרה את מה שצריך מול המוזיאון, והחזירה לי את המושכות.

ולי, כאמור, עדין לא היה מושג מה אני הולך לעשות. ינואר חלף, ואז פברואר, וגם מרץ, ופתאום נהייתי עמוס מעל הראש עם מיליון דברים אחרים, ואז ההקמה התחילה, אני זוכר את היום הראשון, ואני טס לשבועיים לחו״ל. ואז רויטל שולחת לי את הטקסט שלה מהקטלוג, ובסופו כתוב ״תודה ליובל סער שליווה את תהליך הקמת התערוכה בכתיבה ולצלמת לירון ברייר דנציגר״.

היא לא יודעת את זה אבל המחווה הנדיבה הזאת שיתקה אותי לרגע. היא הרי ממש לא הייתה חייבת לציין את זה בקטלוג. זה היה הרגע שבו הבנתי שאני לא יכול לפשל. ולא שבאמת חששתי, אבל בכל זאת: זה כתוב בקטלוג. שור על גבי לבן (וקצת צהוב). היא מודה לי על משהו שעוד לא קרה. על משהו שאין לי מושג איך אני עושה אותו.

והשורה הזאת הייתה כמו לחיצת כפתור, שחרור של פקק, דחיפה מהמקפצה (או כל מטאפורה אחרת…). ואז נסעתי ברכבת מננסי לשטרסבורג, פתחתי את המחשב, והמילים התחילו להישפך.

זה קורה!

אני חושב שציינתי את זה באחד הפרסומים על התערוכה, אבל אני אגיד את זה שוב: אני חושב שהחוויה הזו הוציאה ממני כמה מהטקסטים הכי טובים שכתבתי אי פעם. וכל זה לא היה קורה בלי ההתמסרות והנדיבות של רויטל, שהתנדבה לניסוי, סמכה עלי. פשוט ככה.

ועוד מחשבה: איזה בר מזל אני, שניתנה לי ההזדמנות ללוות הקמה של כזאת תערוכה; שיש לי את הפלטפורמה (והשם) ליזום כאלו דברים וליישם אותם. שאני יכול יום אחד פשוט לבוא ולהציע משהו והוא קורה.

באמת.

מה חשבת כשהצעתי לך לתעד את ההקמה?

״זה סיקרן אותי, זה הדליק אותי, אבל מאד חששתי: לא ידעתי איך אני מפצלת את האנרגיות ומתפנה לכך. חצי שנה לפני שאני נכנסת להקמה, כל המשפחה שלי כבר בכוננות ספיגה: בעלי הופך לחד הורי, הילדים יתומים לזמן מה. באמת פחדתי שלא אוכל לתת לזה את תשומת הלה הראויה. אפילו כשביקשת משפט בשבוע זה הלחיץ אותי.

״ובטח לא יכולתי לדמיין את מה שייצא מזה, מאחר וזה חסר תקדים מה שעשית, בטח בארץ. בחלומות הכי פרועים שלי לא יכולתי לדמיין שזה יניב סדרה של 11 כתבות מלאות תוכן וסקרנות. היה חשש שלי ושל היחצ״ניות שתחשוף יותר מידי את התערוכה. ומאות אנשים סיפרו לי שהם קראו הכל וחיכו לכתבה הבאה בשקיקה. אין ספק שזה עשה באזז ובילדאפ והביא חלק מהמבקרים שמגיעים לתערוכה.

״עצם הכתיבה על המהלך העניק לתערוכה כל הזמן פרשנות רפלקסיבית בעבור העוסקים במלאכה, בעבורי ובעבור האמנים: היה לנו ׳סיקור׳ תמידי: אתה זוכר שישבת על הגג של הלנה רובנשטיין? זה ממש היה סיקור לייב מזירת הקרב, שהעצים את החוויה ושפך עליה אור אחר״.

אני מנסה להבין מה הערך של הדבר הזה מעבר ליח״צ, שחשוב לכשעצמו?

״המבט החיצוני שלך, ושל לירון שצילמה, הפך את כל התהליך למשהו עם מודעות אחרת״.

אבל זה לא ששינית משהו בתערוכה בגלל המודעות הזאת.

״העיניים החיצוניות, שהפכו במקביל לפנימיות, גרמו לי – איפשרו לי – לייצר מבט קצת מרוחק על כל מה שאני עושה. שאלת אותי שאלות שנאלצתי לתת להן תשובות. זו הייתה חוויה וזכות אדירה. מספיק היה לראות את העיניים שלכם כדי להבין שמשהו קורה פה.

״זה מחדד, זה מעצים, זה פסיכולוגי לגמרי. אז מעבר ליחסי ציבור, קודם כל זה היה זה. וגם אם לא שיניתי שום דבר, אתה לא מתאר לעצמך כמה זה חידד לי את העשייה בתוך התהליך, כל הזמן. אפילו ברמה של לספר לך מה קרה היום, שיכולתי לשתף. אולי הכתבות שלך היו מין מכולה שעמדה לצד התערוכה וקיבלה כל מיני תכנים, ריקושטים, זרקנו לתוכה התלבטויות, מצוקות, עצבים, חששות״.

״מאז שהתערוכה נפתחה העברתי שתי הדרכות לילדים בכיתות ו׳ ו-ג׳.

״ההדרכה לילדים בכתה ג׳ נמשכה כשעתיים וחצי, ובהדרכות מסוג זה אני בעיקר שואלת את הילדים שאלות. אז שאלתי מה זה סביבות עבודה. בפרולוג שלך כתבת על המחשב ועל הרכבת ועל טשטוש הגבולות. והילדים הקטנים האלה פשוט התעכבו על זה במשך שלושת רבעי שעה, ודיברו על בית ספר כסביבת עבודה קשה ותובענית.

״בסוף אחד הילדים אמר שהוא חושב שהמוח והראש שלנו הם סביבת עבודה, כי הראש כל הזמן עובד״.

רק בשלב מתקדם של השיחה שאלתי את ורד קמינסקי כמה עבודות מוצגות בתערוכת היחיד שלה, שמוצגת בימים אלו במוזיאון תל אביב. ורק כשהיא ענתה ״850״, הבנתי משהו מהותי על התערוכה ועל העבודות שלה: על הסיזיפיות, על העשייה, על המחקר, על המהלך האוצרותי של מאיה ויניצקי.

עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד; ולא בשביל שיהיה הרבה, לא בשביל להשוויץ, הכי רחוק מ״תסתכלו עלי״. עשייה לשם עשייה, לשם מחקר, כדרך חיים, כמהלך עיצובי, אינטלקטואלי, פילוסופי ולירי כאחד (למרות שקמינסקי לא בטוח תסכים איתי בעניין הלירי). ועל התוצאה – אחת מתערוכות הצורפות היפות ומעוררות ההשראה שהוצגו בארץ בשנים האחרונות.

ואז גם נזכרתי בפעם ההיא, בשנה שעברה, כשבאתי אליה הביתה בירושלים כדי לראיין אותה לאחר שנודע על זכייתה בפרס אנדי. ״מבנים של חומר מעניינים אותי״, היא אמרה. ״אני מתחילה לעבוד, דבר מתגלגל לדבר. אני אומרת לעצמי, ׳מעניין מה יהיה אם אני אעשה ככה׳. יש דברים שאני לא יכולה לדמיין, לא תמיד אני יכולה לתכנן את מה שייצא. לפעמים אני מנסה שלא יבינו איך התכשיט נוצר, ליצור משהו שלכאורה אין לו התחלה ואין לו סוף״.

הזכייה בפרס אנדי איפשרה לקמינסקי לערוך מהלך ארוך טווח שבמסגרתו נפרסו תהליכי העבודה, הדגמים והעבודות הסופיות מכל שנות עבודתה. כך, בתערוכה מוצגים אלו יחד עם מספר פרויקטים חדשים מהשנה האחרונה, תוך חלוקתם לקבוצות או סדרות. העמדת העבודות ואופן סידורן בגלריה מאפשרים למבקר לגלות הקשרים שונים בעבודתה.

״במציאות, הדברים לא קרו בצורה מבחינה כרונולוגית״, היא אומרת. ״לאורך השנים יש קבוצות של עבודות שעבדתי עליהן במקביל, ויש קבוצות שהתחלתי לעבוד עליהן, עזבתי אותן, וחזרתי אליהן רק מאוחר יותר. אני מקווה שמי שמבקר בתערוכה ויסתכל על העבודות יראה שדבר שמוביל לדבר, כי ככה אני עובדת. אל המארגים המרחביים, לדוגמה, הייתי יכולה להגיע דרך הרשתות  – הם בעצם רשת על רשת, שמתחברות אחת מעל השנייה – אבל גם דרך העצים, שהענפים שלהם מתחברים אחד לשני״.

איך החלטתן איך לסדר את העבודות? 

״בפסח הבאנו את כל העבודות למוזיאון וסידרנו אותן על הרצפה, לפי המידות של האולם. פרסנו את הפאנלים לפי המתווה של התערוכה, והתחלנו לפזר את העבודות כדי לראות איך העבודות מסתדרות אחת ליד השנייה, ואיך מקבץ אחד מוביל למקבץ שני״.

וממה נבעה ההחלטה לתלות את העבודות על הקיר?

״זה היה ברור לנו מהתחלה. גם בתערוכות קודמות הצגתי ככה את העבודות שלי, באותה צורה, חזותית, לא ליניארית, מרחבית, שמאפשרת לך לראות הקשרים לא רק בקו אחד״.

אבל זה הופך את התכשיט לעבודת אמנות ולא לפריט שעונדים. גם ככה אני לא יכול לענוד ואסור לי למשש אותן.

״אני סומכת על הקהל שכשהוא מביט בעבודות הוא מדמיין אותן על אנשים ברגע שהוא מבין שאלה תכשיטים. גם כך רוב העבודות הן סיכות או תכשיטים שאנחנו רגילים לראות בחזית של הגוף, אין בתערוכה טבעות, ואתה רואה אותן מולך כאילו הן על בן אדם, על טקסטורה של בד. אולי זה דומה יותר לקנוואס באמת, אבל אני סומכת על אנשים שהם יכולים לדמיין את זה״.

כמה עבודות יש בתערוכה?

״850. אני יודעת שזו כמות גדולה, אבל המטרה של התערוכה היא להראות את הסך הכל של העבודה. אני רוצה שיהיה אפשר להרגיש אותה דרך העיניים. כשאתה רואה כסא אתה יכול לדמיין אם הוא נוח או לא, ואיך זה מרגיש לשבת עליו. חשוב לי שההרגשה תיראה, שזה יהיה משהו שתוכל לדמיין. אם הייתי מציגה את העבודות על דוגמניות זה היה מייתר את המהלך. אתה יכול לדמיין גם בלי לגעת, וזה מספיק בשבילי״.

אז מה ההבדל בין תערוכה לחנות?

״כשאתה רואה עבודה אחת בתערוכה אתה מבין את הרצף שבו היא נוצרה. אתה מבין את כל התהליך שעבר עלי מ-1986 ועד היום. התערוכה מציגה תמונה ארוכת טווח כזאת, ובחנות אתה רואה את העבודה הבודדת״.

החומרים שאיתם עובדת קמינסקי נגזרו מהסביבה החומרית שסובבת אותה, ובין אם אלו אבנים טבעיות, חול, מרצפות או רשתות, היא בוחנת את התנהגותם ומעלה שאלות לגבי חומריות מקומית ולגבי מעמדו של החומר בשדה הצורפות. לדוגמה, בחלק מהעבודות החדשות שמוצגות בתערוכה, עבדה קמינסקי עם בטון, ודבריה מהדהדים לשם התערוכה, ״ורד קמינסקי: אבנים מלאכותיות״.

״מהתחלה התייחסתי אל הבטון כמו אבן מלאכותית, תחליף לאבן שנראה כמו אבן, שיש לו הרגשה של אבן. רציתי לעשות חול בבקבוק, מין מזכרת שאתה לוקח אליך הביתה, והיה לי רעיון לעשות חול בבקבוק אבל בלי הבקבוק. זה מה שניסיתי לעשות, אבל אז הבנתי שמה שמציירים בבקבוקים האלו תמיד תמיד – והסתכלתי באינטרנט איך הם עושים את זה, זה מדהים – גיליתי שמה שהם תמיד מציירים זה נופים, אבל מה שמעניין הוא שזה נוף שנקודת האופק, נקודת המגוז שלו, נמצאת באמצע, בעוד שבמציאות היא מאחוריך. זה כמו מראות שאתה רואה את את ההשתקפות שלך, ובגלל זה יש בעבודות סצינות השתקפות של חדר, של נוף, של פרחים.

״ואז עשיתי גם צמידים, כמו הציורים של החול בבקבוק, אבל בשיטה שעבדתי עם החוטים הדקים. ואז הבנתי שעשיתי את זה קודם, שכל מה שאני עושה זה השתקפות של נוף. גם כשאתה מסתכל במראה אתה רואה את עצמך ומאחוריך הנוף, כמו בטלווייזיה כשאתה רואה את קריינית הרצף, ומאחוריה את הנוף״.

מה הבנת במהלך העבודה על התערוכה?

״שאין לעבודות חזות מרשימה, שאיכשהו הכל נראה אפרורי. זה לא נוצץ. אתה יכול לעבור על העבודות בשקט כזה, ולהמשיך הלאה. אתה רואה עבודה אחת ואתה יכול להתרשם, כי יש הרבה עבודה או אבנים מיוחדות, אבל בסך הכל יש בה הרבה צבעי חול, אדמה, צבעים טבעיים כאלו. זה לא זוהר או נוצץ. לא שחשבתי שקודם זה נוצץ, אבל גם הכמות לא עושה את זה. במידה מסוימת גם אין משהו אורנמנטי, למרות שהכל זה אורנמנטיקה.

״ומה עוד גיליתי – ביקשו ממני לבחור עבודות למוזיאון, שהם יקנו, וגם אנשים רצו לבחור לעצמם בהתחלה, אבל היה לי קשה מאד להגיד מה כדאי, לא יכולתי למצוא עבודה אחת שהיא שווה, שכדאי לקחת דווקא אותה. היה לי ממש קשה, לא כי חשבתי שכולן טובות. הסך הכל הוא מה שעושה את התערוכה, לראות את הכל ביחד: זה מה שהיה לי חשוב. זה הכל חלק ממשהו״.

שמעתי שלמרות שיש בתערוכה 850 העבודות היה אפשר לעשות עוד ארבע תערוכות במקביל.

״מאיה (ויניצקי) ראתה דברים שאני לא רואה אותם בכלל: צבעוניות, או סדר מול אי סדר. דברים שאני בכלל לא מודעת אליהם. החומר הזה ליד זה, זה ממשיך פה וזה ככה. ואני – ׳בסדר, מה שנראה לך׳, גם כי אני יודעת שאנשים יראו את זה כמוה ולא כמוני. הרבה פעמים קורה שאנשים מגיעים לסטודיו ומתייחסים לדברים שאני לא מתייחסת להם – הם אומרים מתאים לי, הולם אותי, יושב טוב, כל מיני דברים שאני לא התייחסתי אליהם״.

אבל כן חשוב לך…

״אני לא מבינה מה זה אומר הולם או לא הולם. בשבילי כל הצבעים יפים, אני לא מבינה מה זה צבע שהולם אותך או לא״.

יש מוסכמות.

״אני משתדלת לא להסכים… יש גם מוסכמות איך תכשיטים אמורים להיראות ואני משתדלת לא להיכנס לזה במאה אחוז״.

וכשאת מלמדת?

״גם. לא רק אני, כל המורים, אנחנו מנסים לשבור את המוסכמות, בשביל להבין מאיפה הן באות ואם להשתמש בהן או לא. אתה נשען עליהן, אבל זה לא מהשמיים, זה לא מובן מאליו. בסיור עם עובדי המוזיאון, לפני פתיחת התערוכה, היו להם הרבה שאלות טכניות, שזה תמיד כיף לי – לענות עליהן – כי אני יודעת מה להגיד. בהבט הטכני יש לי תשובות ברורות. שם קשה להתבלבל…״.

ביום חמישי הקרוב ייערך במוזיאון תל אביב האירוע השני בסדרת האירועים ״ערבי חמישי ב־T״, שמתקיימים במהלך חודש אוגוסט במוזיאון. החל מ־21:00 ועד חצות המוזיאון פותח בחינם את שעריו בכל יום חמישי בחסות חברת קסטרו, ששיתפה פעולה עם המוזיאון בפרויקט T-ART, שבמסגרתו יצרה החברה קולקציית קפסולה של טי שירטים לנשים ולגברים, המשלבות את עבודות האמנות של מיטב האמנים מתוך אוסף האמנות הישראלית של המוזיאון.

טל לניר, אוצרת משנה לפרויקטים מיוחדים במוזיאון, שהייתה אחראית מטעמו על הפרויקט, מספרת על תהליך העבודה מול קסטרו ומול האמנים, על השיקולים בבחירת העבודות שיוצגו על גבי החולצות ועל המטרה של כל המהלך.

הי טל, מה שלומך?

אחלה. מה איתך?

לא רע בכלל, מלבד התלונות הצפויות על מזג האוויר

כרגיל: מדברים על מזג האויר ועל מצב הכבישים

לגמרי. אבל בואי נדבר על דברים נחמדים יותר כמו אופנה ואמנות!

בהחלט. מתרגשים

אני יכול לתאר לעצמי. אולי נתחיל בלספר מה התפקיד שלך במוזיאון באופן כללי, ובפרויקט הזה באופן ספציפי

באופן כללי אני אוצרת משנה לפרויקטים מיוחדים, ובאופן ספציפי אני אוצרת של שיתוף הפעולה עם קסטרו

איזה פרויקטים לדוגמה עשית קודם?

לפני כמה שנים עשיתי תערוכה על אמנות רחוב, ובחודש הבא פרויקט עם קותימן במוזיאון

קותימן? מה יהיה בפרויקט הזה? אני סקרן

אני לא רוצה להרוס את ההפתעה, אבל בגדול המוזיאון עושה הופעה בחודש הבא ותערוכה באמצע שנה הבאה. כמו שאתה רואה, בהקשר של קסטרו, אני מוצאת עניין בפרויקטים שיוצאים מהגלריה

תערוכה עם קותימן! מהמם. אבל נחכה בסבלנות. ורק שנייה לפני שנתמקד בקסטרו, אם את יכולה לספר כמה מילים על עצמך לטובת מי שלא מכיר

אלה הם חיי… בורגנית תל אביבית בת 38 + בן זוג + אחת בדרך. עובדת במוזיאון תשע שנים. הייתי עוזרת אוצר של פרופ׳ מוטי עומר במשך כמעט חמש שנים. אני במחלקה לפרויקטים מיוחדים וזה נותן לי חופש יחסי להמציא דברים חדשים: יום בטקסטיל… יום בסאונד… יום ברחוב…

יפה. אז מאיפה צמח הפרויקט עם קסטרו?

שירה יעבץ, מנהלת השיווק שלנו, באה עם הרעיון ושיתפה אותי, בגלל יוצאות הדופן של הפרוייקט והצורך באוצר שיבחר את היצירות וינהל את הפרויקט מבחינה אמנותית. מלבד בחירת האמנים והיצירות, חלק משמעותי בתפקיד היה לתת את ההנחייה המקצועית, במיוחד כשמדובר בקשר עם חברה מסחרית

אז בואי ספרי קצת על תהליך העבודה מרגע הפנייה לקסטרו

וואו, זה ארוך… זהו תהליך שנמשך כבר שנה בערך

יש לי זמן…

לאחר שנפגשנו עם קסטרו עשינו מצגת ראשונית עם עבודות ראשוניות של אמנים מהאוסף, שנראה לנו שיתאימו מבחינה ויזואלית וקונספטואלית. בהמשך היה דיאלוג מעניין עם המעצבים הראשיים של קסטרו, שרובם ככולם מגיעים מעולם האמנות, ולכן יכלו להזדהות ולהביא את האינפוט שלהם. הם יכלו והאירו את הבחירות מהזווית שלהם.

חשוב לציין שהכיוון המסחרי לא היה הדבר המרכזי, ושהם בהחלט היו פתוחים לדרישות שלנו לעבודות אייקוניות ו/או יצירות שונות ומגוונות. בנוסף לזאת, חלק מהדרישה של המוזיאון היה כי שיתוף הפעולה לא יסתכם רק בחולצות, אלא גם בחסות על פתיחה של המוזיאון בחינם. וגם חשוב לציין כי חנות הפופ-אפ, למשל, מתפקדת לא כחנות רגילה אלא כעין מיצב

מעניינים אותי כמה דברים בתהליך: הראשון, איך בוחרים, אם את יכולה לתת דוגמאות ספציפיות, איזה עבודות בחרתם, למה אותן: האם הן חשובות? האם הן מתאימות לעבור לחולצות? ובאיזה שלב נכנסו האמנים לתמונה

קודם כל, הבחירה היתה מאוסף האמנות הישראלית של המוזיאון. מבחינתנו, אין היררכיה בין עבודות, כך שלא היו כאן עבודות חשובות יותר או פחות. ניסיתי לעשות שונות רבה ככל האפשר בין העבודות: לקחת אמנים ותיקים, כמו גוטמן, וכן אמני דור הביניים, כמו רפי לביא, תומרקין וקדישמן, ואמנים צעירים יותר, כמו מיכל רובנר ואורי גרשט.

כמו כן, רציתי לקחת מדיומים שונים: ציור, הדפס, צילום, וידאו וכו׳. כמובן שהעבודות היו צריכות להיות מוצגות בצורה טובה על חולצות – וכאן זה עבר לידיים המנוסות של מעצבי קסטרו, והם אלו שבידלו עוד יותר – כאשר החולצה משמשת כמעין ״קנבס״. היו עבודות נהדרות שלא יכלו להיבחר שכן הדפסתן על חולצה לא נראתה טוב ועשינו כמה וכמה ניסויים. לאחר שנבחרה הקולקציה הסופית, פנינו לאמנים

ומה הייתה התגובה שלהם, אפרופו הביקורת שנשמעה לאחרונה על המהלך? כמה – אם בכלל – הם היו מעורבים בתהליך?

התגובה לפנייה או לאחר שכבר עשינו את החולצות?

גם וגם

האמנים שנבחרו והסכימו לקחת חלק בפרויקט היו כל הזמן בידיעה ברורה על הכל; אני אישית יצרתי קשר עם כל אמן או עם משפחתו. הבהרתי כי האמן יקבל כסף על הפרויקט וכי שיתוף הפעולה עם קסטרו יניב את ״חמישי חינם״. מאוד מתסכל לשמוע כי יש אמנים שטוענים אחרת: לעולם לא דובר על כך שהם יקבלו רווחים מהמכירות – לא הם ולא המוזיאון. הכל היה מאוד מאוד פתוח: כל עיצוב של חולצה, וכל פיסקה שנכתבה על התווית נשלחו לאמן לאישור, ויש לי חתימה של כל אמן על התווית ועל העיצוב

לי זה ברור. אני גם הכי בעד המהלך הזה ובעד חיבור של עולם האמנות לעולמות אחרים. וגם – אני הכי מקווה שקסטרו ירוויחו מהמהלך הזה כדי שעוד גופים יעשו שיתופי פעולה דומים. אבל בואי נחזור לתהליך: הצגתם את העבודות לקסטרו. איך זה התקדם משם?

משם החל תהליך של צמצום עד שהגענו לקולקציה הנוכחית. גם חלק (קטן) מהאמנים שפנינו אליהם, לא רצו לקחת חלק בפרויקט, וזה גם היה חלק מהצמצום

ואז מה? איך מעבירים עבודת אמנות ממדיום אחד לטי שירט שיש לה את החוקים שלה? אני יודע שזו שאלה לקסטרו אבל מעניין אותי הצד שלך ושל המוזיאון

המעצבים שלהם מאוד מנוסים. הם עשו נסיונות לגבי צבעים, טקסטורות וסוגי בדים. יש עבודות שלא ״צלחו״ את המעבר ונאלצנו לוותר בלב כבד. הנדלר עם דיוקן של אביבה אורי, למשל, שממש רציתי שיהיה בקולקציה, הוא דוגמה לעבודה שלא הצליחה לעבור לחולצה

וואלה. האמת שיש לא פעם עבודות אמנות שהייתי שמח אם הן היו על חולצות. מהבחינה הזו – ואני חושב עכשיו על המעצב הגרפי שבי – שזה קצת דומה ללקחת עבודת אמנות ולשים אותה, נגיד, על עטיפה של ספר. גם שם יש אמנים שמסכימים שתעשה (כמעט) מה שאתה רוצה עם העבודה שלהם – לחתוך, להשתמש בפרט וכן הלאה – ויש כאלו שלא מוכנים שתשנה גם לא מילימטר

מעניין שאתה מעלה את זה. אני מאוד אוהבת עטיפות של תקליטים ויש הרבה יצירות אמנות על עטיפות תקליטים. וגם שם, יש כאלה שמוכנים לשנות ויש כאלה שעושים במיוחד לתקליט. כאן נתקבלה החלטה שלא לשנות בכלל את היצירה. לא הסכמנו לחתוך או לסובב או משהו כזה

כמה עבודות אמנות סך הכל המרתם לחולצות?

19

ומה הלאה? אולי תספרי קצת על מה מתוכנן בימי חמישי, למרות שהאירוע הראשון יתקיים לאחר שנפרסם את השיחה הזו

בשמחה. אפילו שנפספס את האירוע הראשון, יש עוד שלושה… כל יום חמישי של חודש אוגוסט, בין השעות 21:00 ועד חצות, המוזיאון יהיה פתוח חינם לקהל. כל חמישי יוקדש לנושא אחר ויהיו סיורים ארוכים, סיורים קצרים, הרצאות, סדנאות ויצירות וידאו תלויות מקום. הכל חינם אין כסף

ומה בתוכנית לערב השני?

הנושא של הערב השני הוא אי/סדר, של הערב השלישי – מרחב מקומי, והערב הרביעי יוקדש ל״טכנופוביה״. באי/סדר תהיה סדנת רישום של אקרובטיות בפואייה של הבניין המרכזי, רן סלוין עשה עבודה המוקדשת לארכיטקטורה של הבניין החדש והוא יקרין אותה במבואת רפפורט (במקום העבודה של רובנר כרגע). יהיה סיור של האוצרת נועה רוזנברג בתערוכה של חגית לאלו, ועוד סיורים קצרים שעושים השוואות בין יצירות בעלות ״סדר״ לבין יצירות בעלות ״אי סדר״

שווה, לא?

שווה בהחלט. אז שאלה אחרונה: מה מבחינתכם המטרה של כל המהלך הזה? ואיפה עובר הגבול בין הנגשת אמנות לקהל הרחב ופנייה לקהלים נוספים בצורה רצינית וראוייה, לבין מהלכים שכל מטרתם היא גימיק תקשורתי או פופוליסטי?

המטרה היא כמובן להנגיש את האמנות הישראלית לקהל רחב יותר. אני באמת לא מאמינה כי זהו גימיק תקשורתי או פופוליסטי. ההרגשה שלי היא שהאמנות הפלסטית שמה את עצמה – או לעיתים שמים אותה – במקום מאוד גבוה שמאיים על אנשים רבים. באופן תקין, על מערכת החינוך לעשות את ההנגשה הזו בכל בית ספר, אך הדבר לא נעשה. באופן תקין, אמור להיות תקציב תרבות פי 10 ממה שהוא היום, אך זה לא כך. ולכן, על מוזיאונים ומוסדות תרבות לעשות את העבודה.

שיתוף הפעולה הזה נעשה, מבחינת המוזיאון, כדי שחבר׳ה צעירים וקהל רחב יכירו קצת יותר את האמנות הישראלית. ואם מישהו יתאהב ויבדוק על אחד מהאמנים מעבר למה שהוא לובש – עשינו את שלנו. גבי רוטר מקסטרו גם הוא חובב אמנות מושבע. ברור שקסטרו היא חברה מסחרית בעלת אג׳נדה מסחרית, אך הם לא היו חייבים לשתף עמנו פעולה ויכלו לעשות דברים מסחריים יותר. הרצון שלנו הוא גם הרצון שלהם

ברור. ואני אחזור שוב על מה שאמרתי: הלוואי שקסטרו ירוויחו מזה כסף וירצו לתמוך בעוד פרויקטים דומים, ושחברות מסחריות נוספות יעשו כאלו מהלכים

לגמרי. אני שמחה שאתה בעד…

נראה לי שכיסינו את הכל… משהו חשוב נוסף שצריך להגיד לפני שמסיימים?

בואו למוזיאון!

לגמרי

פורטפוליו News: ביום חמישי ה-17 בספטמבר יתקיים בביתן הלנה רובינשטיין בשעה 19:00 מפגש בין רויטל בן-אשר פרץ, אוצרת התערוכה ״סביבות עבודה״, לבין העיתונאי יובל סער.

במשך חודשיים ליווה סער את הקמת התערוכה ״סביבות עבודה״ ופירסם במגזין פורטפוליו 11 כתבות, שכללו שיחות עם בן-אשר פרץ, עם האמנים שמשתתפים בתערוכה – מאיר טאטי, רועי מרדכי, רעות פרסטר, שי רטנר, דלית שרון – עם מעצבת הקטלוג ועם צוות ההקמה; בנוסף פירסם סער ריאיון עם בן-אשר פרץ במגזין טיים אאוט תל אביב.

בן-אשר פרץ וסער ישוחחו על תהליך התיעוד של התערוכה, ראשון מסוגו בישראל, וידונו בסוגיות העקרוניות שעולות ממנו ובערך שיוצר תיעוד מסוג זה לקהל הרחב, לאמנים, לאוצרת ולמוזיאון, בעידן שבו הסיקור התקשורתי של עולם האמנות בישראל עובר שינוי.

התערוכה ״סביבות עבודה״, שנפתחה בחודש מאי בביתן הלנה רובינשטיין, היא מחווה לעולם הולך ונעלם, בעידן שבו המושג ״עסק משפחתי״ נמצא על סף היכחדות. העתקת סביבות עבודה שונות לחלל המוזיאון, מבעד לפריזמה של האמנות העכשווית, מעלה סוגיות תרבותיות, היסטוריות ופוליטיות. התערוכה מייבאת אל חלל המוזיאון עולם יומיומי אחר, המייצר ״מקום עבודה״ פעיל, חוקר ונחקר, המתקשר עם סביבתו ועם המבקרים.

מרחבי הפעולה של האמנים הפכו מסביבות העבודה המקוריות לחללי סטודיו ומעבדות ניסוי הבוחנות מושגים כמו שגרה, עמל כפיים, יצרנות, תעשייה, הישרדות ופרנסה. כל קומה בביתן מוקדשת לסביבת עבודה אחת: נגרייה, מחנה מאסר לעבודות כפייה, חנות סיטונאית לאביזרי אופנה, בית מסחר לחומרי בניין ואתר בנייה.

Click here to view the embedded video.

פורטפוליו News: פרויקט ״17 מחיצות״ של המעצבים הצרפתיים רונאן וארוואן בורולק יפתח ביום שבת ה-31 באוקטובר במוזיאון תל אביב. הפרויקט הוא תולדה של שנת מחקר ופיתוח, בשילוב של מלאכות מסורתיות עם טכנולוגיות עכשוויות. אוצרת: מאירה יגיד־חיימוביץ׳.

שלא כמו בפרויקטים קודמים, שהונעו בהזמנת יזם או יצרן – פרויקט מוזיאלי זה התפתח מעצמו בלי דרישה לתוצר קונקרטי. רישומי אקוורל תורגמו לאלמנטים תעשייתיים מזכוכית, אלומיניום, קרמיקה וטקסטיל, שפני השטח שלהם מחוללים אפקטים של אור וצבע בתנאי התאורה המשתנים של הגלריה, ״מחיצות״ גנריות כביכול המקרינות מגע אינדיווידואלי. שנים של שכלול מיומנויות מלאכה הכשירו את רונאן וארוון בורולק לנצל ברגישות מְרבית את הפוטנציאל הגלום בטכנולוגיה.

האחים בורולק עובדים יחד למעלה מ-20 שנה. גישתם הפרשנית לעיצוב מסיטה את הדיון ממונחי האסתטיקה או הטכנולוגיה ומעגנת אותו בהקשרים מושגיים. סטרוקטורות אורגניות מהוות נקודת מוצא ליצירת פריטי ריהוט ואלמנטים המשתרגים בחלל, כעין טבע מלאכותי המתלכד ליצירת אדריכלות משוכללת ומעודנת, השוברת היררכיות מורגלות ומתייחדת בכושר ניידוּת. הפרויקטים של רונאן וארוון בורולק חורגים מאופנות של עיצוב אל ניתוח מאקרו-סוציולוגי של סביבות מחיה – חללי מגורים ועבודה – בזיקה ליחסים חברתיים. פריטי הריהוט בתכנונם משמשים כתוחמי חללים, אך בניגוד לקירות הם ניתנים להזזה ולהסטה ומקדמים בכך טיפולוגיות חלליות חדשות וגמישוֹת. התנועה בחללים הבורולקיים מאפשרת אינטימיות במרחבים משותפים.

סרט אנימציה שיצרו רונאן וארוון בורולק, בשם ״איך מגדלים כיסא?״, מתעד את תהליך הצמיחה של הכיסא וג׳טאל (Vegetal) שעיצוב לוויטרה, המוצב בכניסה לבניין החדש של המוזיאון. הצפייה בו מאפשרת לדמיין את מהלך הפיכתם של עצים למבנים: רישומי ענפים עוברים טרנספורמציה ומיתרגמים לרשת, שהופכת למין סל, שאז נהיה כיסא. רונאן וארוון בורולק, רשמים וקולוריסטים, חושבים בדרכי הרישום. כמי שגדלו בחבל ברטן לחוף האוקיינוס האטלנטי, עם מרחביו הפתוחים אל האופק, הם מקפידים לשהות באזור לפרקים, הרחק מהמולת העיר, כדי לפענח את הגיון המבנה הבוטאני, להתבונן בתנועת הצמחים, בטחב המתפתל על הגזעים, בפרטי החיבורים ובסולמות הצבעים המשתנים בטבע. בברטן, מול האינסוף הכחול והירוק של ים ועצים, נולדו גם 17 מחיצות.

Click here to view the embedded video.

רונאן וארוון בורולק משתפים פעולה עם חברות עיצוב בינלאומיות מובילות, ביניהן ויטרה, ארטק, מגיס, אלסי, Established & Sons, אקסור הנסגרוהה, פלוס, קוודרט, קרטל, קטאל, איטלה, קפליני, לינייה רוסט, נני מרקינה, מטיאצי, מוטינה והיי. בחודש שעבר נחשפה הטלוויזיה שעיצבו לחברת סמסונג.

עיצובים של השניים נרכשו לאוספים של מוזיאונים נבחרים, ביניהם מוזיאון העיצוב, לונדון; המוזיאון לאמנות עכשווית, לוס-אנג'לס; מרכז פומפידו, מץ; המוזיאון לאמנות עכשווית, שיקגו; והמוזיאון לאמנויות דקורטיביות, פריז. בשנים האחרונות הוצגו שתי תערוכות מקיפות מעבודתם: במרכז פומפידו במץ (2011), ובמוזיאון לאמנויות דקורטיביות בפריז (2013). ב-2011 הציגו בלונדון את המיצב שדה טקסטיל – מבנה בגודל 8×30 מטרים, המאפשר לצפות בעבודות של צייר הרנסנס רפאל תוך כדי שכיבה.

פורטפוליו News: ״יהודה הימית״, תערוכת היחיד של עלמה יצחקי, זוכת פרס רפפורט לאמן ישראלי צעיר 2014, תיפתח ב-20/10 במוזיאון תל אביב. אוצרת: נועה רוזנברג.

יצירתה של עלמה יצחקי, הנטועה בנוף האנושי והחומרי של דרום תל-אביב, בוחנת את המרחב הגיאופוליטי מבעד לשגרת היומיום. ציוריה לוכדים רגעים של הפוגה או הסטה קלה בשגרה זו – מפגש אינטימי על אי תנועה, תפילה במוסך, מנוחה בחצר אחורית, נסיעה אקסטטית על אופניים.

למרות ההתמקדות בחולף ובמינורי, הקומפוזיציות של יצחקי נבנות בקפידה בסטודיו תוך אימוץ של מחוות ומוסכמות מתולדות האמנות, כך שהשיטוט במרחב העירוני וחקירת המרחב האשלייתי של בד הציור מתמזגים זה בזה. יצחקי היא ״ציירת חברה״ בעלת קול ייחודי ובולט, המשקף פן מהלך הרוח של בני דורה.

יצחקי (נ. 1984), ילידת תל-אביב, היא בוגרת המדרשה לאמנות (2005) והתוכנית ללימודי המשך במדרשה לאמנות, בית ברל (2012). עבודתה הוצגה בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם וזכתה בפרסים חשובים, ביניהם פרס הציור ע״ש אסנת מוזס לאמן ישראלי צעיר (2012), ולאחרונה פרס רפפורט לאמן ישראלי צעיר (2014).

לצד פעילותה כאמנית, יצחקי היא בוגרת התוכנית הבין-תחומית למצטיינים ע״ש עדי לאוטמן (2008), בעלת תואר שני בפילוסופיה (2011) מאוניברסיטת תל-אביב, ומרצה במחלקה לאמנות רב-תחומית בשנקר, בית הספר הגבוה להנדסה ועיצוב. כתביה נוגעים במחשבה הפסיכואנליטית, ועבודת הדוקטור שבכתיבתה היא עוסקת כיום מנתחת מודלים של פעולה פוליטית באמנות עכשווית. יצחקי גם מתרגמת מצרפתית, ובקרוב יראה אור ספר שני בתרגומה בהוצאת רסלינג.

פורטפוליו News: התערוכה ״תנועה ציבורית: אוסף לאומי״, שתיפתח ב-28/10 במוזיאון תל אביב, היא תערוכה מוזיאלית ראשונה מסוגה בישראל, המבוססת על פרפורמנס מתמשך. התערוכה תתקיים במשך שישה שבועות, ותופעל על ידי 11 חברי התנועה, שיובילו את המשתתפים ברחבי המוזיאון דרך סדרה של פעולות – צעדות, טקסים, נאומים וכוריאוגרפיות. השתתפות בתערוכה היא אך ורק בקבוצות של עד 25 אנשים, היא מתקיימת בגלריות שונות ובחללים של המוזיאון הסגורים בדרך כלל לקהל הרחב, ואורכה 45 דקות. אוצרת: רותי דירקטור.

בתערוכה המוזיאון משמש כשדה אימונים לתרגול ולעיצוב נורמות של התנהגות אזרחית. נקודת המוצא לתערוכה היא האירוע ההיסטורי של הכרזת העצמאות של מדינת ישראל במשכנו המקורי של מוזיאון תל אביב ב־1948. התערוכה משיבה את היכל העצמאות אל היכל האמנות, תוך שחזור החלל שבו התקיים טקס ההכרזה, ומבקשת לבחון תפקידו המכריע של המוזיאון בהגדרה של זהות לאומית ותרבותית ואת התלות ההדוקה בין מוסד המוזיאון למוסד המדינה.

דנה יהלומי עומדת בראש הקבוצה ״תנועה ציבורית״, גוף מחקר ופעולה שהקימה ביחד עם עומר קריגר בשנת 2006. חברי התנועה יוזמים פעולות ויוצרים כוריאוגרפיות טקסיות במרחב הציבורי, המפגישות בין אמנות לפוליטיקה ומערבות את הקהל. חברי תנועה ציבורית: משי אולינקי, מעין חרש, גלי ליבריידר, עדילי ליברמן, לורה קירשנבאום, משה שכטר אבשלום, נדב אילון, מור גור אריה, דניאל שופרא.

נקודת התכנסות – לובי תנועה ציבורית, בבניין הראשי. הסיורים יתקיימו במועדים הבאים:
ימים שני, שישי – 10:15, 12:00, 13:15
ימים שלישי, חמישי – 10:15, 12:00, 13:15, 17:15, 18:30, 20:00
ימים רביעי, שבת – 10:15, 12:00, 13:15, 15:00
הרשמה לסיורים: www.tamuseum.org.il / טל. 03-6077020/ galitl@tamuseum.com

פורטפוליו News: עבודותיה של נעמה ערד – זוכת מלגת אינגבורג בכמן, מיסודו של אנסלם קיפר לאמן צעיר 2015 – יוצגו בתערוכה ״הר שולחן״ במוזיאון תל אביב החל מה-30/10. אוצרת: אירית הדר.

את המיצב ״הר שולחן״ יצרה ערד במיוחד לגלריה לרישום והדפס במוזיאון תל אביב. חלל הגלריה הפך לאתר ביתי המורכב ממוצרי צריכה זולים ויומיומיים. המבקרים, מוזמנים לשוטט במציאות, שממדיה השונים אינם מוציאים זה את זה, אלא מתקיימים זה לצד זה כרצף של מישורים, כמו בטבעת מוביוס. ביחד מבנות העבודות מערכות של סדר שרירותי בהתבסס על המרת תפקודם של חפצים מוכרים.

ייעודם של חפצי היומיום, המתפקדים כעת כרכיבים של פסל, השתנה אמנם – אך ההכלאה שנוצרה ממשיכה להיות ״חפץ יומיומי״, הפעם על דרך הייצוג. ההמצאתיות והעבודה הידנית, לואו-טקית ועמלנית לעתים, מעידות על השימוש הפרטיקולרי שערד עושה בפריטים סטנדרטיים, ביחידות מוסכמות ואוניברסליות; עם זאת, דומה שהיישום הייחודי, על שפע אופניו ומופעיו, לא נועד לחלץ את אובייקט האמנות מהספֵירה של מרכיביו, אלא להותירו לכוד בפני השטח של מוצרי הצריכה.

במתאם עם קריסת ההבחנות החברתיות המוּכּרות בשיטה הקפיטליסטית העכשווית, מוסכמות הכלכלה הצרכנית מחלחלות אל התחום הפרטי. גם המציאות הווירטואלית השזורה ביומיום, בתרגומה הדיגיטלי (בתקשורת, בכלכלת המידע), מביאה לטשטוש גבולות ולקריסת הבחנות, ממש כמו בחוויית קירות האולם הנעים בין תיחום החלל לפריצתו.

01

״אם הקהל יגיע למוזיאון מתוך ציפייה לראות ציורים על הקירות הוא עשוי או להתאכזב או לקבל את הפתעת חייו ולהתאהב. זו בוודאי תערוכה רדיקלית, לא שגרתית, אבל בשביל זה קיים מוזיאון: לבדוק את הגבולות ולמתוח אותם, לא רק של האמנות אלא גם של עצמו״.
רותי דירקטור, אוצרת התערוכה ״אוסף לאומי״ של תנועה ציבורית

״כשמאירה פנתה אלינו היינו עייפים מעולם התערוכות, כי בסופו של דבר העבודה שלנו היא לא להציג במוזיאונים. לכן אמרנו שאם כבר אנחנו עובדים על עוד תערוכה, אנחנו רוצים לנצל את ההזדמנות לעשות משהו חדש ולא לעסוק שוב בפרויקטים ישנים שלנו. מהבחינה הזו מי שיגיע לתערוכה ויצפה לראות בה רהיטים עלול להתאכזב״.
רונאן בורולק על התערוכה ״17 מחיצות״

02

בשבוע שעבר נפתחו במוזיאון תל אביב שתי תערוכות, שלכאורה אין כל קשר ביניהן. האחת, ״אוסף לאומי״, שבמסגרתה, בעודם לבושים במדים לבנים, חברי תנועה ציבורית מוליכים קבוצת מבקרים במוזיאון בסדרה של פעולות – טקסים, נאומים קצרים, כוריאוגרפיות, ותהלוכות בחללי המוזיאון השונים.

בדומה לעבודות קודמות של התנועה, גם עבודה זו מהלכת על הקו הדק בין משיכה לכל מה שקשור לטכסים ממלכתיים, לאסתטיקה צבאית ושלטונית, ל״כוריאוגרפיה של שלטון״ – תרגילי סדר, תסתס״חים, סחיבת פצוע, חילוץ נפגעים – כוראוגרפיות של קהל בתוך סיטואציות שקורות במציאות הישראלית ושאפשר לראות כמותן בטלוויזיה וברחוב. שאלת המפתח של התערוכה, שלא מספקת בהכרח תשובה, היא איך זהות אמנותית נבנית במקביל לזהות לאומית, ואיך המדינה משתמשת במוזיאון כמוסד שמגדיר זהות תרבותית-חברתית.

התערוכה השנייה היא ״17 מחיצות״ של האחים בורולק, שבשונה מפרויקטים קודמים שלהם, שהונעו בהזמנת יזם או יצרן, התפתחה מעצמה בלי דרישה לתוצר קונקרטי, תולדה של שנת מחקר ופיתוח שמשלבים מלאכות מסורתיות עם טכנולוגיות עכשוויות. המיצב, שתוכנן במיוחד לחלל הגלריה, הוא רשת מסועפת של אלמנטים מודולריים – מבנים מקרמיקה, מאלומיניום ומזכוכית, הערוכים בחלל לצד יריעות טקסטיל, שיוצרו בטכנולוגיות עכשוויות המעבדות טכניקות רקמה מסורתיות.

ועל אף שאלו שתי תערוכות שונות, ומעבר לשאלות הייחודיות שכל תערוכה מעלה, יש לא מעט שאלות חשובות שקושרות ביניהן, כפי שאפשר להבין מהציטוטים שבראש הכתבה: מה זו תערוכה? מה זו תערוכה במוזיאון? מה זו תערוכה במוזיאון במאה ה-21? עם אילו ציפיות אנחנו מגיעים כשאנחנו יוצאים מהבית, קונים כרטיס ונכנסים למוזיאון? מה אנחנו מצפים להבין? עד כמה המוזיאון והאמנות מחוייבים לתקשורתיות? ואיפה עובר הגבול בין אכזבה להתאהבות.

03

על חלק גדול מהשאלות האלה דיברתי (לאחר שביקרתי בתערוכה) עם דנה יהלומי, שעומדת בראש תנועה ציבורית, ועם רותי דירקטור, אוצרת התערוכה, והתשובות שלהן מופיעות בראיון שהתפרסם בשבוע שעבר במגזין טיים אאוט. במקרה של ״17 מחיצות״ ראיינתי את רונאן בורולק לפני חודש וחצי, לפני שבכלל היה לי ברור מה אני הולך לראות, כי הכל היה קצת אמורפי, עד שהגעתי לסיור העיתונאים ולמפגש עם האחים שהתקיים ביום חמישי האחרון.

ערב לפני סיור העיתונאים ב״17 מחיצות״ דיברתי עם חגית פלג רותם, מבקרת העיצוב והאמנות של גלובס, שהספיקה לבקר בתערוכה יום קודם לכן. היא הצביעה על נקודה בעייתית לדעתה, ואמרה שהיא חושבת שעד שכבר מביאים את האחים בורולק לתערוכה בישראל, מן הראוי היה לתת לקהל שלא מכיר אותם קונטקסט רחב יותר של הפעילות שלהם. היא לא הציעה להחליף את המחיצות ברהיטים שהם עיצבו לוויטרה או בטלוויזיות של סמסונג, אבל חשבה שהיה מקום אפילו לרמז קטן, למשהו שיגיד לאנשים שאת מה שהם רואים מסביב עיצבו האנשים שעובדים עם חברות הענק האלה.

וכך היא כתבה בכתבה שפירסמה בגלובס בשבוע שעבר: ״חרף ההסבר המושכל (של מאירה יגיד, אוצרת התערוכה), נותרתי בתחושת חסר. התערוכה אמנם מציגה רעיונות ויצירות של צמד יוצרים מרשימים ויצירתיים ביותר, בעלי הישגים ידועים. אך למי הם ידועים? אם במוזיאונים מרכזיים בעולם כ–MOMA ומרכז פומפידו רואים לנכון להציג מוצרי מעצבים כחלק מתפריט התרבות החזותית שיש להגיש לקהל, יש משהו מתסכל בידיעה שבתל–אביב נזכה לראות רק רעיונות מופשטים. מי שלא מכיר היטב את האחים בורולק (ואני בספק אם הקהל הישראלי מכיר אותם היטב), לא יזכה לפגוש את עבודתם הפעם״.

כשדיברתי עם אחת מצוות האוצרות של התערוכה בסיור העיתונאים, והעליתי בפניה את התרחיש הדימיוני שבו בכניסה לתערוכה הייתה מוצבת ספה של האחים בורולק ומולה הטלוויזיה החדשה והיפהפיה שהם עיצבו לסמסונג, ושבטלוויזיה יהיה אפשר לראות – נגיד – סרט על העבודה שלהם, היא הייתה ממש מזועזעת, כאילו הצעתי לפתוח בחלל הגלריה חנות פופ–אפ שתמכור את המוצרים שלהם, או משהו כזה. אבל אם לחזור לרגע למהות – היא פשוט טענה שהיא לא חושבת שיש בכך צורך, ושהתערוכה עומדת בפני עצמה ולא זקוקה ליותר תיווך מכפי שהיא.

04

ואז תהיתי (ולא בפעם הראשונה) איפה עובר הגבול הדק עד מאד בין ״אני לא מבין את מה שאני רואה אבל אני אשאר ואנסה להבין״, לבין ״אני לא מבין וגם לא רוצה להבין ותעזבו אותי בשקט ונעבור לעבודה או לתערוכה הבאה״. כמה פעמים יצא לכם להיכנס לתערוכה, להתחיל לראות סרט או לקרוא ספר או כל דבר אחר, ופשוט להמשיך הלאה אחרי כמה דקות, כי מה שזה לא יהיה לא עשה לכם את זה ולא היה לכם כוח להתעקש? אני מניח שעם השנים יותר ויותר, במיוחד בעידן שבו יש לנו פחות ופחות סבלנות.

באותה נשימה חשוב לי לציין שאני לא טוען שבאמת היה צריך לשים את הטלוויזיה ואת הספה. גם אם התערוכה פונה באופן במובהק למעצבים, מי שיתמסר לה יוכל למצוא בה משהו פואטי ומרגש. ועוד משהו: יש לי מערכת ציפיות שונה מתערוכות עיצוב במוזיאונים לאמנות, כמו ה-MOMA או מוזיאון תל אביב, שיש להם מחלקה לעיצוב, לבין מוזיאונים לעיצוב (כמו בחולון, בלונדון וכן הלאה); או לעומת תערוכות עיצוב במוזיאונים של קראפט ותרבות כמו ה-V&A או המוזיאון לאמנויות דקורטיביות בפריס (או מוזיאון ארץ ישראל).

כך, שאם לחזור ל״17 מחיצות״, זה ללא ספק מיצב שהמיקום הטבעי שלו הוא מוזיאון תל אביב, וזה השג ראוי לציון שמעצבים בסדר גודל הזה מציגים פרויקט חדש דווקא במוזיאון הזה, דבר שאפשר לזקוף – בין השאר – להכרות ארוכת השנים של מאירה יגיד עם האחים בורולק, שהחלה לפני 25 שנים.

05

כשראיינתי את רונאן בורולק למגזין אטמוספירה שאלתי אותו מה ההבדל מבחינתו בין העבודה בעבור חברה מסחרית לבין עבודה על תערוכה במוזיאון. זה מה שהוא אמר: ״למרות שלהיות מעצב זה כמו להיות שחקן – אנחנו משחקים דמויות שונות בסרטים שונים – אבל גם אם הסרטים שונים, ובמקרה שלנו החברות שאנחנו עובדים איתן שונות, בסוף אנחנו צריכים לעצב כיסאות שמיוצרים באלפי יחידות בשנה. יחד עם זאת, באותו הזמן אני מעוניין גם לבדוק את עולם הקראפט, הכולל עוד הבטים בעיצוב ובייצור אוביקטים, אבל לא כאלו שמיוצרים בכמויות. במובן זה התערוכה היא כמו מחקר מדעי שמנותק מדרישות מסחריות, גם אם בעתיד מעשה שימוש בדברים שגילינו במהלך העבודה על התערוכה״.

מה החוויה שאתה מעוניין ליצור אצל המבקר בתערוכה?

״בדרך כלל כשאתה נכנס למוזיאון אתה נכנס למבנה מנותק ממה שקורה בחוץ, חסר חיים במובן מסויים, בלי חלונות, וניתנת לך ההזדמנות לחוות משהו חיצוני לחוויה שלך. בתערוכה שלנו מעניין אותי לבדוק את ההשפעה של אוביקט או של מיצב על האווירה שנוצרת בחלל, ואני מקווה שהחיבור החדש של החומרים יצור חוויה שקשה להשיג בהקשר אחר: משהו עדין, לא מתלהם, שייצור תחושה כמו של ציור של מונה מסוף המאה ה-19״.

06

השיחה שקיימתי עם דנה יהלומי על ״אוסף לאומי״, שהתפרמה כאמור בטיים אאוט, עסקה גם היא בשאלות דומות. ״יש בעבודה כל מיני רבדים שנוצרים באמצעות הפרפורמנס ואנחנו לא מפרשים את העבודה. זו לא עבודה ביקורתית פוליטית, היא מטה-פוליטית. זה לא בעד ונגד החומה או בעד ונגד פליטים. העבודה מתעסקת בתשתית, באיך נוצרים מבנים פוליטיים, ופחות בשאלות של אירועים פוליטיים אקטואליים. אתה כצופה צריך לעשות את ההקשרים האלו, בין הבטון, להיכל העצמאות, למוזיאון הלובר, ל-Burning Down the House, למחסני המוזיאון״.

את לא מפחדת שהקהל לא יבין את העבודה? תסכול או מבוכה הן תגובות שקורות לא פעם בפרפורמנס. 

״מצד אחד יכול להתעורר תסכול, אבל מצד שני בגלל שהפרפורמנס שלנו הוא גופני ווירטואטוזי, בגלל שאנשים נהנים ממנו מבחינה אסתטית ומרגישים שהם מכירים את הפרקטיקות – את התסתס״חים או אפילו את הורדת הציור מהקיר – אני חושבת שהעבודה יותר קלה לעיכול״.

זה גם לא מחול.

״נכון, שם יש אניגמה מוחלטת. פה יש שפה שהם מכירים. הם מבינים את המילים, אבל התחביר אולי שונה. אני מאמינה שכולם מבינים את מה שקורה באיזשהו אופן״.

מה אם כך הכי חשוב לך שיקרה למבקר בתערוכה?

״שמעכשיו הוא יילך אחרת במוזיאון; שמעכשיו, כשהוא נכנס למוזיאון, העין שלו תסתכל לכיוונים אחרים; שהחוויה שלו במוזיאון כאי של תרבות ושל נורמליות, של ׳שלווה׳ ושל ׳יופי׳, תתערער. אם מישהו יבקר בתערוכה נוספת במוזיאון אחרי ׳אוסף לאומי׳, אני מקווה שהביקור אצלינו ישנה את החוויה שלו ואת השאלות שהוא שואל את עצמו״.

07

ואם זה לא היה ברור: לכו למוזיאון תל אביב, תירשמו לסיורים של אוסף לאומי ותבקרו ב-17 מחיצות.

פורטפוליו News: התערוכה ולטר בנימין / ארכיון גלות תיפתח ב-4/11 במוזיאון תל אביב. אמנים: פול קלֶה, ליאונור אנטוּנֶס, אורי ארן, אבנר בן-גל, יונה פרידמן, חיים סטיינבך, יונתן ויניצקי, דור גז, סיגל פרימור, אלי פטל, שחר יהלום, שרה אורטמאייר ומיכה אולמן. אוצרים: נועם סגל, רפאל זגורי-אורלי.

״לא נשאר לי זמן לכתוב את כל המכתבים שהייתי רוצה לכתוב״. אלו מילותיו האחרונות של ולטר בנימין, שנכתבו בספרד ב-25 בספטמבר 1940. בנימין נולד ב-1892 למשפחה גרמנית ממוצא יהודי. ב-1933 נאלץ לעזוב את גרמניה ובילה את רוב זמנו בפריז. ב-1940, לאחר תקופת מאסר במחנה בצרפת, תכנן לברוח ולהגר לארה״ב, אך לבסוף שם קץ לחייו בעיר הספרדית פורט בו. בנימין הוא אחד מהוגי הדעות המשמעותיים ביותר במאה העשרים. אופן מחשבתו נע דרך עבר ועתיד, נוסטלגיה ומהפכניות, היסטוריה ופוליטיקה, מטריאליזם ומיסטיקה. שלל נושאים אלו, בדיוק כמו זהותו כיהודי-גרמני או כגרמני-יהודי, מתבטאים בכתביו במחשבה מרעננת ומחודשת באופן בלתי מתפשר.

אף כי בנימין הוא הוגה יהודי מרכזי ואחד הפילוסופים המעניינים והחשובים ביותר של זמננו בתחום האמנות העכשווית ובחקר הספרות, עבודתו מעולם לא הוצגה בישראל, באופן מפתיע למדי. בתערוכה מוצגים חומרי הארכיון באדיבות ארכיון ולטר בנימין בברלין. אלו כוללים כתבי יד, הערות מקוריות ורשימות, מכתבים, פתקאות, קטעי יומן וגלויות אשר חולקו לשמונה מקבצים: ילדותו של בנימין בברלין; התכתבות שהוא ניהל עם הוגים נוספים בני-זמנו, כמו תיאודור אדורנו, חנה ארנדט, ברטולד ברכט ואחרים; מפעל הפסאז׳ים שאותו לא זכה לסיים מעולם; עיסוקו בכתבי קפקא; הדיאלוג שניהל עם הפילוסוף היהודי גרשום שלום שהתגורר בירושלים, בנושאי ציונות, השפה העברית והיהדות; ביקורת הספרות שלו; גלויותיו והרשמים האסתטיים ששלח ממסעותיו באירופה וכתביו החשובים בנושאי היסטוריה ופוליטיקה.

לצד חומרי הארכיון, בחרו האוצרים להציג מבחר עבודות אמנות עכשווית, הנעות סביב מושג ״המחשבה הדימויית״, בזיקה לאופן שבו ביקש בנימין להמציא לאמנות ולדימוי צורות חדשות של פרשנות ולאפשר להן תנועה מתמדת. התערוכה מתפרשׂת על פני שני אולמות באגף המקורי של המוזיאון. פרטי מקור ורפרודוקציות מוצגים אלה לצד אלה. שאלת המקור והשעתוק, המזוהה עם מחשבתו של בנימין, מקבלת משנה תוקף בתערוכה המציגה פרטי ארכיון בשפה הגרמנית. עבור הצופה המקומי ערכם מצוי בגבול שבין אובייקט אמנות, מסמך היסטורי או עדות תרבותית.