לפני 10 שנים

בשנת 2010 הציג המעצב חנן דה לנגה תערוכת יחיד בגלריה פרדיגמה, ששכנה ברחוב אחד העם בתל אביב, בסמוך לגלריה נגא. לצד פריטי ריהוט כמו שז־לונג או כיסא נדנדה, דה לנגה הציג בתערוכה ״טימבוקטו״ גם רישומים ועבודות וידיאו אישיות; לא מסוג העבודות שאפשר למצוא בדרך כלל בתערוכות עיצוב. 

״זו תערוכת עיצוב?״, שאלתי אותו והוא ענה ש״עיצוב נוגע בכל התחומים וכל מעצב שמתעסק בכמה טריטוריות נוגע ברישומים, בסרטים, בווידיאו ובחומר. גם כסטודנט לא הקפדתי על הגבולות בין עיצוב לאמנות.

״אני מאוד ׳שלוליתי׳ באופן העבודה שלי, שטחי ורחב. אני עובד בארכיטקטורה, בעיצוב פטנטים, במוזיאונים, אני מצייר ומפסל. מעניינת אותי השלולית הגדולה שבה אני שוחה; טוב לי בשלולית שלי ומעניין אותי לקפוץ ממקום למקום, משלולית לשלולית״.

טימבוקטו, גלריה פרדיגמה, 2010. צילומים: מ״ל

מאותו מפגש אני זוכר במיוחד אמירה שאני חוזר אליה מאז ומצטט אותה לא פעם: ״מבחינתי מה שמעניין, מעניין. לא תמיד אוהבים את מה שאני עושה, וכותבים או שלא כותבים. אני אפסיק לנשום? לא, מצטער. אני סקרן כמעט לכל תחום שהוא ויזואלי ויש בו תוכן. גם אם מדובר בתערוכה ארכיאולוגית, אין לי בעיה לשמוע על המסיכה של נחל חבר במשך שעות״.

פאסט פורוורד

בעשור האחרון המשיך דה לנגה בעיסוקיו העיקריים כמעצב תערוכות, כמרצה בכיר לעיצוב בבצלאל, וכיוצר שהשתתף בכ־30 תערוכות קבוצתיות ובשלוש תערוכת יחיד. ״העיסוק שלי תמיד סובב מצבים אנושיים״, הוא מספר: ״חברתיים, פוליטיים או יחסים אישיים, לעיתים זעירים, לפעמים תחושה חולפת, זיכרון או תגובה שלי או של אחרים. פעם זו סביבה סימבולית קטנה כמו כורסה, חתול והדום, ולפעמים חללים גדולים כמו ספריות או כיכרות.

״מה שמוביל את המהלכים שלי הן הדמויות האמיתיות או הדמיוניות שמאכלסות את האירוע. בתחילת המהלך אין דרך אחת לתהליך, משהו מבצבץ ועובר לסקיצות על נייר, צילום פשוט, ומשם לתלת־ממד בכל טכניקה אפשרית״.

איך זה בא לידי ביטוי בתערוכות שאתה מציג בהן? 

״טימבוקטו בגלריה פרדיגמה הייתה סיפור מסעות. את התערוכה עצמה יצרתי מרצף אירועים מתקופות שונות ומקומות שונים. שנה לאחר מכן, לקראת פתיחתו של האגף החדש במוזאון תל אביב (2011), הוזמנתי להציג תערוכת יחיד לצד יעקב קאופמן בחלל המיועד לעיצוב ואדריכלות, שלבסוף נקראה אקס ליבריס״. 

אקס ליבריס, מוזיאון תל אביב, 2011. צילומים: אריאל קן

״כשטיילנו בחלל הספציפי ראיתי בתוכו ספריה. בשבילי, ספרים וספריות הם אהבה מתמשכת. הספרייה הזו, האקס ליבריס, התכתבה עם החלל אבל במיוחד עם הכוריאוגרפיה של המבקרים/קוראים, ועם הספר המשומש, המוכתם, משומן ממגע ידיים רבות.

״חומר הגלם של מדפי הספרייה היו לוחות סנדוויץ׳ עמוסי מילים, איורים וחומרים מגוונים, שכבות צבע וזמן. אלו משטחי השולחן של סטודנטים בבצלאל שרגע לפני זריקתם והחלפתם ביקשתי וקיבלתי, לשמחתי, את האוצר הזה. מכאן ניסיתי לצמצם את כל המרכיבים הנוספים עד למבנה מינימליסטי.

״בסופו של דבר החלטתי להשאיר את הספרייה ללא ספרים – חשבתי שכל מדף בספריה עמוס בממצאי הסטודנטים הרבים שרשמו במשך שנים את עצמם לדעת על השולחנות בכישרון, בכאב, בשמחה ובפיזור דעת״.

בתערוכה כבר שחורים העצים עוד כחולים השמים (גלריה נגא, 2015) הזמן והאור היוו ציר מרכזי. ״עבדתי עם בדים תלת־שכבתיים המשמשים לאטימת אור לחדרי הרצאות, בדים שכבר איבדו אמינות ואור השמש חדר דרך ׳סדקים׳ ויצר שובל אבק מואר בחושך המלאכותי. הנמנום הלימינלי הקל בחלל החשוך וקרני השמש שחדרו מבעד ל׳סדקים׳ היוו את החיבור שאיתו התחלתי את העבודה על התערוכה. הבדים עברו כמה מהלכים ובסופו נמתחו על מסגרות כשהם משמרים את הזמן, את האור, את הבליה הטבעית והמלאכותית״.

 נכון לעכשיו

בימים אלו דה לנגה עובד על שתי תערוכות ״שהתחילו מתחושות ומחומר מופלא. שתיהן עוסקות במצב רוח, בצבע, בתנועה סיזיפית, ברדוקציה מתמשכת. זה תהליך ארוך ופתלתל של ניסוי ותהיה, מעבר בין תחומים שונים, תנועה, חומר, סדרי גודל, מיקום, מצב.

״בינתיים נוצרות בסטודיו כמה סקיצות של תערוכות נפרדות החוזרות בוורסיות שונות על אותו נושא. בקרוב אציג אחת או שניים מתוך ידיעה ברורה שאין סיום לתהליך אלא רגע מסוים בזמן. בעיניי ביטוי של תחושות ורגשות דרך חומר וטכניקה הן עניין פרקטי – בסוף התהליך יישאר סימן״.

אתה עדיין חושב שמה שמעניין, מעניין?

״כן, זו מנטרה שרק מתחזקת עם השנים. מעניין לי הקשר בין האקדמיה, עולם העיצוב המוזיאלי והסטודיו האישי שלי: אני מלמד בבצלאל – מרתק, מאתגר ומתחדש כל שנה. אני נהנה מאוד לעסוק בעיצוב ותכנון תערוכות מוזאליות: בכל פעם אני נחשף לסיפור מסקרן ולחלל שונה.

יותר מהכל אני מאוהב בשעות שבהן אני עובד בסטודיו על פרויקטים שלי, כשאני ״הלקוח״ והמבקר העיקרי. זה המקום שבו החושים מחודדים עד לקצוות ושם אני מרגיש שההתמודדות נקיה ומדויקת, ההנאה הקצרה והחיפוש הארוך והמתסכל לפעמים רוקדים

״ויותר מהכל אני מאוהב בשעות שבהן אני עובד בסטודיו על פרויקטים שלי, כשאני ׳הלקוח׳ והמבקר העיקרי. זה המקום שבו החושים מחודדים עד לקצוות ושם אני מרגיש שההתמודדות נקיה ומדויקת, ההנאה הקצרה והחיפוש הארוך והמתסכל לפעמים רוקדים״.

כבר שחורים העצים עוד כחולים השמים, גלריה נגא, 2015. צילומים: דניאל לויט

אחד הפרויקטים המוזיאלים המורכבים שעליו עבד דה לנגה בשנה האחרונה, היה עיצוב הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל, שם יצא לי לעבוד איתו באופן צמוד: הוא המעצב ואני חלק מצוות של חמישה אוצרים. גם פה הוא הביא לידי ביטוי את האני מאמין שלו לגבי טשטוש הגבולות בין הדיסציפלינות, אחת מאבני היסוד של הביאנלה.

״עיצוב תערוכות זה קצת כמו הזמנה לריקוד: אתה מוזמן, רוקד בתאום עם המזמין, לומד את התנועות, את הבמה, את הקהל, ואז יוצא לפירואט אישי כדי לחזור בסחרור אל המזמין עם רעיון. מכאן אתם מתקדמים בקרשנדו עד הפתיחה, שהיא בדרך כלל גם סיום תהליך העיצוב.

״הביאנלה הייתה ריקוד מורכב: חמש אוצרות ואוצרים, חמש תמות שאיתגרו את שדה העיצוב, האומנות והאמנות באינטר־דיסציפלינריות  שיוצרת שיח חדש. מאות עבודות, חללי חוץ בטופוגרפיה מגוונת וחללי פנים שונים ומשונים.

״אין ספק שעיצוב הביאנלה לא היה דומה לעוד תערוכה: קנה המידה עצום, יחד עם תמות שאיפשרו דיאלוג אוצרותי ועיצובי כמעט עד רגע הפתיחה. אחרי עיצוב עשרות תערוכות, הביאנלה הייתה חידה חדשה ומאתגרת ונשמתי לרווחה כשנפתחה. בשום אופן לא הייתי מוותר על החוויה הזו״.

בעוד 10 שנים

שאלה נוספת ששאלתי את דה לנגה לקראת התערוכה בפרדיגמה הייתה אם הוא לא פוחד מהביקורת שמושמעת לא פעם נגד המעצבים מבצלאל, שעדיף שיתרכזו בעיצוב. ״זו לא יכולה להיות שאלה כללית, זו צריכה להיות שאלה ספציפית״, הוא ענה לפני עשר שנים.

״יש מי שחודר לעומק ויש מי שחודר לרוחב. יבוא מי שמתעסק באיור ויגיד ׳מה זה הדבר הזה, את זה עשו לפני 200 שנה ואין לזה ערך׳. זה סיכון שאני לוקח. יכולים להגיד על כל דבר שאני עושה שהיה עדיף אם הייתי עושה משהו אחר״.

הביאנלה לאומנויות ולעיצוב, מוזיאון ארץ ישראל, 2020. צילומים: הדר סייפן

כעת הוא מוסיף: ״לפני עשר שנים הייתי שם ועכשיו אני כאן. הדברים מתרחשים באופן דינמי: לא חלמתי אז להיות טייס או צפר או ציפור, ובאופן לא מפתיע אני לא. אני שמח להיות סקרן מכל מיני עניינים מגוונים ומקווה שעוד עשור, בראיון הבא שלנו, אהיה באותו הלך רוח, משאיר מקום לא קטן לבהייה בסביבה, בדברים, ואם זה מעניין אמשיך. אני אוהב את המצב הזה שמשמש קטליזטור מעולה.

״בכל מקרה אני לא נציג של המעצבים מבצלאל או של מעצבים בכלל. כל אחד שיעשה מה שמתאים לו. אני, בשנים הקרובות, רואה את עצמי יותר ויותר בסטודיו שלי״.

לקריאה נוספת

״תערוכות מצוינות במוזאונים וגלריות לאמנות לא חסרות אבל בשנים האחרונות אני חוקר ׳מוזאונים זעירים׳, אספנים פרטיים שפותחים חלל תצוגה קטן בביתם או בחלל סמוך. זו חזרה מסוימת לחדר הפלאות ההיסטורי: אספני מינרלים, רישומי פרחים, חפץ ספציפי, תקופה, סוג של כובעים או כלי עבודה יחודיים ואחרים שפשוט אוספים הכל… ללא פאר אדריכלי של המוזאונים העכשוויים אבל עם אהבה ישירה ובלתי אמצעית; מקומות שתמיד משולב בהם סיפור אישי וידע מעמיק.

״בשנתיים האחרונות ביקרנו בלה (הודו), וסמוך לטולום במקסיקו בכ־15 מוזאונים משפחתיים, מקומות מופלאים. כדי למצוא אותם, והם נמצאים בכל מקום בעולם, צריך פשוט לחפור במידע מקומי, לסמן את המעניינים אתכם. רובם, אם בכלל, פתוחים בשעות מוזרות. מהמפורסמים שבהם, שהם כבר מוזיאון קטן אבל עדיין ניחוח האספן/ החוקר/ האוצר/ המעצב מורגש בהם. האחד בלונדון, Sir John Soane's Museum והשני בברצלונה, Museu Frederic Marès.

The post בחזרה לעתיד // חנן דה לנגה appeared first on מגזין פורטפוליו.

אנשי קבוצת פרוטקטיב אדג׳ הולכים לישון השבוע במוסדות התרבות הרדומים בתל אביב: מוזיאון תל אביב, תיאטרון הקאמרי, ספריית בית אריאלה והמשכן לאמנויות הבמה (בית האופרה), כולם ניצבים שוממים וחשוכים במשך חודשים ארוכים. ״המהירות שבה אנחנו מוותרים על הרוח מדאיגה״, אומרת מיכל שמיר, אמנית בכירה וראשת בית הספר לאמנות וחברה במכללת ספיר.

בהיעדר לובי ועניין ממשלתי בתרבות, הענף נדחק לתחתית סדר העדיפויות. מוסדות התרבות ממוקמים בתחתית רשימת החזרה לפעילות במשק, למרות שאין בהם סיכון אפידמיולוגי ואין סיבה רפואית למנוע את פתיחת מוסדות התרבות – סביבות מבוקרות ומרווחות, שבהן קל מאוד לפקח על שמירת כללי זהירות, ריחוק חברתי ומניעת סכנת הדבקה. המוזיאון והספרייה זכו לעדנה בחודשי הקיץ, בין הסגר הראשון והשני – ופתיחתם הוכיחה עד כמה הקהל צמא לתרבות.

״מוסדות התרבות הלכו לישון״, אומרים אנשי קבוצת פרוטקטיב אדג׳ – ארבע אושיות תרבות מתחומים שונים – שהחליטו לצאת בפעולת ״שינה הפגנתית״, במטרה להסב את תשומת הלב הציבורית לתרדמת שאליה נכנס עולם התרבות ולמצב הקטסטרופלי של אנשי המקצוע והעובדים בענפי התרבות השונים, רובם נמצאים בחל"ת כבר שמונה חודשים.

פרוטקטיב אדג׳, מימין: סהר עזימי, נירה יצחקי, רויטל בן אשר פרץ, יואב כהן, מיכל שמיר. צילום: אלה אורגד

בתאריכים 9-12 בנובמבר האמנים יתארחו וישנו בשקי שינה בחללים המיותמים של תיאטרון הקאמרי, בית האופרה, ספריית בית אריאלה ומוזיאון תל־אביב. ״בקאמרי תקבל את פנינו בערב השחקנית מיה דגן ובבוקר יעיר אותנו רמי ברוך בשירת ׳בוקר טוב, בוקר טוב׳ מהמחזה עוץ לי גוץ לי״, מתארת שמיר. יחד איתה ישנו חברי הקבוצה האחרים: הכוריאוגרף והרקדן סהר עזימי, האוצרת, יועצת ראש העירייה לאמנות וחברת מועצת העיר, רויטל בן אשר פרץ, ואמן הווידאו יואב כהן.

אליהם מצטרפת הגלריסטית נירה יצחקי, בעלת גלריה שלוש, שמייצגת את את הקבוצה מאז פעולתה הראשונה ב־2017, ועד האחרונה – ביוני השנה – כשהפעילו בית קפה בחלל הריק של החנות־קפה תולעת ספרים, שותפת הגלריה ברחוב מזא״ה 7, שנסגרה בגל הראשון של הקורונה. בינתיים עזבה גם הגלריה את המקום, והיא מחפשת מעון חדש.

בספרייה יפגשו הנמים את הסופר יהודה אטלס, שיקרא להם סיפור לפני השינה. במוזיאון  תל אביב הציעה המנכ״לית, טניה כהן עוזיאלי, שישנו לרגלי פסל הכלב הכתום הענק של ג׳ף קונס – ללא עוררין היצירה היקרה ביותר שנמצאת כיום במוזיאון, ואחת האירוניות שבהן מסדרת ״סלבריישנס״, חגיגות. החגיגה שהייתה אמורה להתחולל סביב תערוכת קונס בישראל כבתה מיד עם פתיחתה, עם פרוץ המגפה במרץ.

מתוך Protective Edge בגלריה שלוש (צילום: מ״ל)

כדי לחדד את האבסורד יזכו אנשי פרוטקטיב אדג׳ לביקור פרוע של חברי קבוצת התיאטרון הסאטירי ציפורלה. בבית האופרה יפגשו את זמרת האופרה עידית זמיר. אחד האורחים שמתעתדים לחבור אליהם הוא ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, שקורא לממשלה לפתוח את מוסדות התרבות ואת מקומות הבילוי, המשוועים לפעילות כלכלית ולפרנסה לעובדיהם.

הפעילות במסגרת ״ארט בי אנד בי״ תתקיים בין התאריכים 9-12 בנובמבר בין השעות 20:00 בערב ל-8:00 בבוקר. היא תתועד ותוקרן על קיר חיצוני של תיאטרון הקאמרי ובשידור לייב אונליין, ברשתות החברתיות של עיריית תל אביב ושל המוסדות המשתתפים.

העצבים החשופים של התרבות

״המהלך מנכיח את הריק, השיממון, העצב וחוסר האונים של היכלי התרבות המפוארים, אשר נותרו מיותמים ומרוקנים מתוכן ומקהל״, אומרים אנשי הקבוצה. ״בתקופה שבה מתערערת המסגרת של המשפחה הגרעינית, נגזל מאיתנו ערך החיברות, השיח וההתגודדות האנושית, יש כמיהה להתקרבות והתכרבלות. הצצה לתוך המצב האינטימי של אמנים ישנים בחללי הרוח הלאומיים מכוונת זרקור אל העצבים החשופים של עולם התרבות כיום״.

״פרוטקטיב אדג׳״ (Protective Edge) השם הלועזי של מבצע צוק איתן, היה הכינוי שבחרו אנשי הקבוצה ל״מבצע״ הפלישה הראשון שלהם, בגלריה שלוש בתל־אביב. הם חברו לסיעור מוחות משותף, שהוביל ליציאה מאזורי הנוחות של כל אח מהם ולטשטוש גבולות בין תחומי אמנות שונים. בפעולותיהם הם מבקשים לחתור תחת הרגלי הצפייה והצריכה המקובלים בגלריה, במוזיאון, בתיאטרון ובקולנוע, תוך שהם מציעים תבניות חדשות.

הם משקפים התבוננות נוקבת על המציאות החברתית והפוליטית ועל מנגנוני הכלכלה של השדה החברתי־אמנותי. הגשת התכנים נעשית ברוח הומוריסטית־מתעתעת, על גבול הטראגית ומהלכת על חבל דק הנמתח בין אמת לבדיה. המסגרת היצירתית מאפשרת להתריס, להתקומם, להעלות שאלות ו״ללכת על הקצה״.

״זה אולי נשמע ספונטני אבל זו פעולה מהודקת ומדוייקת. חשבנו על דברים כאלה בעבר, אבל עכשיו זה יותר אקוטי, המצב של ההיכלים הסגורים, הבמות הענקיות המיותמות – יש בזה משהו עצוב ומצמרר. אחרי כל לילה כזה כל אחד מאיתנו יקום וילך לדרכו. לכל אחד מאיתנו יש לא מעט כובעים ואחריות״.

הפוסט ארט בי אנד בי: להעיר את התרבות מהתרדמת הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

12 אמנים זרים ושלושה ישראלים, כולם צעירים אך כבר בעלי שם והצלחה בינלאומיים, משתתפים ב״מתח גבוה״, תערוכת הפתיחה של החלל החדש שהקימו סוזן לנדאו וסטיב נסימה. זו גלריה? זה מוסד אמנות עצמאי? זה חלל קבוע או זמני? שאלות רבות אפפו את המקום, שהשמועות על פתיחתו המתינו לרגע סיום הסגר הנוקשה, לפני שבועיים.

תור של מוזמנים מאושרים השתרך בחוץ בפתיחה (שבחסות תקנות הקורונה נמשכה על פני שלושה ימים, כדי לשמור על ריחוק חברתי) ולפחות מחצית העבודות בתערוכה נמכרו כבר בסוף השבוע הראשון – הישג יוצא דופן, שניתן לזקוף קודם כל לזכות הצימאון של אוהבי האמנות והאספנים להתחדשות ולאווירת ״עסקים כרגיל״.

בניסיון להסביר את אווירת הקניות התוססת אפשר לדבר על אופי העבודות – ציור פיגורטיבי, אמנות יפה במובן הישן והטוב, שקל לקחת הביתה ולתלות בסלון. ולבסוף, אי אפשר להתעלם מזהותם של המוכרים: אספן אמנות צעיר עם טביעת עין מרשימה, שעבודות מהאוסף שלו מככבות בתערוכות במוזיאון תל אביב, ואוצרת, שהיא אחת הדמויות המשפיעות ביותר בזירת האמנות בישראל בעשורים האחרונים.

נסימה לנדאו. צילום מונוקול

דריק אדאמס

גיא ינאי

אחרי שכיהנה כמנכ״לית ואוצרת ראשית של מוזיאון תל אביב, וקודם לכן כאוצרת ראשית לאמנויות במוזיאון ישראל בירושלים, המעבר לפעול בשוק הפרטי הוא הצהרת חופש חריגה. במקום לפרוש לגמלאות ולעסוק באוצרות עצמאית פה ושם, כמו רבים לפניה, לנדאו לא היססה להיכנס לתחום הצבעוני, הקשוח והציני של מסחר באמנות. והאיש ששיכנע אותה עשה זאת עם הרבה קסם אישי וניסיון בחיבור בין אמנות לביזנס.

את נסימה היא פגשה בכובעה האחרון, כמנכ״לית מוזיאון תל אביב. הוא הציע להשאיל למוזיאון עבודות מהאוסף הפרטי שלו, והיא גילתה שם יצירות כמו הדלעת המנוקדת של יאיואי קוסמה, שנכנסה מיד לאחת התערוכות האחרונות שאצרה. התערוכה ״אם בלילה חורפי עוברת אורח״, שאצרה רותי דירקטור ומוצגת כעת במוזיאון שנפתח מחדש, כוללת עבודות מאוסף נסימה. הנוכחות הבולטת של אמנים אפרו־אמריקאים בתערוכה מתחברת היטב לרוח הזמן.

נסימה מתייחס ללנדאו כ״אנציקלופדיה חיה לאמנות״. את הקשר שנוצר במוזיאון הוא הציע להמשיך בשיתופי פעולה והתייעצויות אחרי שפרשה מתפקידה כמנכ״לית מוזיאון תל אביב בשנה שעברה. והוא לא היה היחיד שחיזר אחריה.

נראה שארבו לך מחוץ למוזיאון?

״קצת מוגזם להגיד. אבל הרגשתי שאני עוד יכולה לעשות משהו״, היא מצטנעת. יחד עם דפנה איש הורביץ היא פיתחה סדרת מפגשים עם מנהלי מוזיאונים מול קהל. התחילה עם עמיתיה בארץ, וכשהמפגשים עברו להתקיים בזום, הפכה את האילוץ ליתרון: ״למרות שאני מסתייגת מהזום, נהניתי מהאפשרות להביא מנכ״לים ממוזיאונים חשובים בחו״ל, ממוזיאון פומפידו ומהירשהורן״, היא מספרת.

״אני לא רואה את עצמי כפנסיונרית״, היא אומרת בפגישה שמתקיימת בתערוכה, על רקע הלמות פטישים ומקדחות, תליית לייבלים ותיקוני צבע אחרונים.

בתערוכה ״מתח גבוה״ מוצגות בסך הכל 35 עבודות של 15 אמנים מבטיחים, רובם צעירים, ילידי שנות ה־80 וה־90, שזוהי חשיפה ראשונה שלהם בישראל. לדברי לנדאו, התערוכה מאפשרת הצצה לשינוי המתחולל בעולם בקרב אמנים פיגורטיביים, שבוחרים להשתמש בציור כמדיום סובייקטיבי יותר. הם משלבים קומיקס, קולאז׳ ונושאים מהאקטואליה והיומיום, בצבעוניות עזה, לצד עבודות מופנמות יותר ונושאים אינטימיים.

נירית טקלה

דניאל אורצ׳רד

ג׳ונתן אדלהובר

נסימה לנדאו, מראה הצבה

ההחלטה לפתוח חלל אמנות חדש, מסחרי, בעיצומה של תקופת המשבר הקשה ביותר שידע עולם האמנות (והעולם בכלל, אם כבר מדברים על זה), העלתה לא מעט תהיות. ההיגיון העסקי בהקמת גלריה אינו מובן מאליו, ועוד בתל אביב – מקום שבו שוק האמנות קטן וסגור למדי, ויש שיאמרו גם שמרני, עם אוריינטציה לוקאל־פטריוטית בולטת. אבל אם לנדאו, המומחית, מאמינה בהיתכנות של עסק כזה, גם השוק מאמין לה. 

״אני הרבה פחות מכיר את מה שקורה פה בארץ, ואני רואה סצנה שהיא קצת תקועה בהרגלים שלה. אני לא רוצה להיות ביקורתי, אבל יש משהו מאוד דומסטי, מקומי, בגישה של אספנים ישראליים, שנאמנים מאוד לאמנים ישראליים. מעולם לא ראיתי דבר כזה. לא שמעתי מאספן גרמני שיאסוף רק אמנות גרמנית או מצרפתי שיאסוף רק אמנות צרפתית״, אומר נסימה, איש עסקים מתחום היהלומים שמעיד על עצמו כאספן אמנות כבר 25 שנה.

ההעדפה של אספנים לתמוך באמנים ישראלים נראית לו חריגה בעוצמתה, גם אם בעולם זה נחשב למנהג ידוע, ואספנים מתעניינים קודם כל בשוק הביתי, שהם מבינים את שפתו ותרבותו. לנדאו מסכימה איתו, אך עמדתה פחות ביקורתית, ואף מחמיאה לאמנות המקומית. ״הוא באמת פחות מכיר את האמנות בארץ, ואני עמדתי על כך שבכל תערוכה שנציג צריכים לקחת חלק גם אמנים ישראליים״.

פחות מחודשיים עברו מאז נחתם החוזה לשכירת המקום, שהיה עד לקורונה סופרמרקט שכונתי מנומנם ועד לפתיחת התערוכה הראשונה. פרק זמן קצר להפליא, שכלל את שיפוץ המקום בתכנונה של האדריכלית רעות עירון. מפליא עוד יותר, כשמסתבר שמרבית הציורים על הקירות נעשו במיוחד לתערוכת הפתיחה ונשלחו מחו״ל.

סטיב נסימה: אני הרבה פחות מכיר את מה שקורה פה בארץ, ואני רואה סצנה שהיא קצת תקועה בהרגלים שלה. מעולם לא ראיתי דבר כזה. לא שמעתי מאספן גרמני שיאסוף רק אמנות גרמנית או מצרפתי שיאסוף רק אמנות צרפתית

סטיב נסימה. צילום: מאיר כהן

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

*כוכבית מייצגת שדה חובה

*כתובת המייל שלך כאן...

הרשמה

״העבודות של גיא ינאי, מהסטודיו בתל אביב, הן האחרונות שהגיעו, כשהצבע עליהן עוד לא יבש״, אומרת לנדאו. לצד ינאי מוצגת עבודתה של נירית טקלה, אף היא מתל אביב, ועבודותיו של גידי (גדעון) רובין, שהגיעו מלונדון. האמנים האחרים בתערוכה הם מארצות הברית, מגרמניה, מאיסלנד ועוד.

ואני מודה שפרט לישראלים אני לא מזהה אף אחד מהשמות.

לנדאו: ״זה בסדר גמור. את לא היחידה. עשינו עבודת איתור ופנינו לאמנים בולטים אך לא מהידועים ביותר. אחד הדברים המרגשים היה, שמרבית העבודות נעשו במיוחד לתערוכה. פנינו לאמנים בקיץ, ולמרות הזמן הקצר – הייתה התרגשות מעצם זה שמשהו קורה, והיענות מעבר לציפיות״.

הצלחה, ללא ספק

לנדאו ונסימה התחילו לבשל את התוכנית המשותפת על אש קטנה, לפני כשנה וחצי. בצילום משותף שהעלה לאינסטגרם בעת שיטוט משותף בביאנלה בוונציה כתב נסימה ״אנחנו יוצאים לחקור דרכים חדשות״.

יש לכם תוכניות גדולות?

״אנחנו עדיין לא מגשימים את הדברים הגדולים שעל הפרק, אבל זה הביטוי הראשון לתוכניות שלנו״, הוא אומר. ״אני גר ממול, וראיתי שהמקום, שהיה סופרמרקט לא מאוד מצליח, עומד ריק כבר חודשים״.

לנדאו: ״הרעיון בינתיים היה לעשות תערוכת פופ אפ, אבל כשצץ המקום הזה, הבנו שזה לא מתאים לפופ אפ, והחשיבה התגלגלה לסדרת תערוכות״.

לא חששתם להשקיע ולפתוח גלריה חדשה בעיצומו של משבר עמוק?

נסימה: ״לי לא היה שום ספק לגבי ההצלחה. יש מקום לזה ויש צורך בזה, וידענו שאנשים יזהו את האיכות והרמה. אנשים צמאים לתרבות ומחפשים חוויות״.

ללנדאו לקח קצת יותר זמן להשתכנע ולהגדיר לעצמה את חלקה בשותפות. היא החלה מייעוץ, המשיכה לנסיעות משותפות לאירועי האמנות הגדולים בעולם – ״נסענו יחד לכמה ירידים, ואני מאוד נהניתי להמשיך ולהיפגש שוב עם האנשים שהכרתי כל השנים״ היא אומרת בצניעות, ורומזת למעשה על הדלתות שנפתחו בפני הצמד בכל מקום.

לקח זמן, אבל לבסוף החליטה לקפוץ למים. ״תארו לעצמכם מה קורה ביום הפתיחה כשאני, עם הסטנדרטים שלי, מגיעה לראות ושום דבר לא תלוי עדיין כמו שצריך״, היא מעירה על הצורך להסתגל.

היה קושי לבחון עבודות ולהזמין את האמנים כשאי אפשר לנסוע והכל נעשה אונליין?

נסימה: ״לא ממש. זה כבר שנים שאנחנו עושים את זה, ורואים דברים בעיקר באינטרנט. שוק האמנות הוא גלובלי, והרי אני לא יכול להיות בכל מקום שבו מתקיימת מכירה שמעניינת אותי – אנשים יושבים בבית וקונים אמנות בניו יורק ובהונג קונג. לשנינו יש עין טובה וניסיון רב. אם כי יש פה הימור מסוים – עד שראינו את העבודה בפועל״.

לנדאו: ״הייתה הפתעה לטובה בעבודות החדשות של חלק מהאמנים״.

הילרי פסיס

גדעון רובין

אן טואבה

מאין הגיעה כותרת התערוכה ״מתח גבוה״?

״אני מאוד אוהבת להמציא שמות לתערוכות, וחשבתי על מה שקורה היום. הציור מאוד בולט. הסצנה באפריקה מטורפת, גם האפרו־אמריקאים. כולם עושים ציור״.

נראה שאין דבר שפחות מזוהה עם הקריירה שלך מציור פיגורטיבי. איך קרה שבחרת דווקא בזה לתערוכת הפתיחה?

לנדאו צוחקת ומתוודה שהיא עוברת תהליך. ״כל המעבר מעבודה במוסדות ציבוריים מובילים לסקטור הפרטי והמסחרי, היה צריך זמן להתפתח״, היא מסבירה. ״במשך הרבה שנים די נמנעתי מלעבוד עם ציור וציור פיגורטיבי. בארץ אמנות היא וידאו, מיצב, פיסול. אמנות קונספטואלית. אלה דברים שקרובים מאוד לליבי, ואני יכולה להביט בביקורת על עצמי, ולומר שהייתי צריכה להיפתח לציור. זה לקח לי זמן, אבל לא נכון להיות מקובעים.

״אם הייתם עושים היום סיור בגלריות בצ׳לסי הייתם רואים 75% ציור. זה משהו שקורה והרגשתי שאי אפשר להתעלם מזה. ובארץ עוד צריך לתת לזה מקום. האמנית נירית טקלה אמרה לי בשיחה לקראת התערוכה שכציירת היא מרגישה בודדה״.

סוזן לנדאו: במשך הרבה שנים די נמנעתי מלעבוד עם ציור וציור פיגורטיבי. אני יכולה להביט בביקורת על עצמי, ולומר שהייתי צריכה להיפתח לציור. זה לקח לי זמן, אבל לא נכון להיות מקובעים. אם הייתם עושים היום סיור בגלריות בצ׳לסי הייתם רואים 75% ציור. זה משהו שקורה והרגשתי שאי אפשר להתעלם מזה

סוזן לנדאו. צילום: מאיר כהן

השקעה טובה

בחרתם באמנות שאתם הייתם רוצים לתלות בבית?

נסימה עונה בלי היסוס ״אני כן״, ואילו לנדאו מחייכת וחושבת רגע לפני שהיא עונה: ״אני לא אספנית. את התשוקה שלי לאספנות השקעתי באוספי המוזיאונים וגם בגלל אתיקה מקצועית לא יכולתי לאסוף אמנות כל השנים. אבל בכל זאת הייתי מעין אספנית, בניתי את האוסף במוזיאון ישראל, בעזרת אגודות הידידים, והשיקולים היו לגמרי אחרים מאשר של אוסף פרטי״.

החושים של לנדאו לתנודות השוק היו מחודדים גם בתפקידיה בעבר. היא זו שהקימה את ועדות הרכישה, שגייסו כספים כשהמוזיאונים התקשו לעמוד בתחרות על מחירי יצירות טובות. היא שהציעה בשנת 2008, כשהשוק היה באחת הדהרות החופשיות שלו, למכור עבודה של ז׳אן מישל בסקיאט מאוסף מוזיאון ישראל, להקמת קרן רכישות של אמנות עכשווית.

זה היה צעד חריג ועורר ביקורת. גם היום, כשהמשבר הכלכלי מחריף, מדברים על הזהירות הנחוצה במכירות מאוספי מוזיאונים.

״יש כמה קווים אדומים: לדוגמה, מוזיאון לעולם לא ימכור עבודה של אמן חי, כי זה מיד משפיע על השוק. אבל הייתה הזדמנות. עוד כשהייתי אוצרת ירוקה לגמרי קניתי עבודה נפלאה של בסקיאט (ב־9,000 דולר – היום קשה להאמין), ואחרי כמה שנים הגיעה לאוסף עבודה נוספת, פחות חשובה.

״כשהמחירים של בסקיאט התחילו לעלות, שכנעתי את ג׳יימס סניידר (מנכ״ל מוזיאון ישראל דאז) לדבר עם התורמת. והיא בחוכמתה הבינה שבמקום עבודה אחת במחסני המוזיאון היא תיהנה משמה על עבודות מרובות שיירכשו מהקרן שתוקם״, היא מסבירה. היצירה נמכרה באמצעות סותבי׳ס בניו יורק תמורת כ־14 מיליון דולר, כמעט כפול ממחיר ההערכה המוקדמת.

היום המחירים של יצירותיו של בסקיאט מגיעים לעשרות מיליוני דולרים, ואילו בתערוכה ״מתח גבוה״ מחירי העבודות נעים בין 12 אלף דולר ל־50 אלף דולר. הקהל, כאמור, נענה בהתלהבות.

כריסטופר הרטמן

ליז סטופלט

את חושבת שזו הגושפנקה של שמך, שגורמת לקונים לחשוב שזו השקעה טובה?

״אני? גושפנקה?״ היא אומרת וניכר שבאמת הופתעה. אבל באותה נשימה היא מדברת על מושגים חדשים (עבורה) של התבוננות באמנות. ״ההסתכלות על עבודות היא שונה כשמדובר באספן שגם חושב על מכירה אפשרית בעתיד. היו פעמים שאמרתי לסטיב תשמע, זו עבודה נהדרת, אבל הוא כאספן חושב גם האם זו השקעה טובה או לא.

״אני, כאספנית מטעם המוזיאון, אף פעם לא שאלתי אם העבודה הזו תהיה השקעה טובה או לא, אלא אם היא עבודה טובה שתישאר רלוונטית וחשובה לאוסף. ורוב האוסף באמת הוכיח את עצמו״.

ההצלחה של התערוכה הראשונה יוצרת ציפיות לבאות. ״אנחנו חושבים כרגע על ארבע תערוכות בשנה. אנחנו לא מייצגים אמנים, לכל תערוכה נזמין את האמנים המתאימים. לתערוכה הבאה אני חושבת על משהו שמעניין אותי כבר הרבה זמן, ההתייחסות של אמנים צעירים למאסטרים. כמו אצל ססילי בראון, שהעבודה שלה מופשטת לגמרי, אבל ההשראה היא מרובנס. או האמן ממוצא פקיסטני סלמן טור – שאם מדברים על תפוח אדמה לוהט בשוק האמנות, כדאי לזכור את השם״.

מתח גבוה
נסימה לנדאו, אחד העם 55, תל אביב
לתיאום ביקור: Info@nassimalandau.com
משתתפים: ג׳ונתן אדלהובר, דניאל אורצ׳רד, דרק איילוורד, האני אלפטן, וודי דה אותלו, ג׳אמי הולמס, כריסטופר הרטמן, אן טובי, נירית טקלה, גיא ינאי, ליס סטופלט, הילארי פסיס, מארלי פרימן, גדעון רובין

הפוסט סוזן לנדאו וסטיב נסימה: אם לא קונים לחם, נמכור אמנות הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

חגית: בוקר טוב טגיסט, מה שלומך? איך עברת את הסגר (במקום לחגוג את פתיחת התערוכה שלך)?

טגיסט: בסך הכל סביר. עניין הלמידה מרחוק קצת מקרטע, מקווה שנתאפס בהמשך…

חגית: בני כמה הילדים?

טגיסט: איתי בן תשע, עדי בת 11 וחצי, נועה בת 13 וקצת. הם מאוד משתדלים, אבל כל העניין דורש משמעת עצמית, שגם אנחנו המבוגרים היינו מתקשים לעמוד בה ובמטלות

חגית: ומה איתך? איפה את עובדת בדרך כלל?

טגיסט: אני עובדת כמאיירת ומעצבת גרפית בהוצאה לאור של ספרי לימוד באנגלית. כל העובדים בחברה עברו לעבוד מהבית ממרץ

חגית: והציור – איפה הוא נכנס בסדר יומך?

טגיסט: למדתי במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. שם פגשתי את צביקה לחמן, דוד ניפו ומארק ינאי בשיעורי רישום וציור. בהמשך חזרתי אליהם ללמוד בשיעורי ערב, במקביל לעבודה והמשפחה. רשמתי וציירתי בערבים. לקראת התערוכה, כששעות הערב לא הספיקו, קמתי בבקרים ורשמתי בין חמש לשבע בבוקר

חגית: התערוכה במוזיאון תל אביב ״הנייר הלבן שחור מבפנים״ (שסוף סוף נפתחה מחדש אחרי הסגר הממושך) היא תערוכת היחיד הראשונה שלך?

טגיסט: נכון. זאת תערוכת היחיד הראשונה שלי 

חגית: אז קודם כל ברכות לתערוכה, נאחל שתישאר פתוחה כעת ברצף. עבורך זה זינוק בקריירה?

טגיסט: מוזר לי לחשוב על זה כעל קריירה. תמיד ציירתי ותמיד אצייר, מבחינתי זה לא תלוי בדברים חיצוניים. כמובן שאני מאוד מתרגשת מהתערוכה ושמחה על ההזדמנות הנדירה. למדתי הרבה במהלך השנה מהליווי של האוצרת, עמנואלה קלו. וכל ההתארגנות המקצועית סביב התערוכה במוזיאון מרתקת

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

*כוכבית מייצגת שדה חובה

*כתובת המייל שלך כאן...

הרשמה

חגית: תערוכה קודמת שאצרה עמנואלה קלו הפגישה בין רישומים של פירנזי, איש הרנסנס האפל, והאמנית היפנית צ׳יהרו שיוטה – שבנתה בחלל התערוכה מבוך של חוטים שחורים דקיקים, כמו רישום באוויר. בחוויה שלי כצופה, התערוכה שלך היא כמו המשך של אותו קו רישומי, הפעם בדיוקנאות. 

משהו מהמבוך והתחושה של חוסר מוצא מהדהד בקו שלך, במפגשים בין השחור ללבן, בין המצוייר למחוק. וכשקוראים על הרקע של העבודות – לדוגמה קבוצת העבודות מזכרון הילדות של מרכז הקליטה בעתלית – הפרשנות הזו מקבלת משנה תוקף. לא כן?

טגיסט: ראיתי אמנם רק את התיעוד של התערוכה, אבל אהבתי מאוד את החיבור ביניהם ואת הרישום בחלל של שיוטה. ריבוי הקווים בחלל או על הנייר מהפנט, והשימוש רק בשחור־לבן, מוסיפים לחוזק של העבודות בגלל הניקיון שבזה. הצמצום

חגית: בדיוק, וזו גם הבחירה שלך

טגיסט: נכון. לדעתי הצמצום לשחור לבן דווקא מאפשר פתיחות לפרשנויות שונות. אני לא פותרת את הצבעים בדימויים וזה משאיר את ההשלמה לעיני הצופה; כל אחד והאסוציאציות האישיות שלו. תחושת ״המבוך״ נובעת כנראה מהחיפוש האינטנסיבי אחרי הקו הנכון ואחרי הכתם הנכון, האור והצל במקום הנכון. אני משאירה על הנייר את עקבות החיפושים ומדגישה את ה״מסקנות״.

הצמצום לשחור לבן דווקא מאפשר פתיחות לפרשנויות שונות. אני לא פותרת את הצבעים בדימויים וזה משאיר את ההשלמה לעיני הצופה; כל אחד והאסוציאציות האישיות שלו

ואת צודקת שזה בא לידי ביטוי בצורה ברורה ברישום של המשפחה בעתלית. ריבוי הדמויות ומציאת היחסים ביניהם, גם ברישום וגם בחיים, הביא לזה שחיפשתי יותר והתעכבתי על הרישום הרבה

חגית: תכניסי אותנו רגע לסיפור האישי שלך, מאין את? 

טגיסט: נולדתי וגדלתי בגונדר שבאתיופיה עד גיל שבע בערך. עליתי עם המשפחה לארץ ב־1984 במבצע משה, אחרי מסע רגלי מסוכן וקשה מאתיופיה לסודן. חיינו במרכז הקליטה בעתלית בחמש השנים הראשונות ואחר כך עברנו למגורי קבע בראשון לציון.

בגיל 14 עברתי ללמוד בפנימיה ברעננה ושנתיים אחרי כן אמא נפטרה מסרטן. בצבא הייתי במשטרה צבאית עד שיצאתי לקורס קצינות ושירתתי כקצינה לפניות הציבור. טיפלתי בפניות ותלונות של חיילים מול כל מיני גורמים בצבא

חגית: כור ההיתוך במלוא תפארתו

טגיסט: ממש כך 

חגית: מה משמעות השם טגיסט?

טגיסט: סבלנות  

חגית: מתאים לך. אהבת את השם או שבילדות רצית לשנות?

טגיסט: אמא קראה לי טגיסט ואבא קרא לי אסתר. בתעודת הזהות רשמו: טגיסט אסתר יוסף. קראו לי אסתר עד שהגעתי לצבא ושם ברישומים, בגלל חוסר מקום בעמודת הרישום היה כתוב: יוסף טגיסט אס. קראו לי טגיסט בצבא (עם קמץ, כמו מגיסט) ונשארתי עם זה…

שחור ולבן

חגית: הזכיה בפרס שיף הפתיעה אותך?

טגיסט: במשך השנים הצגתי בתערוכות קבוצתיות שונות בעבר אבל רק בשנתיים האחרונות אני מציגה בקביעות. תערוכה מובילה לתערוכה, ובינתיים התמזל מזלי ונתקלתי באמנים ומיזמים מעניינים וכנים. מקווה שימשיך ככה.

הצגתי עם נירית טקלה בתערוכה זוגית באתיופיה; זוודיתו יוסף סרי הזמינה אותי להשתתף בתערוכה בגלריה של מכללת ספיר, ובני הזוג המבריקים ברק רובין וליביה טליאקוצו, מגלריה אידריס, שכל התהליך איתם היה מלמד ומרחיב לב. עבדנו ביחד על התערוכה הזוגית עם מימי טסמה סיבאו ״במקומה״, שהצגנו בשנה שעברה במסגרת ״אתר״ במוזיאון יפו העתיקה

חגית: שנסגר מאז

טגיסט: נכון. נקודה רגישה וכואבת…

חגית: בציור שלך מצד אחד הדמויות מישירות מבט ומצד שני רב הנסתר על הנגלה. יש משהו מאוד דחוס ועכור, כאילו אנחנו מתבוננים מבעד לשכבות של בד, העין המתבוננת נשארת לא בטוחה

טגיסט: תיארת את זה מעניין. יש עבודות שבהן יש מסר שחשוב שיעבור ולא יתפספס. כמו הנשים שמישירות מבט ולא מתנצלות על זה שהן תופסות מקום בחלל, במרחב. לעומתן, יש עבודות שבהן בסדר מבחינתי שהמסר, בדרך כלל רגשי, יעבור בצורה מעורפלת.

חשוב לי שהתחושה הכללית תעבור. כמו בסדרת האימהות והילדים – חשוב לי שירגישו את החיבור בין האם והילד או שירגישו את האמא כמגוננת, אבל הספציפיות של הדמויות והבהירות של הסיטואציה (אם הם בים או בתוך מבנה) פחות חשובה לי. החופש הזה שאני משאירה לעצמי מאפשר לי להעצים את הרגש.

במרכז התערוכה נמצאת דמותה של אמא, ויש עבודות שונות בתערוכה שדרכן אני בודקת את היחסים שלי איתה. נקודת מפנה מצערת וחשובה הייתה כשבתחילת שנות הקליטה למדתי להסתכל על אמא דרך עיני החברה – כלא משכילה וזרה, טעונת שיפור. רק כשהתבגרתי הבנתי את גודל העיוות. בתערוכה יש דיוקן קטן של אמא שלי במרכז החלל, לבד על קיר שלם. ממוסגר במסגרת מיוחדת, כמו שיאה לה. היא הייתה אישה חזקה, יפה ואצילית.

זה הבט אחר של אותה אפליה. פוגע וכואב במקום הכי בסיסי וחשוב לילד, היחסים עם ההורים

נקודת מפנה מצערת וחשובה הייתה כשבתחילת שנות הקליטה למדתי להסתכל על אמא דרך עיני החברה – כלא משכילה וזרה, טעונת שיפור. רק כשהתבגרתי הבנתי את גודל העיוות. זה הבט אחר של אותה אפליה. פוגע וכואב במקום הכי בסיסי וחשוב לילד, היחסים עם ההורים

חגית: זה הבט משמעותי, שפחות מדברים עליו. הסמכות ההורית, הגאווה המשפחתית וההזדהות האישית של ילדים עם הוריהם ותרבותם, נפגעות עם ההגירה ועוד יותר עם יחס החברה המפלה

טגיסט: נכון. התא המשפחתי עומד במבחנים קשים מאוד

חגית: הבחירה האמנותית בשחור ולבן היא גם פוליטית?

טגיסט: לתערוכה הזאת, כן. אני מעדיפה עבודות בשחור לבן. יש לי גם עבודות צבע ויכולנו לבחור לעבוד גם בצבע לתערוכה אבל החלטנו שלא. 

זה בא לחזק את הטענה שלנו, כישראלים עם צבע עור כהה, שאנחנו חלק מהמקום הזה. שנמאס לנו להידחק לפינה במקרה הטוב, ובמקרים קיצוניים גם לסבול מיחס מפלה, שמביא לאלימות קשה ולמוות של צעירים ישראלים יוצאי אתיופיה, בידי שוטרים שאמורים להגן עליהם

הבן של ממיה

חגית: את מתייחסת לכך ישירות בדיוקנאות ״הבנים של״, שבהם הנצחת קורבנות של האפליה הזו. שימוש בשמות האמהות מיד מעביר את המסר שמדובר בילדים, באובדן קשה מנשוא, ולא במסגור התקשורתי של ״גבר צעיר נהרג״

טגיסט: הדיוקנאות של יהודה ביאדגה ז״ל, יוסף סלמסה ז״ל שנהרגו כתוצאה מאלימות משטרתית ודיוקן של אברה מנגיסטו, שנעדר וכנראה נמצא בשבי החמאס כבר שש שנים.

ההזדהות שלי ותחושת התסכול שלי חזקה הרבה יותר כשאני רואה את האימהות מתראיינות. זה פשוט בלתי נתפס לחשוב שאנשים וכל מיני מקבלי החלטות נשארים אדישים לכל הצער והכאב הזה

העבודות נקראות ״הבן של ממיה״, ״הבן של אגרנש״ ו״הבן של פרנוס״, כי ההזדהות שלי ותחושת התסכול שלי חזקה הרבה יותר כשאני רואה את האימהות מתראיינות. זה פשוט בלתי נתפס לחשוב שאנשים וכל מיני מקבלי החלטות נשארים אדישים לכל הצער והכאב הזה

זהב העולם ואהבת אם

חגית: אמא שלך נפטרה כשהיית צעירה, והנוכחות שלה, של סבתך ושל אמהות – אמיתיות וסמליות – משמעותית בתערוכה. אני אישית התאהבתי בשמה של אמך, יעלמוורק, ובעברית: זהב העולם. השם כל כך פיוטי וציורי, שאני מייד רואה את הנוכחות האבודה שלה כמו אוצר שאבד

טגיסט: היא באמת הייתה אוצר. מקור לכוח, דוגמה אישית לאהבת אדם ועזרה לאחרים

יעלמוורק

חגית: הדמות שלה וההדגשה של בדידותה, אובדנה, היא כמו מפתח להבנת התערוכה. ממנה המבט עובר אל שלושת הבחורים (יהודה ביאדגה ז״ל, יוסף סלמסה ז״ל ואברה מנגיסטו) ומשם לעבר האמהות הצעירות, והאמהות העובדות, סדרה מרתקת בפני עצמה. הנשים העובדות בעבודות הבית השקופות קיבלו אצלך מעמד מקסים, שמשווה אותן למתרחצות של רובנס ולרקדניות של דגה

טגיסט: מעניינת הקריאה שלך את הרצף והקשר בין העבודות! מבחינתי העבודות מתיחסות להיפוך והבנה מסויימת ביחסים והקשר ביני לבין אמא. בשנת 2000 חזרתי לאתיופיה לטיול שורשים, ולהפתעתי ראיתי ששפת הגוף של הנשים שם מאוד דומה לשלי. למרות שהגעתי לכאן בגיל צעיר וספגתי 20 שנה של ישראליות.

יש בתערוכה רישומים של שתי נשים שראיתי שם – אחת מבשלת אנג׳רה ומתכופפת כמוני, והשנייה רוכלת בשוק, שיושבת כמוני. כמוני וכמו אמא. מה שהבהיר לי שכמה שניסיתי להתרחק מאמא ומהתרבות שהיא ייצגה, למזלי לא הכל נמחק…

חגית: זה מעלה דמעות בעיניי (בלי ציניות). וכשגילית את קווי הדמיון שלך לאמך, התחלת לבנות מחדש את הקשר שלך לתרבות המקור?

טגיסט: בהמשך לגילוי הזה צילמתי את עצמי עושה עבודות בית, ששמתי לב שאני עושה בדיוק כמו שאמא הייתה עושה, ורשמתי מתוכן. כך נוצרה הסדרה של המקפלת, מסדרת, סוחטת וקוצצת דק דק

חגית: דווקא הסדרה הכי יומיומית, הפחות דרמטית, היא בסופו של דבר מאוד עמוקה. זו סדרה מבריקה, שקושרת בין החיים שלך לכל מה שלמדת מהמאסטרים, כמו דוד ניפו (זוכה פרס שיף בעצמו) ותולדות האמנות. יש בה אירוניה, יש בה הומור עצמי, פמיניסטי, וניכר בה את הכישרון למצוא נושא לציור בכל דבר…

טגיסט: תודה רבה 

חגית: תסכימי איתי שכשאמן (גבר, בן המאה ה־19 או ה־17) מצייר אישה מתרחצת, מלקטת בשדה, מבשלת, זה מבט אחר מהמבט של אישה שעושה את כל הדברים הללו, ואז רצה לעבודה, ואחר כך מוצאת זמן לצייר לתערוכה במוזיאון תל אביב… 

טגיסט: מסכימה לגמרי. אני מתארת לעצמי שההבנה והכוונה יותר עמוקות (יוצאים מן הכלל לדעתי רישומי מלקטות תפוחי האדמה של ואן גוך והכובסות של דומייה). אני נשענת על מה שספגתי וביטאתי דרכם דברים אישיים שלי

חגית: כותרת התערוכה מדגישה את הקונטרסט בין שחור ללבן, ונותנת לביוגרפיה שלך דגש נוסף? (קלו כותבת בטקסט ״השחור של הפחם בעבודותיה של יוסף רון עומד גם בניגוד למרחב המוזיאלי הלבן״…)

טגיסט: זה לקוח ממשפט של משה גרשוני משנות ה־70. החיפוש של האיזון הנכון בין שחור ללבן, בין האור והצל, נמצא בכל הרישומים ומשתנה מאחד לאחר

חגית: עכשיו עם הפתיחה מחדש את אופטימית?

טגיסט: שמחה מאוד מצד אחד, מצד שני יש תחושה שאנחנו על זמן שאול, ותכף יסגרו הכל שוב. שמעתי גם מחברים ואנשים שונים שמיהרו ללכת לראות את התערוכה (כנראה בגלל אותה מחשבה)

חגית: נקווה לטוב. בהצלחה

הנייר הלבן שחור מבפנים, טגיסט יוסף רון
זוכת הפרס ע״ש חיים שיף לאמנות פיגורטיבית־ריאליסטית
אוצרת: עמנואלה קלו
מוזיאון תל אביב, שד׳ שאול המלך 27, תל אביב
נעילה: 3.4.21

הפוסט טגיסט יוסף רון: משאירה על הנייר את עקבות החיפושים הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

דורון רבינא הודיע על רצונו לסיים את תפקידו כאוצר הראשי של מוזיאון תל אביב, לאחר ארבע שנים שבהן מילא תפקיד זה. רבינא פורש לאחר השלמת בניית תכנית התערוכות לשנת 2021, וימשיך לשתף פעולה עם המוזיאון ולאצור בו תערוכות רחבות היקף המתוכננות לשנים הקרובות, עליהן הוא עובד בימים אלה. המוזיאון ימנה כבר בימים הקרובים ועדת איתור ויפרסם מכרז לתפקיד האוצר/ת הראשי/ת.

במסגרת תפקידו, הוביל רבינא את גיבושה ומימושה של תכנית תערוכות המוזיאון, לצד בניית אוספי המוזיאון והעשרתם. עד כה אצר רבינא במוזיאון את התערוכות ״בעיות השעה״ בביתן הלנה רובינשטיין לאמנות (2017), ״תכנית הבראה: join or die״ (2018), ו״ג׳ף קונס: ערך מוחלט – עבודות מאוסף מרי וחוזה מוגרבי״ (2020).

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

״תפקיד האוצר הראשי של מוזיאון תל אביב, כתפקיד נפרד מתפקיד המנכ״ל, הוא תפקיד חדש בן ארבע שנים, שנתון לפרשנויות משתנות ולאבולוציה מתמדת״, כתב רבינא בהודעת הפרישה. ״כמי שפועל מזה שנים בנקודת המפגש המאתגרת והפורה שבין יצירה אמנותית לבין ממסד אמנותי, ובתוך מרחב האפשרויות והמגבלות שהמפגש הזה מייצר, אני חש שעם הזמן התעצב התפקיד באופנים שאינם מחייבים עוד שמי שיאייש אותו יהיה דווקא אני.

״באתי אל המוזיאון לא כמי שרק מביט על אמנות מבחוץ, אלא גם כמי שנטוע בתוך העשייה האמנותית עצמה. במרחב הציבורי יש במקרים רבים נטייה למשרות ארוכות, לעתים בנות עשרות שנים. אני מאמין שהקצב הנכון מהיר יותר.

״כך נהגתי תמיד בתפקידי הקודמים: גיחות ממוקדות מחוץ לסטודיו, שהסרגל העיקרי למשך הראוי להן, הוא תחושת משמעות והיכולת להיטיב ולהשפיע. לא פחות ממה שעשיתי אני גאה גם בדברים שמנעתי. להבנתי, אחד מיסודות התפקיד הוא להיות שומר סף ומגן מפני לחצים וניסיונות השפעה מן החוץ, וכך פעלתי״.

בתגובה להודעה אמרה טניה כהן עוזיאלי, מנכ״לית המוזיאון: ״קיבלתי בצער את החלטתו של דורון וברצוני להודות לו על שיתוף הפעולה המקצועי ותרומתו המשמעותית לשגשוג והפריחה להם זכה המוזיאון בשנים האחרונות. רבינא הביא איתו למוזיאון קול ייחודי, עכשווי ומקורי ואני מקווה שימשיך לתרום מיכולותיו הרבות למוזיאון גם בשנים הבאות״.

הפוסט דורון רבינא פורש מתפקידו כאוצר הראשי של מוזיאון תל אביב הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

קרן ברוך ורות רפפורט מגדילה השנה את התמיכה בקהילת האמנים בישראל, ומשנה את מתווה פרס רפפורט לאמנות לשנת 2021. בהתאם לצרכים הגוברים לתמיכה באמנים בשל מגפת הקורונה, החליטה הקרן לרכוש עבודות ישירות מאמנים ישראליים בהיקף כולל של 150 אלף דולר. העבודות מיועדות לאוסף האמנות הישראלית של מוזיאון תל אביב, על שם רות וברוך רפפורט.

בקול קורא שפרסמה הקרן היא פונה לאמנים בני כל גיל, המתגוררים בישראל, להציע עבודות. בנוסף, תממן קרן רפפורט תערוכת אמנות ישראלית עכשווית פתוחה לקהל במרחב הציבורי. כל אמן.ית רשאי להגיש עד ארבע עבודות, בציון מחירן המבוקש. המועד האחרון להגשת הצעות: 21.1.

הפרטים להגשה והטופס המקוון באתר קרן רפפורט. בחירת העבודות תעשה על ידי ועדת פרס רפפורט. העבודות הנבחרות יועלו לאתר המוזיאון ולאתר פרסי רפפורט.

קרן רפפורט ייסדה ב־2006 פרס שנתי שעד כה היה מוענק לשני אמנים ישראלים – אמן.ית בכיר.ה ואמן.ית מבטיח.ה. האמנים הזוכים בכל שנה הציגו תערוכות יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות בשנה שלאחר מכן. תקציב הפרס נועד לשכר האמן וקטלוג התערוכה.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

לנוכח שנת הקורונה, החליטה הקרן להתאים את אופי הפרס לצו השעה ולהגדיל את תמיכתה בקהילת האמנות בישראל. המתווה שגובש בשיתוף המוזיאון, מציע שני אפיקים לתמיכה באמנים מבטיחים ובכירים, שיהדהד את החלוקה המסורתית של הפרס והתמיכה החובקת באמנים בכירים וצעירים.

בנוסף, הודיעה הקרן על תוכנית לקיום תערוכה במרחב הציבורי. לנוכח סגירת מוסדות התרבות במהלך חודשי הסגר. בחודשים הקרובים ייזום מוזיאון תל אביב לאמנות תערוכה במימון קרן ברוך ורות רפפורט, שתתקיים במרחבי סף אדריכליים, ותהיה זמינה לעוברים ולשבים. גם פרויקט התערוכה יתועד ויעלה לאתר מוזיאון תל אביב ולאתר פרסי רפפורט – על מנת לספק נראות וביטוי לאמנות, בתקופה שבה התרבות מוצאת עצמה חסומה לעין הציבור.

קול קורא וטופס ההגשה באתר קרן רפפורט: www.rappaport-prize.org.il

הפוסט קרן רפפורט תרכוש מאמנים עבודות ב־150 אלף דולר הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

אמנים ישראלים עד גיל 45 בעלי תואר באמנות או בצילום ממוסד אקדמי מוכר, ושהציגו בשתי תערוכות לפחות בגלריות או בחללי אמנות מוכרים, מוזמנים להגיד מועמדות  פרס לורן ומיטשל פרסר לצלם ישראלי. הפרס כולל מענק של 5,000 דולר ותערוכה במוזיאון תל אביב.

הפרס הוא פרס שנתי, שמוענק מטעם מוזיאון תל אביב מאז שנת 2015. בשנים הקודמות זכו בו הצלמים רמי מימון, מארק יאשאייב, רונית פורת, דניאל צאל, אלי סינגלובסקי (שתערוכתו מוצגת בימים אלה במוזיאון) ואפרת חכימי. חברי צוות השופטים יהיו נציגי המוזיאון ומומחים בין־לאומיים בצילום.

הגשת המועמדות:

• המועמדות תוגש באנגלית בקובץ pdf בלבד, שלא יעלה על MB8, ויכלול:
• קורות חיים (לא יותר משני עמודים), לרבות פרטים מלאים ליצירת קשר עם המועמד; טקסט קצר על תחום העיסוק של המועמד/ת בצירוף 20 דימויים של עבודות בציון: כותרת, טכניקה, גודל ותאריך.
• שם קובץ הגשת המועמדות (באנגלית):
  PDF. (surname)_(first name)_2020 MPA
• מועמדויות יתקבלו בין ה־1.2 ועד ה־1.5.2021
• יש לשלוח את המייל לכתובת: presserprize2021@tamuseum.com

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

הפוסט קול קורא: פרס פרסר לצלם צעיר 2021 הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

מירה לפידות (ילידת 1971), היא בעלת תואר מוסמך בתולדות האמנות ותואר בוגר במדעי הטבע ותולדות אמנות באוניברסיטה העברית. לפידות מגיעה למוזיאון תל אביב לאחר 22 שנים שבהן שימשה בתפקידים שונים במוזיאון ישראל בירושלים. בתפקידה כאוצרת ראשית של האגף לאמנויות (2012-2020), לפידות הייתה אמונה על גיבוש תכנית התערוכות בתחום האמנויות, עמדה בראש 11 מחלקות שונות, ניהלה 30 אנשי צוות אוצרותי והיתה אחראית על למעלה מ־100 תערוכות ופרויקטים.

כאוצרת בפועל של המחלקה לאמנות עכשווית בינלאומית (2016-2020), היא אצרה תערוכות של אמנים מובילים, כמו התערוכה הראשונה בארץ של האמן הסיני איי וויי וויי, תערוכה רטרוספקטיבית לכריסטיאן בולטנסקי, ומיצב הוידאו החלוצי מניפסטו של יוליאן רוזפלדט.

״אני שמחה ונלהבת להצטרף לצוות מוזיאון תל אביב לאמנות״, אמרה לפידות, שתחליף בתפקיד את דורון רבינא שהודיע על פרישתו בחודש דצמבר לאחר ארבע שנים בתפקיד. ״אני מודה על האמון שניתן בי, ועל ההזדמנות לעשות מעשים משמעותיים, מרחיבי לב ומעוררים למען קהל רב ומגוון. האמניות והאמנים הם שותפים לדרך – יצירתם היא סיבת הקיום של המוזיאון והרוח החיונית בזמנים כאלה״.

מטניה כהן עוזיאלי, מנכ״לית המוזיאון, נמסר ש״אני מברכת על בחירת הוועדה למנות את מירה לפידות לאוצרת הראשית של מוזיאון תל אביב לאמנות  ומאחלת לה הצלחה רבה. זהו תפקיד מרכזי בשדה האמנות בישראל, שהוא מורכב ומאתגר במיוחד בזמנים אלו, על רקע משבר הקורונה העולמי.

״מירה מביאה איתה חזון אוצרותי מעורר השראה, ואני סמוכה ובטוחה שהיא תתרום רבות להגשמת סדר היום התרבותי של מוזיאון תל אביב כמוסד האמנות המוביל בישראל ולביסוס ולחיזוק מעמדו המרכזי בעולם״.

חברי ועדת האיתור ציינו בנימוקיהם את חשיבות הניסיון של לפידות כאוצרת ראשית במוזיאון גדול, הבנתה הרחבה את המערכת המוזיאלית על כל מרכיביה, והכרה מעמיקה של שדה האמנות המקומי והבינלאומי.  ועדת האיתור כללה את טניה כהן עוזיאלי, מנכ״לית המוזיאון; צלילית בן נבט, חברת דירקטוריון המוזיאון ומנהלת מחלקת אמנויות, מינהל קהילה תרבות וספורט, אגף תרבות ואמנויות – עיריית תל־אביב-יפו; פרופ׳ עדי שטרן, נשיא בצלאל; עו״ד חיים סאמט, מ״מ יו״ר דירקטוריון המוזיאון וחבר הנאמנים, יו״ר ועדת כספים; דורון סבג, חבר דירקטוריון וחבר הנאמנים, מוזיאון תל אביב לאמנות.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

הפוסט מירה לפידות נבחרה לתפקיד האוצרת הראשית של מוזיאון תל אביב לאמנות הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

זה היה יום רביעי, מתישהו בין הסגר השני לשלישי (איך אפשר לזכור במדויק). הגעתי למוזיאון תל אביב אחרי כמעט שנה שלא ביקרתי בו. רציתי לראות את התערוכות של ג׳ף קונס, של טגיסט יוסף רון, של מיכל הלפמן, של אלי סינגלובסקי.

את התערוכה של קונס הרגשתי שכבר ראיתי, אולי בגלל שכבר כתבו עליה ועסקו באמנות שלו בכל מקום. העבודות הפנטסטיות של יוסף רון היו מרגשות כמצופה, ולתערוכות של הלפמן וסינגלובסקי הבטחתי לעצמי שעוד אחזור.

ואז, רגע לפני שכבר התכוונתי להמשיך בדרכי, נזכרתי שקיבלתי יומיים קודם לכן מייל עם הודעה על תערוכה חדשה שאוצרת רותי דירקטור של אמן בשם מלך ברגר. לא הכרתי את השם, שסיקרן אותי מאוד (בכל זאת מלך!), וגם שם התערוכה הצליח לעורר עניין: התנאי לשגשוש אנושי. לשמחתי התאפשר לי לבקר בה רגע לפני הפתיחה. ומהרגע הראשון שנכנסתי לאולם נשמטה לי הלסת. וואוו.

שום דבר לא הכין אותי לעבודות שהיו תלויות על הקירות: לא מבחינת החומרים שמהם הן עשויות (גרעינים, זרעים, זרדים, נוצות, קליפות עצי תמר, חלוקי אבן קטנים, אבקה גרוסה מאבנים ועוד); לא מבחינת התוצר הסופי (שהזכיר מן שילוב של אמנות מצרית, ציורי קיר מאמריקה הלטינית, עבודות סובייטיות עם אגרופים קמוצים וידיים מונפות); ולא מבחינת הנושאים שבהן עוסק ברגר (הקץ לנשק ולמלחמות, לעזור לרעבי העולם).

באחדות נגד מלחמה, 1983

הפוגעים באנושות, 1981

המולדת, האנושות וכיבוש החלל, 1980

שעה לאחר מכן, בדרך הביתה, הרגשתי שאני חייב לשתף את העולם בתגלית. פרסמתי פוסט בחשבון האינסטגרם שלי עם עשרה צילומים (היה קשה לבחור) וכתבתי ״עזבו אתכם מג׳ף קונס, מלך ברגר הוא הדבר האמיתי״. את הפוסט חתמתי במילים ״אם יש סיבה אחת לפתוח את המוזיאונים זו התערוכה הזו״. חודשיים וחצי לאחר מכן ולצערי האמירה הזו עדיין רלוונטית, אבל לפחות הנה, המוזיאונים נפתחים. שוב.

היונה תנצח את מטוס הקרב

ב־2013 אצרה דירקטור במוזיאון חיפה את התערוכה ״במעגלים אחרים: אמנים אאוטסיידרים, נאיבים, אוטודידקטים״. זו הייתה תערוכה מוזיאלית ראשונה מסוגה בארץ,שעסקה באמנות האאוטסיידרים. באותה תקופה התוודעה דירקטור לראשונה לברגר, אבל עד שהגיעה אליו זה כבר היה מאוחר מדי מלהכניס את עבודותיו לתערוכה.

מאז הוא נשאר אצלה בתודעה, היא מספרת, עד שלפני שנתיים נודע לה שהוא מציג עבודות ברחובות, בחלל שתפקד כמעין בית אמנים. ״שם ראיתי את העבודות שלו פזורות, מחולקות לחלקים, על קירות, נשענות על כיסאות באופני תצוגה הכי לא מוזיאליים, אבל נכבשתי והבנתי שאני רוצה להציג אותן.

״וכשהחל להתגלגל הרעיון של תערוכה, היא הוקדמה גם בגלל הדחיפות של הגיל. אם כבר להציג אמן בגיל כזה, שעד היום הציג בעיקר בבתי ספר ובמתנ״סים, כדאי שנמהר״. 

ברגר, בן 94, נולד ב־1926 בצ׳כוסלובקיה. כשהיה בן שלוש היגרה משפחתו לברזיל ושם הוא גדל, באחת החוות שהקים הברון הירש ליהודים באמריקה הלטינית. כנער הצטרף לתנועה הקומוניסטית. ב־1951 עלה לארץ, וחי בקיבוצים מפלסים, געש ויד חנה, וב־1960 עבר לגור בבאר שבע, שם עבד במחלקת הגננות עד שפרש לגמלאות.

בשנות ה־70 התחיל מלך ברגר לעשות אמנות עם חומרים שמצא בטבע. האסתטיקה של עבודותיו שולחת למקורות שונים, ביניהם כתבי יד מאוירים, ציורי קיר מאמריקה הלטינית, שפת ציור פוטוריסטית וכרזות בנוסח הריאליזם הסוציאליסטי

בשנות ה־70 התחיל לעשות אמנות עם חומרים שמצא בטבע. את החומרים השונים הוא מדביק בדבק פלסטי על מצע דיקט דק. את המסגרות לתמונות הוא בונה מקליפות עץ. האסתטיקה של עבודותיו, כפי שמאבחנת דירקטור, שולחת למקורות שונים, ביניהם כתבי יד מאוירים, ספרי שעות מדיאבליים עם תיאור של עונות השנה, ציורי קיר מאמריקה הלטינית, שפת ציור פוטוריסטית וכרזות בנוסח הריאליזם הסוציאליסטי.

כמי שגדל בסביבה כפרית וחקלאית, הקשר שלו לטבע בסיסי ועמוק. יצירותיו עשויות על טהרת החומרים הטבעיים ומתבססות על הכרה בטבע ככוח המניע את העולם. במובנים רבים עבודתו מבשרת את המגמה העכשווית של שימוש בחומרים ברי־קיימא וחזרה לחיים קרובים לטבע. 

תקריבים מתוך העבודות

מלך ברגר, התנאי לשגשוש אנושי, מוזיאון תל אביב. צילומים: מרגריטה פרלין

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

בתערוכה במוזיאון – התערוכה המוזיאלית הראשונה של ברגר – מוצגות כ־45 עבודות, ביניהן עבודה גדולה ומרשימה במיוחד המורכבת מ־36 חלקים, המהווה מעין מניפסט של רוח היצירה שלו. ולמרות הנושאים המגוייסים והטכניקה הבסיסית והנאיבית, והעובדה שהן נוצרו לפני כ־40 שנה, הן לא נראות אנכרוניסטיות, חלקן אפילו מציגות דמויות שנדמה כאילו סוגננו ממש לאחרונה.

״זהו גוף יצירה שמשקף תום ונחישות של אדם מאמין – מאמין בערכים, באידיאלים ובמוסר, ומונע על ידי תחושת שליחות דחופה. מול עולם שהתהפך ולנוכח התביעה מעולם האמנות להגיב למצב הנוכחי, מציעה היצירה של ברגר דוגמה לא צפויה של אמנות מגויסת: אמנות מגויסת לרעיונות, אמנות מגיבה, כזו שלוקחת על עצמה ללא חשש להעביר מסר״. 

היה ברור שיש שם משהו חיוני, אנרגטי. זו לא תמימות: זה תום של אדם שמאמין בערכים. תום שמראה כמה אנחנו ציניים וספקנים: אנחנו כבר לא יכולים להגיד היום מושגים כמו שלום, אחווה או שווין בלי מרכאות

מה משך אותך כשראית את עבודותיו לראשונה?

״היה ברור שיש שם משהו חיוני, אנרגטי; ויטליות שהיא אידיו־סינקרטית. זו לא תמימות: זה תום של אדם שמאמין – עדיין – בערכים. תום שמראה כמה אנחנו ציניים וספקנים: אנחנו כבר לא יכולים להגיד היום מושגים כמו שלום, אחווה או שווין בלי מרכאות. ברגר הוא קומוניסט בנשמתו, אידיאליסט, מאמין בערכים אזרחיים, לאומיים, והוא אומר את הדברים האלו. תסתכל על הכותרות של העבודות״.

ואמנם, אלו שמות שנדיר למצוא בכיתובים של עבודות אמנות: הקץ לנשק ולמלחמות, לוחמי השחרור, לעזור לרעבי העולם, סולידריות, עמל ושמחה באתיופיה, אפגניסטן פורחת, באחדות נגד מלחמה; וגם – המולדת, האנושות וכיבוש החלל. ובכל אחת יש לפחות יד מונפת אחת או אגרוף קמוץ.

״לנו זה קלישאות שחוקות, אבל הוא מאמין באגרוף הקמוץ ושהיונה תנצח את מטוס הקרב. הוא שובר את הקטגוריות, כי הוא לגמרי בתוך העולם, הרבה יותר מאמנים אחרים. הוא לא שקוע בסטודיו, לגמרי ער למה שקורה בעולם ולהקשרים פוליטיים, שהאמנות הישראלית מתעלמת ממנה״.

לחם לכל העולם, 1983

עמל ושמחה באתיופיה, 1984

לוחמי השחרור, 1982

לעזור לרעבי העולם, 1985

אז הוא לא ממש אאוטסיידר.

״נכון. היום אני גם משתדלת לא להשתמש במושג הזה. הוא פועל מחוץ לעולם האמנות, תמיד מחוץ למעגלים השגורים, אבל הוא לא אאוטסיידר לעולם. הוא מאוד מעורה, סופר פוליטי, היה חבר במפלגה הקומוניסטית, יש לו מודעות, הולך להפגנות, ער לעוולות שמתרחשות בארץ ובעולם. יש לו קשר עמוק למיעוטים, כמתבקש מקומוניסט בעל הכרה מעמדית וערכים של שוויון״.

ולמרות הנאיביות, זו גם לא אמנות נאיבית כמו שאנחנו רגילים לחשוב עליה היום. 

״כשאתה חושב על אמנות נאיבית עכשווית, מאפיין אותה משהו כמעט מסחרי שקשור לנינוחות, לעשייה של פנאי, של נחמדות; נעים להסתכל עליה, היא נעימה למבט. אצל מלך המוטיבציה היא אחרת: דחיפות וערנות״.

המלאכה המוחלטת

אם לחזור לקונס, בדיעבד – נכתב בטקסט התערוכה – מתבקש לראות בתערוכה שלו, שנפתחה במוזיאון ימים ספורים לפני הכניסה לסגר הראשון, עקבות של עולם ערכי וכלכלי ישן. העיתוי של פתיחת התערוכה של קונס, סגירתה המיידית, פתיחתה מחדש עם תום הסגר וסגירתה שוב, הופכים אותה לנייר לקמוס של הרגע חסר התקדים שבו אנחנו נמצאים עכשיו.

״מול ההפקות הבינלאומית האדירות, השינוע הטרנס־אטלנטי והחיכוך הצמוד לכסף הגדול ולשוק האמנות, אנחנו מציעים עם תום הסגר השני נוכחות אמנותית שונה בתכלית: חומרים מהטבע, מגע יד אדם, ערכים של עבודה ועמלנות, אידאליזם ופוזיטיביזם, ואמונה חפה מציניות בערכים אנושיים, אזרחיים ופוליטיים. 

״בעוד הצגתו של ג׳ף קונס בימים של טרום קורונה העלתה שאלות בדבר המקור ומקומה של המיומנות הידנית בעולם שמייתר את מלאכת היד, הצגתו של מלך ברגר פונה אל המלאכה המוחלטת. משני קטבים מנוגדים לחלוטין מעלות היצירות של קונס ושל ברגר שאלות בדבר טיבה של האמנות, מהו מעשה האמנות, ומיהו אמן. בחזית ניצב המהלך האוצרותי המצטבר של המוזיאון סביב שאלות על האמנות בעת הזו״.

מלך ברגר: התנאי לשגשוג האנושות
אוצרת: רותי דירקטור
מוזיאון תל אביב, שד׳ שאול המלך 27
פתיחה מחודשת: 23.2; נעילה: 1.5

הפוסט עזבו אתכם מג׳ף קונס, מלך ברגר הוא הדבר האמיתי הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

אלכסנדר קלדר במוזיאון תל אביב 

במוזיאון תל אביב נפתחה שמש גדולה צהובה, תערוכת יחיד של האמן אלכסנדר קלדר (אוצרות: רונילי לוסטיג־שטינמץ, שחר מולכו) – פסל פורץ דרך, ממציא המובייל, מהאמנים המשפיעים והחשובים במאה ה־20. 

קלדר מפורסם בעולם בעיקר בזכות המצאת המובייל – מונח שטבע מרסל דושאן בעת ביקור בסטודיו של קלדר בפריז. הוא ניסח מחדש את עקרונות הפיסול ופתח אפשרויות מלהיבות וחדשות לדינמיות שלו במרחב. במקום אוביקט בעל מאסה מוצקה, יציבה וקבועה, הוא יצר גוף חי, המרחף בקלילות באוויר, מגיב לסביבה ומשתנה בחלל. הודות לתפיסה מקורית וחדשנית זו היה קלדר לאחד האמנים הפופולריים ופורצי הדרך במאה ה־20.

התערוכה חושפת את מגוון יצירתו של קלדר לאורך חמישה עשורים – מרישומי עיפרון מוקדמים, שיצר ב־1925, ועד אחד המוביילים האחרונים, שיצר ב־1976, שנת פטירתו. לצד עבודות פיסול איקוניות של האמן, התערוכה מתמקדת בחלק פחות מוכר ביצירתו: ציורי הגואש. מוצגים בה למעלה מ־80 ציורים שיצר במהלך חייו.

אלכסנדר קלדר, שמש גדולה צהובה. Calder Foundation

אלכסנדר קאלדר, מוזיאון תל אביב. צילום: אלעד שריג

לחם ושושנים 15

עמותת סינדיאנת הגליל ומען – ארגון עובדים, מקיימות מדי שנה תערוכה שנתית של מכירת יצירות אמנות, שהכנסותיה מוקדשות לפרויקטים המקדמים ומעודדים יציאת נשים מהמגזר הערבי לשוק העבודה. השנה תתקיים התערוכה בתאריכים  3-6 במרץ, סמוך ליום האישה הבינלאומי, בסדנאות האמנים בתל אביב.

יוצגו בה עבודותיהם של מעל 400 אמנים שתרמו אותן לקידום תעסוקת נשים ערביות בישראל, ביניהם זויה צ׳רקסקי, מיכל נאמן, פואד אגבריה, ציבי גבע, יאיר גרבוז, דוד עדיקא, מייסא דאהר, אפרת חכימי, כרם נאטור ועוד. טווח המחירים של העבודות הוא החל מ־300 ₪ ועד ליצירות המתומחרות באלפי שקלים, וכבר כעת מתקיימת מכירה מוקדמת של העבודות באתר התערוכה.

דגנית ברסט, מתוך לחם ושושנים 15

כרם נאטור, hide and seek

מתי אלמליח, ללא כותרת

גרגורי אבו במשכן לאמנות עין חרוד

ידעתיך, תערוכת היחיד של גרגורי אבו (אוצרות: בת־שבע גולדמן־אידה ויניב שפירא) שנפתחה במשכן לאמנות עין חרוד, מציגה לראשונה את סדרת העבודות שיצר אבו בחמש השנים האחרונות. הסדרה כוללת סרטים ובהם פעולות שביצע אבו באתרים שונים בקצות תבל – באיי לופוטן שבצפון נורווגיה, ביער יקושימה שבדרום יפן, בשמורת עין זיו שבגליל המערבי ובאתר הביזנטי שבטה שבנגב. אבו, המשמש בהם כשחקן, כבמאי וכצלם, מציב את עצמו כחוליה נוספת ומרעננת באמנות שעניינה מודעות לטבע ולקיימות כמו גם לרב תרבותיות של העידן הזה.

גרגורי אבו, המשכן לאמנות עין חרוד

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

מאתחלים אופנה בשנקר 

היום נפתחה בדיזנגוף סנטר (קומה מינוס אחת) בתל אביב תערוכה שמציגה 32 מערכות לבוש מקורס ״אתחול-אופנה״ במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, שמעבירות אורית פרייליך ודבי אלחייני. במהלך הקורס הסטודנטים לומדים להתבונן בתהליכי הייצור הקיימים ולעשות להם חשיבה מחדש, ויחד עם צרכן הקצה לסגור את המעגל ולהביא תיקון לעולם. 

השנה התקיים הקורס תוך שיתוף פעולה עם ארגון פתחון לב וחברת ערד טקסטיל. לדברי פרייליך, ״האג׳נדה של הקורס מחפשת תיקון למיצובו של עולם האופנה וגם תיקון עולם, שאם לא כן – ניקבר כולנו באדמה שבה לא יהיה כבר חול כי יוטמנו בה כל הבגדים שאנו מייצרים, צורכים וזורקים, המועברים למטמנות״.

ינון כהן, המחלקה לעיצוב אופנה, שנקר. צילום: עידו לביא

רוני מורל, המחלקה לעיצוב אופנה, שנקר. צילום: עידו לביא

הפוסט הרשימה המשותפת // 25.2.2021 הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

אגדות אמיתיות במוזיאון בת ים

במוזיאון בת ים מוצגת התערוכה ״אגדות אמיתיות״, שמתמקדת בחמישה גיבורי תרבות: המלחין פיוטר איליץ׳ צ׳ייקובסקי, החוקר ומייסד תורת האבולוציה צ׳ארלס דארווין, המנהיגה המשפיעה כריסטינה מלכת שבדיה, פאטימה מוחמד אל־פיחרי ממרוקו, שהקימה את האוניברסיטה הראשונה בהיסטוריה ויעקב אפשטיין – גיבור מקומי, מחשובי הפסלים הציבוריים בישראל.

הסופר תום בייקין־אוחיון כתב את סיפוריהם בסדרת ספרי ילדים, מלווה באיורים של עידן ברזילי, חן לב, ליהי וייס, בן קדם ואדוה רודן. בתערוכה יוצאים האיורים מדפי הספר, מתנתקים מהסיפורים ומקבלים חיים עצמאיים. האיורים בטכניקות שונות: מלאכת יד, מחשב, ציור, הדבקה, רישום ופיסול. הילדות והילדים מוזמנים למצוא את הקשר הייחודי בין הסיפור והאיור, לבין אופיים והשפעתם של גיבורי התרבות.

לפרטים: מוזיאון בת ים

ליהי וייס, כריסטינה מלכת שוודיה

אדוה רודן,פאטימה מוחמד אל פיהרי

יצירה וחידה בלשית במוזיאון תל אביב

מוזיאון תל אביב לאמנות מזמין את הילדים וההורים לפעילות יצירתית בעקבות התערוכות החדשות במוזיאון. צוות המוזיאון פיתח ערכות יצירה אישיות, ובהן ערכת פעילות בהשראת ״שמש גדולה צהובה״, תערוכת היחיד לאמן הגדול אלכסנדר קלדר; וערכה נוספת בעקבות תערוכת היחיד היוצאת דופן של האמן הישראלי הוותיק מלך ברגר, ״התנאי לשגשוג האנושות״.

למשפחות חובבות מסתורין מקדיש המוזיאון משימה משפחתית שבנויה ככתב חידה בלשי, מאתגר ומסתורי. את הרמזים השונים אוספים תוך כדי סיור בין יצירות האמנות‎ המוצגות ברחבי המוזיאון. בסיום המשימה תגלו היכן מסתתר המרגל החשאי. הפעילות בתשלום ובהזמנה מראש.

לפרטים: מוזיאון תל אביב

מלך ברגר במוזיאון תל אביב. צילום: מרגריטה פלין

אלכסנדר קלדר ערכת יצירה לילדים

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

הצורה שהתחפשה במוזיאון יעקב אגם

מוזיאון אגם בראשון לציון מוקדש לשפת היצירה הייחודית שפיתח האמן הישראלי־בין־לאומי, המושתתת על צורות גיאומטריות, צבעוניות עזה, תנועה ומשחקי ראייה. הילדים והמבוגרים מוזמנים למפגש בלתי אמצעי עם אמנות מרתקת, דרך סיורים חווייתיים, סדנאות יצירתיות המפתחות יכולות ותהליכי חשיבה, ומשחק משימות אינטראקטיבי ״הצורה שהתחפשה״. במוזיאון מוצגות עשרות יצירות של אגם, עבודות אמנות קינטיות ופיסול בתנועה.

לפרטים: מוזיאון אגם

מוזיאון אגם. צילום: רן ארדה

ילדים במוזיאון אגם. צילום: מ״ל

קימונו במוזיאון טיקוטין בחיפה

מוזיאון טיקוטין בחיפה מוקדש כולו לתרבות היפנית, לאיסוף, לשימור, ולתצוגה של חפצי אמנות יפניים. מוצגים בו למעלה מ־7,000 פריטי אמנות יפנית מסורתית ועכשווית, ציורים והדפסים, ספרים מעוטרים עתיקים, פרגודים, חרבות עתיקות וחפצי אמנות שונים.

בין הסדנאות והפעילויות של המוזיאון לילדים מתקיימת סדנת אוריגמי בעקבות הקימונו – קיפולי נייר של בגד יפני מסורתי, שמתקיימת לכבוד חג הבנות היפני. החג ״הינה מאצורי״ נחגג מידי שנה בחודש מרץ. במהלכו נוהגים לבקר במקדש השינטו, כשהבנות לבושות בקימונו ססגוני, ולהתפלל לבריאות, אושר ועתיד מוצלח לבנות המשפחה. משתתפי הסדנה יכינו בובה יפנית לבושה בקימונו מעוטר בסגנון אביבי.

בתיאום מוקדם ניתן לחגוג במוזיאון ימי הולדת לילדים בהשראת תכנים יפניים ייחודיים: יומולדת נינג׳ה, יומולדת גיבורים יפניים, יום הולדת הארג׳וקו סטייל.

לפרטים: מוזיאון טיקוטין

אוטסו קאזויוקי במוזיאון טיקוטין. צילום: סטס קורולוב

יאיואי קוסמה. צילום: מ"ל

ספרי הילדות של זויה צ׳רקסקי

במסגרת תערוכת היחידה של זויה צ׳רקסקי ״מחשבות על נייר״ בגלריה רוזנפלד, מוקדש חדר הפרויקטים ״רוזי״ לסדרת איורים מקוריים שאיירה האמנית לשלושה ספרי ילדות וילדים. שני ספרים של גליה עוז ואחד של תמר וויס־גבאי.

ספרן הראשון של עוז – כלת פרס ראש הממשלה לספרות – וצ׳רקסקי, היה ״מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?״, שזכה בעיטור ״הפנקס״ ליצירה מצטיינת, ובשבחי הביקורת על הטקסט הנפלא והציורים המקוריים. הספר השני של השתיים נקרא ״אדון שמחה וששון״.

גיבורת ספרה של תמר וייס גבאי ״טלי מתחת לשולחן״ היא ילדה נבונה ומרדנית, המכריזה על עצמה ״אני קיפודה״ ומסרבת לצאת מתחת לשולחן האוכל המשפחתי. אי־אפשר שלא להבחין בדמיון בין דמותה של טלי השובבה לבין בתה בת החמש של זויה.

התערוכה פתוחה עד סוף השבוע ואת הספרים אפשר להשיג גם בחנויות הספרים.
לפרטים: גלריה רוזנפלד

זויה צ׳רקסקי, איור לספר אדון שמחה וששון של גליה עוז. צילום: מ״ל

הפוסט פינת הילד // גיבורי תרבות בבת ים, תרבות יפן בחיפה הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב

יובל: הי איל, מה קורה? ברכות על הזכייה בפרס!

איל: תודה רבה!!! זה מאוד מרגש ומשמח

יובל: לגמרי. החלטת כבר מה תעשה עם הכסף? חופשה בחו״ל כשיהיה אפשר? לכסות איזה מינוס? משהו לבית? כל התשובות נכונות?

איל: לגמרי כל התשובות נכונות. אבל מעל הכל חופשה זה הדבר שאני הכי צריך עכשיו. כולנו.

יובל: זה נכון. איך עברה עליך שנת הקורונה?

איל: הייתה שנה מאוד אינטנסיבית. מתח גדול בין יצירה, הוראה ופוליטיקה. מצד אחד העבודה המשיכה והרבה פרויקטים התבשלו ויוצאים כעת כמו מתוך לוע של הר געש, ומצד שני הרבה תסכול מהמצב של המדינה ומהמקום של השדה שלנו

יובל: נראה לי שהתסכול גובר במיוחד למי שעובד עם הרבה גופי תרבות, כמו במקרה שלך. איך התגלגלת לתחום התרבות דווקא? זה תמיד היה ככה?

איל: המשיכה לעיצוב לתרבות היתה שם תמיד והתחדדה עוד יותר במהלך הלימודים בבצלאל. בבסיס באתי למחלקה כי חשבתי שבסוף כולם הולכים לעבוד בקשת, ערוץ 2, אבל הדיאלוג המעניין שהיה עם מרצים לאורך התואר המשיך להתקיים גם אחרי כדיאלוג קולגיאלי שפתח צוהר לעבודה עם מוסדות תרבות שונים ומגוונים

איל זקין, זוכה פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב 2020. צילום: אמנון חורש

יובל: אז תן לנו את תקציר הפרקים הקודמים: מתי סיימת ללמוד ומה עשית מאז ועד היום

איל: כשסיימתי את הלימודים היו מספר אופציות לעבודה בסטודיואים גדולים. נעם שכטר, שהיה מרצה מאוד משמעותי בשבילי בלימודים, בא עם הצעה לעצב ביחד ספר על האדריכלות הברוטליסטית בתל אביב. הוא אמר שאין לו משרה קבועה לתת לי, לא דד־ליין ולא שכר גבוה, אבל אם בא לי להיות אמיץ הוא נותן לי את העציץ לסטודיו שעוד לא קיים לי. 

אחרי התלבטויות קפצתי למים ומשם הדברים התגלגלו מהר מהצפוי. חצי שנה אחרי זה נהייתי אסיסטנט של גיא שגיא בתערוכת בוגרים של המחלקה ואז בקורסים נוספים של רותו מודן וענת קציר, עבדתי בסטודיו ג2 אצל דנה גז ונעמי גייגר, והמשכתי לאסוף שותפויות ולקוחות לצד הדרך עם עוד חברים יקרים וקולגות.

בארבע שנים האחרונות אני מלמד במחלקה לתקשורת חזותית קורסי טיפוגרפיה, עיצוב ופוסטרים ומהשנה מרכז את הפרויקטי גמר. הספר כמובן לא יצא לעולם… כיום אני עובד עם מוזיאון תל אביב לאמנות, בית אריאלה, מוזאון פתח תקוה, האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלויזיה, גלריה רוזנפלד, גלריה ברוורמן ועוד

יובל: נייס. נחמד שיש פה חיבור לגיא שגיא שגם הוא זכה בפרס (אבל של מעצב וותיק, יש לאן לשאוף…). אז ממתי אתה עובד כמעצב עצמאי?

איל: גיא הוא בית ספר לעיצוב וזה היה מדהים לעבוד איתו. אנחנו גם שותפים לטעם מזעזע באוכל וממתקים. על הדף ומבחינת הרשויות אני מעצב עצמאי מיום סיום הלימודים. רגשית אני מתחיל לספור מ־2016

המיתוג החדש של בית אריאלה

הסקיצות ללוגו והתוצר הסופי

יובל: בוא נתחיל דווקא מאחד הפרויקטים האחרונים שלך שבאופן אישי הכי מסקרנים אותי: בית אריאלה. כמי שנולד וגדל בתל אביב, ומעולם לא עזב אותה (מה לעשות…), יש לי קשר רגשי למקום הזה. איך נהיית מעורב בפרויקט? באיזה שלב? ספר קצת על תחילת התהליך

איל: בשנה האחרונה רותם ביקסנשפנר ואני עובדים על העיצוב והמיתוג החדש של ספרית בית אריאלה. רותם עבד איתם על מספר פרויקטים ואני חברתי אליו כשהפרויקט נהיה מיתוג כולל. רותם הוא חבר מתקופת הלימודים בבצלאל, ולצד העובדה שאנחנו חולקים חלל סטודיו משותף בבית רומנו הוא חבר מכיל, משורר אדיר ופרטנר צפייה לערוץ 26 של האח הגדול.

בית אריאלה הוא אחד מהמוסדות התרבותיים החשובים בארץ והשיפוץ החדש של המבנה הביא איתו רוח של התחדשות ורענון. תהליך המיתוג לקח זמן רב ולווה בחיפוש ודיוק השפה בכל פורמט ומדיום, לגמרי עברנו את שלב ה״שלושה כיוונים״ הקלאסי. למדתי עם השנים שבמיתוג התהליך אף פעם לא מסתיים וחשוב לשמור אותו נושם ופועם שתמיד יהיה מה לחדש

ניסינו למתוח את גבולות הזהות של הספריה ובסופו של דבר חזרנו אל המבנה הברוטליסטי המזוהה שהיה גם הבסיס ללוגו הקודם. ניסינו לקחת את האיקוניות של המבנה ולפתוח אותו ״תרתי משמע״; להמחיש שזהו לא מבצר אפור אלא מקום פתוח שכולם מוזמנים להיכנס אליו

יובל: מה היה הבריף? ומה אתה יכול לספר על התוצאה שהגעתם אליה?

איל: הבריף דיבר על התחדשות ועל הפיכת בית אריאלה ל״כיכר העיר״; להחזיר את הספריה להיות מקום חי, נושם ומזמין. כשניגשנו ללוגו של בית אריאלה צפו הרבה שאלות שבראשם האם בכלל צריך לחדש אותו. 

ניסינו למתוח את גבולות הזהות של הספריה ובסופו של דבר חזרנו אל המבנה הברוטליסטי המזוהה שהיה גם הבסיס ללוגו הקודם. ניסינו לקחת את האיקוניות של המבנה ולפתוח אותו ״תרתי משמע״; להמחיש שזהו לא מבצר אפור אלא מקום פתוח שכולם מוזמנים להיכנס אליו

איל: העמודים התומכים משמשים בלוגו החדש גם כשידרות ספרים ובעצם סוגרים את המעגל בין המבנה לבין המהות העיקרית שלו. ה״פתוווווח״ המשיך ללוות אותנו רעיונית (עם או בלי קשר לקרובים קרובים) וחזר בסופו של דבר גם בשפה הגרפית עצמה ובחיבור לחווית הדפדוף בספר חדש, שהקריאה בו מזמינה אותך להיכנס לתוך הרפתקה חדשה

יובל: מקסים. ואיך זה בא לידי ביטוי מעבר ללוגו?

איל: הבנו את הכוח של הספר כאוביקט וכל הפרסומים מלווים במבחר ספרים צבעוניים שיצרנו במיוחד למיתוג. כל פורמט הוא כניסה לספר חדש — לסיפור חדש. השפה ממשיכה להשתכלל כאשר גם השידרות שהתחילו מהלוגו מתעוררות לחיים בשפה הגרפית של האולפן החדש שהקימו בספריה לשלל ההרצאות והארועים הדיגיטליים

השורשים הקיבוצניקיים ושרידי ההתיישבות העובדת

יובל: בוא נעבור לשכנים – מוזיאון תל אביב – שם היית צריך להתמודד עם אתגר אחר, מגזין האונליין החדש של המוזיאון: קומפוסט. מה אתה יכול לספר על העבודה פה?

איל: לגמרי שכנים! בשבוע האחרון עלה לאוויר חבר חדש במוזיאון: ״קומפוסט״. זהו מיכל מצטבר של תוכן שיוצא מאמנות אבל ממשיך לרוח, חומר ועוד. כל עשרה ימים עולה אייטם חדש שעוטף את המגזין בצבעוניות חדשה ובחוויות משתמש אחרת.

בשיתוף פעולה עם מערכת האתר, סופיה בארי ליפשיץ, נעמה בר־אור, עדי דהן, עמית שמאע ומאיר סדן המפתח, יצרנו מערכת נוקשה של חוקים שבתוכה אפשר לשחק ולהשתולל עיצובית ותוכנית, ואלו הפרויקטים שאני הכי אוהב. בנוסף, כמי שהשורשים שלו נטועים עמוק בפרינט, יש משהו מאתגר בליצור עיצוב מוקפד בשדה הדיגיטלי, ואני מקוה שהצלחנו להביא משהו חדש למרחב האינטרנטי־תרבותי

קומפוסט, מוזיאון תל אביב

איל: בכלל, אני חייב להוסיף שככל שעוברות השנים אני מבין כמה המגבלות הן כוח בשבילי בעיצוב. סט חוקים דורש ממך חשיבה מחוץ לקופסה כשאתה בעצם בתוך קופסה. זה לגמרי השורשים הקיבוצניקיים שלי והשרידים של ההתיישבות העובדת…

יובל: לול. אבל זה ידוע שהכי קשה זה כשאומרים לך תעשה מה שאתה רוצה, אין מגבלות… ואם לחזור לקומפוסט, באיזה אופן ניסית להביא משהו חדש למרחב האינטרנטי־תרבותי? איך זה בא לידי ביטוי בתוצר הסופי?

איל: זו אחת הפעמים הראשונות שעיצבתי לאינטרנט כפי שאני מעצב לפרינט. ניסיתי להבין כל אייטם מה הוא רוצה להיות ואיך הוא רוצה להתנהג, ולא לראות את המערכת הגדולה ואז לרדת לפרטים כפי שעשיתי עד כה בעיצוב אתרים; עבודה מבפנים החוצה.

זו אחת הפעמים הראשונות שעיצבתי לאינטרנט כפי שאני מעצב לפרינט. ניסיתי להבין כל אייטם מה הוא רוצה להיות ואיך הוא רוצה להתנהג, ולא לראות את המערכת הגדולה ואז לרדת לפרטים כפי שעשיתי עד כה בעיצוב אתרים; עבודה מבפנים החוצה

בשלב הראשוני לא נתתי לאף מגבלה טכנית לחדור אותי ובכך שחררתי את עצמי מהפחדים של שלבי הפיתוח שבדרך כלל מקשים על העיצוב המקורי לרקום עור וגידים. גם הבחירות הטיפוגרפיות ובראשם ״דוד״ הפרינט קלאסי הוא לא החשוד המיידי של כתב דיגיטלי. למזלי התברכתי במאיר כמפתח שהוא טיפוגרף רגיש שהצליח לקחת את כל החלומות שלנו ולהפוך אותם להיות פשוטים וישימים

יובל: אז אולי עוד נדבר על עוד פרויקט אחד, והפעם תבחר אתה: פרויקט שאתה אוהב במיוחד ושבא לך להגיד עליו כמה מילים?

איל: עכשיו זאת ״בחירתה של סופי״ של עולם העיצוב… חחח. אבל כנראה שהפרויקט הכי משמעותי בשבילי הוא האוצרות של תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל 2018

יובל: וואלה. זוכר! מהתקופה שעוד היו תערוכות בוגרים פיזיות

למה דווקא התערוכה הזו היא הפרויקט הכי משמעותי שלך? לא בחירה צפויה

איל: הפרויקט של התערוכה הוא לגמרי תהליך ההתבגרות שלי כמעצב וכמרצה. מהיותי סטודנט מילאתי מספר תפקידים בתערוכות לאורך השנים, ומהרגע שהגיעה ההצעה לאצור את התערוכה ב־2018, כל הגוף שלי התמסר לפרויקט הזה. זה הפרויקט הכי רגשי ועוצמתי שעשיתי עד כה וזה שאני הכי גאה בו.

מהיותי סטודנט מילאתי מספר תפקידים בתערוכות לאורך השנים, ומהרגע שהגיעה ההצעה לאצור את התערוכה כל הגוף שלי התמסר לפרויקט הזה. זה הפרויקט הכי רגשי ועוצמתי שעשיתי עד כה וזה שאני הכי גאה בו

זה גם הפרויקט שלמדתי ממנו הכי הרבה, בעיקר על הקושי להשאיר את כולם מרוצים ומה סף המגבלות של הלב שלי. התאהבתי בעשייה המרחבית מחוץ לגבולות הפורמטים הגרפיים שאני מורגל בהם, וגם במרוצת השנים אני עדיין מסוקרן מהמתח באתגר החינוכי/עיצובי ומהמורכבות האוצרותית בחייטות של מעל 200 עבודות של 100 סטודנטים וסטודנטיות לנרטיב אחד נהיר וברור

תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקש״ח, בצלאל, 2018. צילומים: אלעד שריג

איל: התערוכה המחישה לי גם כמה אני לוקח את העיצוב קרוב ללב. כל מילה קטנה מערערת. אנחנו במקצוע שהוא מלא בהטלת ספק והבסיס שלו הוא שאילת שאלות והסתכלות פנימה והחוצה. דווקא בגלל שאני יודע ומזכיר לעצמי כל יום שאנחנו לא מנתחי מוח אני לוקח את העשייה הזאת ברצינות גדולה. זהו רצון כנה ואמיתי להשתפר וללמוד כל יום עוד קצת

יובל: כמי שמבקר בעשרות תערוכות מדי שנה, התערוכה זכורה לי היטב. מצד אחד היא המשיכה את המסורת של המחלקה בתערוכות בוגרים שמבינות תערוכת בוגרם היא קודם על תערוכה ( על כל המשתמש בכך), ומצד שני אני חושב שהצלחת לפצח את החלל בצורה יוצאת דופן. תגיד כמה מילים על הפיצוח שלך?

איל: נקודת המוצא הכי חשובה מבחינתי של התערוכה ביחס לשנים קודמות הייתה שאפשר לצמצם את מספר העבודות בצורה משמעותית ולרדת לשני פרויקטים לסטודנט.ית, ולא יחסים אחרים שהיו לאורך השנים.

השלב הבא היה לזכור ולהנכיח שזהו רק רגע אחד בזמן בחייהם של הסטודנטים.יות ולא רגע סיום מכונן. התובנה הזאת הובילה לעבודה עם חומרים תעשייתים — פיגומי ברזל, לוחות קרטון – כמו להגיד שאנחנו עוד בדרך, בתהליך, הבניין עוד לא נבנה בשלמותו.

החתיכה הנוספת לפאזל היתה המדרגות — זה המקום שלנו להגיד למבקרים שלא יחלפו על הפרויקטים אלא הזמנה כנה לבוא ולשבת, לקחת את הזמן ולהיות חלק.

לאורך השנים גיבשתי עמדה שמבקר ממוצע מגיע ל־30 דקות לתערוכה של כל מחלקה וחשבתי שאם יש באפשרותנו להשאיר את המבקרים עוד קצת ולספוג עוד פרויקטים של הסטודנטים המוכשרים זאת תהיה הצלחה

יובל: זוכר את המדרגות. במקרה שלי הצלחת

איל: החלק האחרון והחשוב ביותר הם הפרויקטים של הסטודנטים והרצון שלי לרדת לעומק של כל פרויקט ומה הצורה האופטימלית להציג שלו. שולחן הספרים בכניסה לתערוכה הוא תולדה של הרוח של הסטודנטים שיצרנו ספרים מצויינים באותה שנה. לא הגענו עם הרעיון הזה מהבית — העבודות עצמן הובילו לבחירות הללו. בפרויקט הזה לקחו חלק שני אנשים נהדרים: רפאל כהן האדריכל וסימונה קצמן אוצרת המשנה

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

יובל: הייתי יכול לדבר עוד על הרבה פרויקטים אבל נראה לי שהתמונה ברורה. אז מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

איל: דבר ראשון, תודה רבה על השיחה.

חשוב לי להגיד שזאת באמת התרגשות אדירה וזכות גדולה עבורי לזכות בפרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב. תודה רבה לחברי ועדת הפרס ולקרן אדמונד רוטשילד על הבחירה, וכמובן ברכות לגיא, יאנק ודר — כבוד גדול לחלוק את המקום הזה איתם.

כתבתי בפייסבוק ואנצל גם את הבמה פה להגיד שהשנים האחרונות היו מלאות בדיאלוגים של יצירה ועשייה עיצובית משותפת וזאת הזדמנות להגיד תודה גדולה לכל החברים והחברות — המעצבים והמעצבות הכי מוכשרים.ות בארץ — שיצא לי ללמוד מהם.ן ולעבוד איתם.ן בשיתוף פעולה לאורך השנים

הפוסט הזוכים בפרס אדמונד דה רוטשילד // איל זקין הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף מוזיאון תל אביב

יובל: הי עדי, הי עמית. מה שלומכם בימים אלו של שנה לקורונה?

עדי: שנה לקורונה וחגיגות ארבע מערכות בחירות!

עמית: באופן מפתיע הייתה שנה עמוסה עבורנו ועבור המוזיאון. מתרחשים במוזיאון המון מעשים מעניינים כחלק מהעבודה השוטפת, שלא רואים אור יום

עדי: השנה הזאת הייתה תרגיל בגמישות, והמוזיאון היה חייב לחשוב על עצמו בעוד דרכים

יובל: אז אני מניח שמגזין קומפוסט הוא אחד התוצרים של תרגילי הגמישות האלו?

עדי: במובן מסוים כן, זה היה זרז למשהו שהרגשנו שחסר במה שהמוזיאון יכול להציע. כשהמוזיאון נסגר, היה איזה שוק ביחס למשמעות של המוזיאון – מה הטעם במוזיאון סגור?

יובל: אז רגע לפני שנבין מה זה אומר מוזיאון סגור, ספרו כמה מילים עליכם לטובת מי שלא מכיר, מה תפקידכן במוזיאון

עמית: את קומפוסט יצרנו ארבעה עוזרי אוצרים ממחלקות שונות: עדי דהן מהמחלקה לאמנות ישראלית; נעמה בר־אור מהמחלקה לרישום והדפס, סופיה בארי ליפשיץ מהמחלקה לאמנות מודרנית ואני – עמית שמאע, עוזר אוצר נודד במחלקת האוצרות

יובל: יפה. אהבתי את הנודד…

עמית שמאע, עדי דהן, סופיה בארי־ליפשיץ, נעמה בר־אור. צילום מסך זום, 2020

יובל: אז המוזיאון סגור ויש רעיון ליצור מיכל לתוכן מקורי. מה הלאה? איך מתקדמים מפה?

עדי: בסגר הראשון נפגשנו בזום, אחוזי אימה וגעגועים, ומתוך שיחות חולין פתאום נרקם הרעיון להקים פלטפורמה אונליין. חשבנו על משהו שהוא בין ערוץ למגזין, מיכל לתוכן מקורי שצומח באופן אורגני מהפעילות במוזיאון. הבנו שהתקשורת של המוזיאון היא דרך תערוכות או דרך הרשתות החברתיות. בין פוסט קליל לתערוכה שלוקח שלוש שנים לעבוד עליה – אין שום דבר באמצע

עמית: לכל מי שעובד במוזיאון יש אינספור סיפורים, חוויות ותגליות, שהיה חבל שהם ישארו בין כתלי המוסד. הבנו שאנחנו יושבים על אוצר בלום, תוכן שלא היה יכול להתגבש לכדי תערוכה, אך מגיע לו לראות אור יום.

לדוגמה, מחקר שערכה סופיה בעקבות פסלים של חנה אורלוף, הוביל למציאת תמונה אניגמטית שצולמה בביתה של אורלוף. סופיה צללה לעבודת בלשות, שהתחקתה אחר הדמויות, החפצים ויצירות האמנות שהופיעו בתמונה. מגזין קומפוסט הוא בדיוק המיכל שיכול להכיל ולהציג תוכן שכזה. אוצרות כאלה אפשר למצוא גם בארכיון המוזיאון ובספריית האמנות שלו

עמית שמאע: יש אינספור סיפורים, חוויות ותגליות, שהיה חבל שהם ישארו בין כתלי המוסד. הבנו שאנחנו יושבים על אוצר בלום, תוכן שלא היה יכול להתגבש לכדי תערוכה, אך מגיע לו לראות אור יום

עדי: בנוסף, היה חשוב לנו ליזום תוכן שנובע מתוך שאלה או פעולה. חשבנו על המפגשים היומיומיים שיש לנו עם אמנים, כותבים ומעצבים, שמולידים דיאלוגים מרתקים. יש הרבה ראיונות בין אמנים לאוצרים, וניסינו לחשוב איך אפשר להוסיף למפגשים כאלה עוקץ. מכאן נולדה סדרת מפגשים לא שגרתיים בין יוצרים מעולמות שונים של תרבות.

כזה לדוגמא הוא האייטם ״שולפות ציפורניים״ שבו הפגשנו בין נועה רוזנברג, האוצרת לאמנות מודרנית במוזיאון תל אביב לאמנות, לבין מיכל בן יעקב, אמנית המניקור ובעלת סטודיו לציפורניים. השיחה המוקלטת ביניהן התקיימה תוך כדי סשן מניקור וחרגה מפורמט הראיון הקלאסי, וכך גם העלתה מגוון נושאים שעוברים מהמודרניות לאופנה ולשאלות של מגדר

זהב על בוץ: התכשיטים של ביאנקה אשל גרשוני. צילום: משה גרשוני

יובל: בינתיים, משני האייטמים הראשונים שפרסמתם, אני חושב שהם הכי לא מה שהיה עולה לי לראש כשאני חושב על מוזיאון כמו מוזיאון תל אביב – לא תכשיטים, גם אם הם של ביאנקה אשל גרשוני, ובטח שלא ציפורניים. מכיוון שאני בטוח שזה מכוון, אני תוהה אם זה ניסיון לפנות לקהל צעיר יותר, שגם צורך יותר את התוכן שלו אונליין?

עמית: האמת? לא חשבנו על גיל בכלל אלא יותר על רוח הזמן, ועל הרצון לרענן את הקריאה של אמנות, ולהפגיש אותה עם עוד תחומים של התרבות והחיים; רצינו ליצור מקום התרחשות לפעילות אמנותית שהיא לא בהכרח ״עבודת אמנות״, ״שיח גלריה״ או ״תערוכה״.

לגבי האונליין, מלכתחילה היה לנו ברור שקומפוסט צריך להתקיים במרחב הדיגיטלי. עצם קיומו במרחב זה מאפשר סוג כזה של תוכן שהוא מתוך הממסד המוזיאלי, אך כמו שכתבת הוא לא המובן מאליו, ולא מה שאתה נתקל בו בשיטוט הפיזי ברחבי המוזיאון

עדי דהן: זה מהלך אנטי־מגזיני, כי אין בופה של כותרות שמהן אפשר לבחור מה לקרוא, כמו במגזין קלאסי, אלא בכל פעם עולה על הבמה קול אחר, שלאחר מכן מצטבר בחלקו האחר של האתר, ממש כמו ערימת קומפוסט של תוצרים תרבותיים

עדי: בהמשך למה שעמית כתב, התפיסה העיצובית נבעה מתוך התוכן. יחד עם איל זקין, מעצב המגזין, גיבשנו את השפה של האתר, שבה בכל רגע נתון יש אייטם אחד בלבד בחזית. זה מהלך אנטי־מגזיני, כי אין בופה של כותרות שמהן אפשר לבחור מה לקרוא, כמו במגזין קלאסי, אלא בכל פעם עולה על הבמה קול אחר, שלאחר מכן מצטבר בחלקו האחר של האתר, ממש כמו ערימת קומפוסט של תוצרים תרבותיים

יובל: אמרת קומפוסט – תגידו רגע משהו על השם. לא חששתם שיכול להיות בו משהו קצת מרתיע?

עדי: אנחנו אוהבים את הקונטרסט בין הסטריליות של המוזיאון, העובדה שאסור להכניס לכאן שום חומר אורגני מטעמי שימור, לבין השם שמעלה קונוטציה מלוכלכת בעלת ריח חריף. מה שיפה בקומפוסט זה שמתוך המצבור האורגני נוצר דשן. זה מבטא את השאיפות שלנו ביחס למגזין הזה: אנחנו רוצים אותו חי ונושם ומזין

עמית: את הרעיון לשם קיבלנו מציטוט שקראנו במגזין Pierre’s של האמן פייר וויג, שהתייחס לפעולת השימור: ״מעשה השימור קשור יותר לערמת קומפוסט מאשר למוזיאון. על־מנת שדבר מה יישאר בחיים, עליו לגעת ולשנות את מה שסביבו. הוא צריך להתרבות״

יובל: וואלה. לא חשבתי על זה ככה

מתוך תיק יצירה מספר 97.58

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

יובל: מה הקצב שאתם מתכננים לקומפוסט? והאם העובדה שהמוזיאון נפתח מחדש (ונקווה שזה ישאר ככה לנצח…) משנה משהו?

עדי: כל חודש יעלו בין 2-3 אייטמים. אנחנו מאושרים שהמוזיאון נפתח מחדש! המגזין נהגה בזמן הסגרים אבל כבר מהצעדים הראשונים היה ברור שהוא פרויקט לטווח ארוך והוא מתקיים לצד הפעילות השוטפת של המוזיאון

יובל: מגניב. תגלו לנו מה הנושאים הבאים?

עמית: ממש על קצה המזלג, ועל־מנת לא לחשוף יותר מדי, אנחנו מבשלים שיתוף פעולה עם מגזין האמנות Re-Feel של האמנית שירי טרקו לציון עשור של פעילות; סרט קצר בהשתתפותה של האוצרת רותי דירקטור ובבימויו של בנה, נדב דירקטור; ועוד אוצרות מהארכיון ומאוספי המוזיאון

יובל: ניייס. יש למה לצפות. מה עוד? משהו חשוב להוסיף שלא אמרתם?

עמית: אולי פסקת תודות קצרה? כמו שאתה מבין, ידיים רבות תומכים ועומלים במימושו של קומפוסט

יובל: קדימה

עמית: אנחנו רוצים להגיד תודה לשותפה הטבעית שלנו בתוך המוזיאון – הספריה ע״ש מאיר אריסון, שגם מממנת את פעילותו של המגזין, ולצוות המוכשר המלווה את העבודה השוטפת על המגזין: איל זקין על העיצוב, מאיר סדן על הפיתוח, גל אשל על עריכת התוכן, ורותי דה פריס שהרכיבה לנו פלטה צבעונית במיוחד

מגזין קומפוסט
מוזיאון תל אביב לאמנות
מערכת: סופיה בארי ליפשיץ, נעמה בר־אור, עדי דהן, עמית שמאע

הפוסט מגזין קומפוסט: בין פוסט קליל לשלוש שנות עבודה על תערוכה הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

״אתה מתבונן בטבע, ואז מנסה לחקות אותו. עבורי, הבסיס לכול הוא היקום. הצורות הפשוטות ביותר ביקום הן הכדור והמעגל. אני מייצג אותם באמצעות לוחות עגולים, ואז אני יוצר וריאציות שלהם. כל התיאוריה שלי לגבי האמנות מתמצה בהבדלים שמתקיימים בין צורה, מסות ותנועה. אפילו המשולשים שלי הם כדורים, אבל הם כדורים בעלי צורה אחרת״.
אלכסנדר קאלדר

לפני חמש שנים ביקרתי ברטרוספקטיבה של אלכסנדר קאלדר במוזיאון הטייט מודרן בלונדון. התערוכה המרשימה והמקיפה – Performing Sculpture  – היוותה הזדמנות יוצאת דופן לעקוב אחר מהלך היצירה של קאלדר, כשבכל חדר נגלה נדבך חדש בעבודתו וניסיונות ומשחקים חדשים בחומר ובצורה.

כצפוי, המוביילים – קטנים כגדולים, שחורים־לבנים או עם נגיעות של צבעי יסוד – גנבו את ההצגה. במיוחד המובייל שהוצב בחלל האחרון: ״האלמנה השחורה״ – אחת מעבודותיו המאוחרות של קאלדר שאותה תרם ב־1984 למרכז לאדריכלות בסאו־פאולו לאחר ביקורו בברזיל. האלמנה, מובייל שחור בגובה 3.5 מטרים, נגע־לא־נגע ברצפה ובתקרה, ריקד באיטיות אופיינית בחלל: עבודה אחת, וספסל ארוך לשבת ולצפות בה.

כששמעתי שגם מוזיאון תל אביב פותח תערוכה לקאלדר, ״שמש גדולה צהובה״, מיהרתי לבקר בה מיד עם תום הסגר בסוף חודש פברואר. הפעם המוביילים שיחקו תפקיד משנה, כשאת ההצגה גנב החלק הפחות מוכר ביצירתו של קאלדר: ציורי הגואש מלאי החיים והתנופה.  

לאט לאט הרגשתי את הלב מתרחב. זו הייתה התערוכה ברגע הנכון ובמקום הנכון: אופטימית, מרחיבת לב, בדיוק מה שהנפש צריכה בימי פוסט מגיפה (וטרום בחירות). אם בסוף הסגר הקודם זו הייתה התערוכה של מלך ברגר באולם הסמוך שעשתה את העבודה, הפעם את מנת האופטימיות הנדרשת (ואף יותר) קיבלתי מקאלדר. 

שמש גדולה צהובה, 1973. Calder Foundation

ספירלה מקוטעת, 1974. Calder Foundation

על הקודקודים, 1969. Calder Foundation

שני בומרנגים אדומים, 1973. Calder Foundation

ומסתבר שלא הייתי לבד. ״אנחנו מקבלות תגובות מקיר לקיר שאומרות כמה צריך את זה עכשיו״, מספרת רונילי לוסטיג־שטינמץ, שאצרה את התערוכה ביחד עם שחר מולכו. ״אנשים יצאו מסגר, ומעולם תרבות שהיה סגור כל כך הרבה זמן, וזו תערוכה שחוזרת למקורות של האמנות, שגורמת לך להתרגש מצבע ומתנועה.

״העבודות של קאלדר מהלכות קסם על הצופה, ומעניקות חוויה בסיסית שבאה כל כך נכון עכשיו: לצאת מסגר ולהיחשף ליופי הזה ולהתרגשות שאמנות יכולה לייצר באופן אינטואיטיבי״. 

לא רק ״להציג את קאלדר״

קאלדר (1898-1976) נולד למשפחת אמנים מפנסילבניה, וכבר בילדותו המוקדמת החל ליצור צעצועים וצורות מחומרים זמינים. על אף זיקתו לעולם האמנות, רכש השכלה כמהנדס, ורק בשנות ה־20 של המאה ה־20 החל ללמוד ציור. הוא פיתח את יצירתו המקורית בפריז שבין שתי מלחמות העולם, הושפע מעולם הקרקס והקברט, ספג מרעיונות האוונגרד של הסוריאליזם, הדאדא והמופשט – ופיתח למולם סגנון ייחודי משלו.     

קאלדר מוכר בעיקר בזכות המצאת המובייל – פיסול קינטי, שהיה לנקודת מפנה חשובה בפיסול המודרני. לצד המוביילים יצר קאלר גוף עבודות רחב ומגוון, שכלל גם פסלי מתכת יציבים, פסלי חוט תיל, רישומים, הדפסים, תכשיטים, צעצועים ועוד. בכל אלה בולטת שפתו הייחודית, כותבות האוצרות, החומקת מכל ניסיון קטגוריזציה. זו שפה מופשטת המבוססת על תנועה ושימוש מדוקדק בצבע טהור ובקו, שנע בין צורות גיאומטריות לצורות ביומורפיות מעודנות. 

התערוכה במוזיאון תל אביב פותחת צוהר אל יצירתו של קאלדר באמצעות עבודות במגוון סוגי מדיה, שנוצרו לאורך חמישה עשורים: מרישומי עיפרון מוקדמים, שיצר ב־1925, ועד אחד המוביילים האחרונים שיצר, ב־1976, שנת פטירתו. כותרת התערוכה, השאובה משמו של אחד מציורי הגואש שלו, משקפת שלושה אלמנטים מהותיים ביצירתו: קנה מידה, צבע וצורה.

התערוכה מתמקדת בחלק פחות מוכר ביצירתו של קאלדר: ציורי הגואש. מדיום זה, שהחל לחקור בשנות ה־40, היה לאחד מגופי העבודה הפוריים ביותר שלו. ובניגוד לפעמים רבות שבהן הציורים מהווים רישומי הכנה לפסלים או תרגילי צבע ואיקונוגרפיה, לוסטיג־שטינמץ ומולכו מבהירות שזה לא המקרה ושהם פרקטיקה עצמאית בתוך כלל יצירתו של קאלדר, המתאפיינת לכל אורך הדרך בהתנסויות חוזרות ונשנות במעברים בין תלת־ממד לדו־ממד ולהפך.

תחילת העבודה על התערוכה הייתה לפני כשנתיים, כשהשתיים נחשפו לאוסף של מיקי תירוש, שכלל עבודות של קאלדר. ״הבנו שיש בעבודות הגואש משהו מהודק ויפה, שכולל הרבה תקופות, ושיש פה מקום לתערוכה שיכולה להאיר זרקור על הגואשים, הפן הלא מוכר, הכל כך יפה והמרהיב שאנשים לא מכירים״, אומרת לוסטיג־שטינמץ.

״וזה לא רק ׳להציג את קאלדר׳, זה וואוו לכשעצמו״, מוסיפה מולכו. ״ככל שהתחלנו להתעמק באוסף התחלנו לשחק עם העבודות. יש שם המון עבודות, והתערוכה מציגה מבחר מתוך אוסף הרבה יותר רחב, שכולל פסלי עץ, ערסל, שטיחים וכמובן פיסול. ככל שנכנסו לזה התחלנו לנסות להבין מה יהיה הסיפור של התערוכה, ואיפה הפיסול שאנחנו מכירות משלים את הציור, להראות את המעבר מהדו־ממד לתלת־ממד״.

אוי, זה נראה כמו מירו

קאלדר החל לחקור את מדיום הגואש בשנות ה־40 של המאה ה־20. אפשר לראות בציורי הגואש שלו מעין מעבדה ניסיונית ליצירתו המתפתחת תדיר של קאלדר.

״הפריזמה של מוזיאון תל אביב מתמקדת באמנות מודרנית ועכשווית״, אומרת מולכו, ״והאפשרויות להציג את המודרניסטים הגדולים היא לא דבר יום־יומי. זה לא קורה לנו הרבה, וכשיש הזדמנות פז כמו פה, לחזור למה שהמוזיאון מתעסק בו ולייצר תערוכה גדולה עם הקשרים למה שהמוזיאון עושה, אל מול האוספים, היא משהו יוצא דופן. אתה עומד מול רוי ליכטנשטיין, דני קרוון, יעקב אגם – וזה מסתדר.

״ותירוש הצליח לייצר אוסף קוהרנטי עם משמעות; זה לא עוד אוסף פרטי. הוא הוצג בקוריאה לפני תל אביב, יש בו מספיק בשר לייצר תערוכה של גוף עבודות עם פריזמה רחבה״.

רונילי לוסטיג־שטינמיץ (מימין), טניה כהן עוזיאלי, שחר מולכו. צילום: גיא יחיאלי

קטלוג התערוכה. צילום: גיא יחיאלי

איך התחלתן לעבוד על התערוכה?

לוסטיג־שטינמץ: ״היינו אמורות לעשות תערוכה הרבה יותר קטנה, רק של הגואשים, תערוכה קאמרית, חלל קטן, להאיר זרקור. אבל היה רגע שבו הבנו שהמוביילים הם חלק בלתי נפרד״.

מולכו: ״כל כך התאהבנו בתערוכה הזו, אני זוכרת שהבנו שאין ברירה ובאנו לטניה (כהן־עוזיאלי, מנכ״לית המוזיאון) ודורון (רבינא, האוצר הראשי דאז), ואמרנו שחייבים את האולם הזה, אי אפשר לוותר על ההזדמנות. לעשות תערוכה קאמרית זה קצת לפספס כמה העבודות ספקטקולריות״.

לוסטיג־שטינמץ: ״התחלנו לחקור ולבדוק מה יש בארץ, באוספים קיימים במוזיאונים אחרים, מה אנחנו יכולות להביא מחו״ל״.

לקריאה נוספת

מולכו: ״ואז הגיעה הקורונה שהייתה סיוט, כמו לכולם. תאריך הפתיחה של התערוכה נדחה פעמיים או שלוש, אבל אני חושבת שזה עשה לה ממש טוב. עם כל דחייה הצלחנו להשיג עוד עבודות והצלחנו לחדד את נקודת המבט ולדייק״.

 למה הכוונה? מה אפשר ללמוד מהתערוכה?

מולכו: ״אפילו שזו לא תערוכה רטרוספקטיבית, אנחנו לא יוצאות מהנחה שאנשים מכירים את מכלול העבודה שלו. הם אולי יודעים מה זה מובייל, מבלי לדעת שאיזה אמן המציא אותו בתחילת המאה ה־20 עם עבודות פורצות דרך.

״הקונטקסט ההיסטורי, תרבותי, פוליטי נוכח בתערוכה, הוא ממש משתנה. עם העבודות הראשונות כולם אומרים ׳אוי, זה נראה כמו מירו׳. ואז יש את הציור הפיגורטיבי של שתי דמויות קצת אפריקאיות, אמנות פרימיטיבית, ואז עבודה עם גריד שמזכירה את מונדריאן. יש הרגשה של מודרניזם.

״וככל שאתה מתקדם אתה מרגיש שעבר זמן ואתה בפופ־ארט ובמינימליזם, וכל האמנות הקינטית, וכך אתה רואה את כל התנועות האמנותיות האלו של המאה ה־20 במהלך של 60-70 שנה שאנחנו לא רגילים לחשוב עליהן בהקשר של קאלדר. התערוכה מראה את כל המניפה״.

לוסטיג־שטינמץ: ״זה לגמרי להרחיב את המהלך על ידי טקסטים וסרטים כדי לייצר את החוויה שלמדת, שאתה יודע משהו על האמן ועל הקונטקסט שבו הוא פעל. ויש את העניין הפורמליסטי, שאנחנו פחות מדברות עליו אבל הוא נוכח: הצמצום לצבעי יסוד, בסיס, המעבר מדו־ממד לתלת־ממד באין־ספור ביטויים באמצעים מאוד מינימליסטיים״.

אם אתן צריכות לבחור עבודה אחת אהובה, מה היא תהיה?

מולכו: ״אולי תופתע אבל שנינו היינו בוחרות בגואש״.

לא מופתע בכלל. גם אני הייתי שמח לאחת. 

לוסטיג־שטינמץ: ״הבחירה שלי כל הזמן השתנתה, בכל פעם זו הייתה עבודה אחרת. היום זו אחת מהעבודות ללא כותרת, עם העיגולים והרקע התכלת. יש בה איזון נכון, היא המיצוי של הקלאדר שלי, זה שהתאהבתי בו. ככלל העיסוק בגרמי שמיים הוא חלק בלתי נפרד מהעבודה שלו״.

מולכו: ״לאורך התהליך עבדנו הרבה זמן רק עם הדימויים של העבודות, עד שהן הגיעו למוזיאון. וכשראינו את העבודות הבנו את הפער הענק בין הדימוי לעבודה הפיזית עם הטקסטורות של הגואש, שלא עוברות בדימוי.

״ולכן גם אני הייתי בוחרת בעבודה ללא כותרת מ־1964, עם ׳נזילות׳ כמו פסים שחורים, עם כתם אדום וכתם צהוב, שנראים כמו מתכת חלודה, והפסים דומים למוטות של המובייל, יש בעבודה כל כך הרבה טקסטורה, שיש בה משהו נוגע ללב. אתה ממש מרגיש את היד שלו.

״פתחנו את התערוכה עם פורטרט של קאלדר שצילם אנרי קרטיה ברסון. אפשר להבחין שם, כמו גם בסרטים הממגנטים, שיש משהו באישיות שלו, כמו אצל כל האמנים הגדולים, כל כך טוטאלי בעשייה, שאתה הולך שבי אחריו. המבט הממזרי, קצת הומוריסטי, הדמות המגושמת. גם בסרט שמוקרן כשיוצאים מהתערוכה, אתה רואה את הדמות המגושמת הולכת כל כך בכבדות, לעומת הקלילות שיוצאת לו מהידיים. זו התחושה שניסינו להעביר בתערוכה״.

קאלדר: שמש גדולה צהובה
אוצרות: רונילי לוסטיג־שטינמץ, שחר מולכו
מוזיאון תל אביב, שד׳ שאול המלך 27, תל אביב
נעילה: 15.8

הפוסט שמש גדולה צהובה: להתרגש מצבע, מתנועה  הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

מוזיאון תל אביב הודיע היום (א׳) על רכישת עבודות של 58 אמניות ואמנים ישראלים לאוסף האמנות הישראלית של המוזיאון, באמצעות קרן רכישות ייעודית, שהוקמה השנה במקום פרס רפפורט לאמנות. בעקבות הקול קורא הוגשו לקרן כ־1,850 תיקי עבודות.

תקציב הקרן הראשוני נקבע על 150 אלף דולר, אולם לאור ההיענות הגורפת של קהילת האמנים, והאיכות הגבוהה של ההגשות, החליטו בקרן רפפורט להגדיל את התקציב ל־250 אלף דולר – כפול מתקציב הפרס השנתי – וזאת בכדי לאפשר תמיכה בכמה שיותר אמנים.

הקרן ע״ש ברוך ורות רפפורט ייסדה בשנת 2006 פרס שנתי המוענק לשני אמנים ישראלים – אמן/ית בכיר/ה ואמן/ית מבטיח/ה. האמנים הזוכים מדי שנה מציגים במוזיאון תל אביב תערוכות יחיד. השנה, לנוכח משבר הקורונה, החליטה הקרן להמיר את הפרסים בתקציב מיוחד לרכישת אמנות ישראלית לאוסף מוזיאון תל אביב, מתוך מחויבות לתמיכה וטיפוח עולם התרבות הישראלי. העבודות יוצגו בתערוכה שתיפתח בחודש אוגוסט.

אהד פישוף ונועה צוק. צילום: מ״ל

תכלת רם. צילום: אריאל רייכמן

שמעון פינטו. צילום: חיים מאור

האמניות והאמנים שעבודותיהם יירכשו ע״י קרן הרכישות לאוסף המוזיאון: הדיל אבו ג׳אהר, כרים אבו שקרא, לאה אביטל, אתי אברג׳יל, ברכה ליכטנברג אטינגר, יעל בורשטיין, שרון בלבן, עדן בנט, נועה גור, עידו גורדון, מארק גלזין, רותי דה פריס, נורית דוד, יסמין דייויס, אניעם דרעי, מיכל היימן, מיכל הלפמן, עומר הלפרין, ניר הראל, איזבלה וולובניק, אמנון וולמן, יואב וינפלד, מג׳די חלבי, רוני טהרלב, אתי יעקובי, טל ירושלמי, רועי כהן, הראל לוז, אוריאל מירון, אסי משולם, כרם נאטור, אפרת נתן, אבי סבח, מלאכי סגן־כהן, קבוצת סלה־מנקה, נרדין סרוז׳י, ניר עברון, אסד עזי, פנחס עזרא, אלי פטל, שמעון פינטו, אבנר פינצ׳ובר, אהד פישוף, גליה הילי פסטרנק, ישראל קבלה, גבריאלה קליין, מרב קמל וחליל בלבן, חביב קפצון, גבי קריכלי, אברהם קריצמן, בתיה (דורותי) רדזינגר, נעמה רוט, ילנה רוטנברג, אלהם רוקני, תכלת רם, אסתר שניידר, יגאל תומרקין.

בנוסף, הקצתה הקרן תקציב מיוחד לתערוכת חוצות, שתוצג ברחבי תל אביב יפו בחודש מאי, תחת הכותרת ״מחוץ לקוביה״, באוצרות ונטילטור – חלל תערוכות נודד שהוקם ע״י האמן ישי שפירא קלטר. בתערוכה ישתתפו כ־20 אמנים, שיציגו במרחב הציבורי ובחללים אלטרנטיביים, במשך 12 יום 21.5-3.6.

חברות ועדת קרן הרכישות: טניה כהן־עוזיאלי, מנכ״לית מוזיאון תל אביב לאמנות; דלית מתתיהו, אוצרת בכירה לאמנות ישראלית, מוזיאון תל אביב לאמנות; ענת דנון סיון, אוצרת לאמנות ישראלית, מוזיאון תל אביב לאמנות; דרורה דומיני, אמנית, זוכת פרס רפפורט לאמן בכיר לשנת 2020; עירית רפפורט; רבקה סקר, יו״ר סותבי׳ס ישראל ויו״ר ארטיס; יפעת גוריון אוצרת, מייסדת יריד האמנות ״צבע טרי״.

קבוצת סלה מנקה. צילום: יאיר מיוחס

כרים אבו שקרה. צילום: מ״ל

כהן־עוזיאלי מסרה: ״בשנה שבה נאלץ מוזיאון תל אביב לאמנות, כמו שאר מוסדות התרבות, לסגור את דלתותיו למבקרים, וקיומן של תערוכות במרחב הפיזי נמצא בסימן שאלה, הוחלט לשנות את מתווה פרס רפפורט לשנת 2021 ולהתאימו לצורכי השעה. אני מודה לקרן רפפורט על המחויבות וההתגייסות להגדלת תמיכתה בקהילת האמנות בישראל.

״מגפת הקורונה הקצינה את התנאים שבהם עומדים אמניות ואמנים, ורבים מהם נאלצים לוותר על חללי עבודה ולעמוד בפני דחיות וביטול תערוכות. ההתרגשות והשמחה שלנו מעצם המהלך והגדלת אוסף הקבע של מוזיאון תל אביב לאמנות בעבודות איכותיות, מלווה בהכרה בעובדה שנאלצנו לעשות בחירות לא פשוטות ולוותר כרגע על עבודות של אמנים ראויים מאד. מתווה הרכישות השנה, יהדהד את החלוקה המסורתית של הפרס והתמיכה החובקת באמנים בכירים וצעירים, ויהווה תרומה משמעותית לשדה האמנות הישראלי״.

עירית רפפורט, העומדת גם בראש אגודת הידידים של מוזיאון תל אביב מסרה: ״מחויבותה של משפחת רפפורט לתרבות ואמנות החלה לפני למעלה מחמישים שנה כאשר הוריי, רות וברוך ז״ל, הבינו והנחילו לנו את הערך של תרבות ואמנות כמנוע לצמיחה, שגשוג ושינוי חברתי. דווקא בימים בהם כולנו מתמודדים עם האתגרים שהביאה איתה הקורונה, אני גאה על האפשרות להיות חלק ממורשת הוריי ולראות כיצד הקרן שהקימו ממשיכה את דרכם ובוחרת להגדיל את תמיכתה באמניות, אמנים ומוסדות תרבות נוכח המצב״.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

הפוסט תחת משבר הקורונה: קרן רפפורט רוכשת עבודות של 58 אמנים לאוסף מוזיאון תל אביב הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף מוזיאון תל אביב

בינואר 2020 ירד בתל אביב מבול בקנה מידה תנ״כי. בתים הוצפו, אסונות התרחשו, ואנדרס סנטו מצא עצמו לכוד במלון בוטיק קטן באזור השוק, וכמעט שהחמיץ את הביקור המתוכנן שלו במוזיאון תל אביב. 

״זה אחד המקומות האחרונים שהספקתי לראות, לפני שהעולם נכנס לשיתוק כללי. בדיעבד, קשה שלא לראות בכך אות לבאות. חודשיים אחר כך התחילה מגיפה עולמית, התמוטטות כלכלית וגל של אי־שקט פוליטי״, אומר סנטו, בשיחת זום מביתו בניו יורק.

ובתוך כל אלה, הצלחת להוציא ספר במהירות שיא – אפשר לומר שיצא משהו טוב מהשנה הארורה הזו?

״זה בהחלט היה מאוד מהיר. בדיוק לפני שנה התחלנו לדבר על הספר, באמצע אפריל נחתם החוזה ובאוקטובר כבר ירד הספר לדפוס. אנשים הגיבו לכך באופן מאוד רגשי – אמרו שיש בזה משהו אופטימי. העובדה שאנחנו מסתכלים על העתיד ולא מתבוססים בייאוש שאפף את הכול בשנה האחרונה, מעניקה לספר משנה חשיבות.

״וזו בדיוק הייתה הכוונה שלי – לראות מה יש מעבר לקשת (אם לדבוק במטאפורה של המבול). כי כל משבר כזה הוא גם התחלה של משהו חדש. ואנחנו מנסים לברר מה הולך לקרות״.

אנדרס סנטו. צילום: פטריס קזנובה

מוזיאון לוקאס, לוס אנג׳לס. צילום: מ״ל

מוזיאון הגראג׳, מוסקווה. צילום: Alexey Narodizky

את הבירור הזה עורך ד״ר אנדרס סנטו בספרו The Future of The Museum (עתיד המוזיאון), שיצא לאור בהוצאת Hatje Katz הבינלאומית. סנטו הוא חוקר וכותב בתחומי התרבות, פרופסור באוניברסיטת קולמביה בניו יורק ויועץ אסטרטגי למוסדות תרבות ואמנות. כבר יותר משני עשורים שהוא מתבונן בזירה העולמית של המוזיאונים, ורואה אותה כקהילה גלובלית. ביום שני הקרוב יהיה סנטו הדובר המרכזי באירוע מקוון של מוזיאון תל אביב ואיגוד המוזיאונים ICOM להשקת הספר.

בשנת 2012 הוא הוביל יחד עם מוזיאון המטרופוליטן את ייסודו של פורום מנהלי מוזיאונים בין־לאומי. הספר מתבסס על אותה קהילה, וכולל ראיונות שניהל בשנה האחרונה עם 28 מנהלי מוזיאונים בעולם, שיחד בוחנים את השאלה על עתידו של המוזיאון.

ואיך אפשר לברר את העתיד מבלי לקחת בחשבון את העבר?

אחד הכיוונים העולים בבירור בספר, הוא ריבוי הנרטיבים ו״היסטוריות מרובות״ – בכל הקשור לאמנות, לחברה ואף לאנשים ספציפיים שסיפוריהם הושתקו בעבר. לדברי סנטו: ״סיפורו של המוזיאון יהפוך לקליידוסקופי יותר – הוא ישיל את האחידות והמונוליתיות שלו לטובת פיצול וגיוון, למערך של גרסאות של ׳מה שמוזיאון יכול להיות׳.

״אני חושב על האג׳נדה של אוצרים, שכבר שנים שואפים להציג את המגוון והשונות של קבוצות אמנים והעולמות של אוכלוסיות מרובות. זו הייתה משימה שהם לקחו על עצמם מאז שנות ה־90, פחות או יותר – אפשר לומר שבתקופה שאחרי המלחמה הקרה החלה ההכרה במגוון אוכלוסיות שקודם לא ספרנו אותם״.

בבואו לעסוק בתחום ויזואלי, סנטו דווקא מוותר על דימויים אמנותיים ועושה בחירה אידאולוגית מעניינת, כשהוא מציג בכל ראיון את תמונת המוזיאון, ללא תמונת המרואיינ.ת

בבואו לעסוק בתחום ויזואלי, סנטו דווקא מוותר על דימויים אמנותיים ועושה בחירה אידאולוגית מעניינת, כשהוא מציג בכל ראיון את תמונת המוזיאון, ללא תמונת המרואיינ.ת. כך הוא יוצר הקבלה בין דיוקן האדם והמוזיאון, ויוצר עבור הקוראים פיתוי בדמות מסע עולמי, מסע בין כוכבי תרבות ומקומות נחשקים, אם תרצו.

אמרת שכבר מזמן רצית לכתוב על עתיד המוזיאון, ודווקא המגיפה סיפקה הזדמנות – וממש זמן פנוי – לעשות זאת. איך נבחרו 28 המרואיינים?

״כשהמו״ל שאל אותי בתחילת הדרך כמה אנשים ארצה לראיין – אמרתי 15־20. אבל כשהתחלתי לנוע הבנתי מה נחוץ. הקריטריון הראשון שלי היה שזה יהיה מבט גלובלי – והוא מקיף מנהלי מוזיאונים מסינגפור ומישראל וממרוקו, מברזיל ומאוסטרליה, מאפריקה, מאירופה וארצות הברית. והקריטריון השני הוא שמחצית המרואיינים הן נשים ומחציתם גברים – ושתי העובדות הללו לבדן כבר מצביעות על השינוי והשיפט שאנחנו עוברים״.

אשאל אותך את ״השאלה הזהה״ שחוזרת בכל הראיונות בספר: מה זה מוזיאון? אחד המרואיינים שלך אומר (וצודק!) שזו שאלה קשה, כמעט כמו ״מה זה אמנות״…

״אני שמח ששמת לב שהראיונות הם אינדבידואליים, אך יש חלק מהשאלות שחוזרות בכולם. וזה חשוב כדי להבין את המנעד העצום של התשובות של אנשים שונים. גם התשובה שלי לשאלה הזו היא שמוזיאון הוא לא דבר אחד, אלא שדה של אפשרויות. לא להסתכל על המוזיאון כעל מוסד בעל מאפיינים אחידים, אלא כפריזמה שיש בה מקום לכל הגוונים, כהצעה או תפריט פלורליסטי.

״הדבר השני שבעיניי מגדיר מוזיאון, הוא התחושה המאוד פשוטה שזה מקום שאני רוצה להיות בו. הוא לא קר ומנוכר ומתנשא; זה לא שיעורי בית; זה לא מוסד קפוא על שמריו. זה מקום שאפשר להסתובב בו וכיף להיות בו. וכדי ליצור מקום כזה, צריך לראותו מבחינה רעיונית כמקום שהוא גדול מהגדרות ותוכניות עבודה״.

אנדרס סנטו: מוזיאון הוא מקום אינקלוסיבי, שמזמין את כולם, ללא דרישות של ידע מוקדם. אני חושב שזה מקום שכל עיר זקוקה לו, ואני מאמין שכיום מוזיאונים שמים את זה לנגד עיניהם

היום המוזיאונים כבר מצליחים לעשות זאת?

״כבר מזמן יש לי בראש (עוד) ספר, על ׳בית התפילה, הקניון והמוזיאון׳ (The Mosque, The Mall and The Museum) – אלה הם המקומות שכולם הולכים אליהם – כוווולם – ומעניין לראות שאין הרבה מקומות אחרים שעונים על כך. כולם צריכים לקנות דברים לצרכי היום־יום; כולם (הדתיים שבינינו) הולכים לבתי התפילה. ואני רוצה לראות את המוזיאונים גם כמקום כזה״.

כפי שאומרת טניה כהן־עוזיאלי, מנכ״לית מוזיאון תל אביב, המוזיאון הוא סוג של ״אגורה״, כיכר העיר.

״אכן. מקום אינקלוסיבי, שמזמין את כולם, ללא דרישות של ידע מוקדם. אני חושב שזה מקום שכל עיר זקוקה לו, וזה מעבר להגדרות הפדגוגיות. ואני מאמין שכיום מוזיאונים שמים את זה לנגד עיניהם. זה לא פחות חשוב מהתוכנית האדריכלית״.

כדי להיות מקום אינקלוסיבי, למשוך יותר קהל ושכולם ירגישו בנוח להסתובב בו, המוזיאון צריך להיות נגיש יותר גם לאנשים שלא מתעניינים באמנות. זה לא משנה את כל התמונה?

״מוזיאונים לומדים לתקשר בשפה חדשה, לקהלים רחבים יותר. הרעיון הוא לחשוב על חברה ותרבות הרבה פחות היררכית. כולנו גדלנו עם התפיסה שהמוזיאונים הם היכלות שניצבים בראש הגבעה, ואני חושב שהדור החדש של אוצרים, מנהלי מוזיאונים ואפילו ארכיטקטים, חושבים באופן הרבה יותר אופקי, בגובה העיניים.

״זה לא אומר לעשות רדוקציה אלא דיאלוג במקום מונולוג שמוכתב מלמעלה למטה. הספר משקף את השיפט הזה, שנמצא בעיצומו – את הדרך שעשה עולם האמנות למקום יותר דמוקרטי. השאלה הקשה היא – איך שומרים את הרמה הסופר גבוהה אקדמית, שאסור להתפשר בה, בד בבד עם הפנייה לקהל באופן יותר דמוקרטי״.

טניה כהן־עוזיאלי: אנחנו מדברים על שינוי פרדיגמה. פעם, מזמן, הקהל שלנו היה ׳מבקרים׳; אחר כך, עם פרוץ עידן הצריכה, הם היו ל׳לקוחות׳ שלנו. כיום, אנחנו מדברים על ׳משתתפים׳

את השינוי הזה מתארת כהן־עוזיאלי בראיון עימה בספר. לדבריה, הרלוונטיות של המוזיאון תהיה תלויה לא מעט בחשיבה גמישה ופתוחה: ״אנחנו מדברים על שינוי פרדיגמה. פעם, מזמן, הקהל שלנו היה ׳מבקרים׳; אחר כך, עם פרוץ עידן הצריכה, הם היו ל׳לקוחות׳ שלנו. כיום, אנחנו מדברים על ׳משתתפים׳. נראה לי שהמוזיאון צריך להפוך לפלטפורמה המשרתת את הקהילה – להיות פעיל לא רק תרבותית, אלא גם בהקשר של נושאים חברתיים״.

וסנטו מדגיש: ״זה לא שהנושאים הללו עלו לפתע במהלך המגיפה – אלא שהמגיפה היא כמו דלק שהאיץ תהליכים והגביר את הנושאים האקוטיים. השאלה המרכזית שעלתה בשנים האחרונות ובשנה זו ביתר שאת, היא איך פונים לחלקים בחברה שמרוחקים כל כך זה מזה, שחלוקים באופן עמוק על כל כך הרבה נושאים. 

״איך אפשר להיות רלוונטי לכולם, אם ׳כולם׳ מתחלקים לסקטורים ולתתי־קבוצות ולא שייכים לשלם אחד. אני חושב שיש שאיפה אמיתית לגשר על החלוקות האלה – לפי מיקום חברתי וכלכלי, סטטוס ומעמדות, צבע עור, פערי דורות – ולא תמיד מצליחים.

מוזיאון תל אביב. צילום: גיא יחיאלי

מוזיאון מגדל מורי, טוקיו. צילום: .Mori Building Co

מוזיאון M+, הונג קונג. צילום: Kowloon Cultural District Authority

״השנה האחרונה הייתה תקופה של התעמתות רצינית ומחוייבת עם הנושאים הקשים. זה תהליך של טרנספורמציה שהיה כבר על שולחנם של אנשי התרבות, ואנשים שהאמינו על עצמם שהם מאוד פרוגרסיביים הבינו כעת שכוונות טובות לא יספיקו.

״דברים שנועדו לתקן את המצב של אי שוויון מאוד עמוק – יקח שנים רבות וצריך לנקוט עמדה ופעולה בכל שדרות המוזיאון: מאיוש המשרות דרך האוספים ועד לייצוג באולמות התצוגה, והפרשנות – מי יגיד ומי יקבע מהם הסיפורים שנספר. גם השיווק והמיתוג והגישה החברתית של המוזיאון עוברים שינויים״.

השאלה על תפקידו החברתי והפוליטי של המוזיאון עולה באופן בולט בשיחה שלך עם כהן־עוזיאלי.

״התחלתי את העבודה על הספר זמן קצר לפני רצח ג׳ורג׳ פלויד. כמה שבועות אחר כך, כל מוזיאון (בארצות הברית לפחות, אבל גם ברחבי העולם) החל לבחון בתשומת לב יתרה את התייחסותו לקהילות שונות. וזה משהו שמוזיאון תל אביב תמיד היה צריך לעשות – בהיותו חלק ממרחב של סכסוך פוליטי״.

כהן־עוזיאלי רואה במוזיאון בהקשר זה מעין עיר מקלט: ״האמנות כרוכה כמובן בפוליטיקה. השיח הציבורי – ודאי בישראל – נעשה אגרסיבי מאוד, אפילו אלים, ונראה לי שהמוזיאון יכול להיות מקום שבו מנהלים שיח באופן תרבותי. על המוזיאון לשמור על איזון, לא להיות פוגעני, אבל לתת מקום רב ככל האפשר לקולות מרובים. חשוב בעיניי שנתאפק וניזהר ממעורבות רבה מדי בשיח הפוליטי, תוך שמירה על מעורבות עמוקה בשיח החברתי״, היא אומרת בראיון עימה בספר.

UCCA Dune, סין. צילום: Zaiye Studio

מוזיאון ה־MET, ניו יורק. צילום: Brett Beyer

מוזיאון פרז, מיאמי. צילום: Robin Hill

אחרי עידן המוזיאונים האיקוניים ובנייני הראווה, הגיעה בשנים האחרונות, טרום המגיפה, תחרות על אפקט WOW, מיצבים אימרסיביים, חוויות עוצמתיות. וכעת?

״המוזיאונים צריכים להתחרות בשוק הפתוח של כלכלת תשומת הלב. חלקם טובים בזה יותר וחלקם פחות. אנחנו חיים בזמנים שאנשים משתוקקים לחוויות אימרסיביות ולרגעי סלפי משובחים, אבל זה לא אומר שכולנו חייבים להפוך למוזיאון הגלידה…

״המוזיאונים עדיין נאמנים לשפת האם שלהם, אבל זה תהליך שקורה. מבלי לפשט יותר מדי – אני חושב שמוזיאונים עוברים מהפכה ומסוג של גראנד הוטל הופכים למלון בוטיק. עוברים מהרצון להרשים לרצון להתחבב, אבל עדיין זה ממקום אחד של מותרות למקום אחר של מותרות. וכעת זה הולך להיות מעניין – איך המתכננים יתבוננו בזה ואיך יהפכו אותם למקומות שבהם אנחנו רוצים להיות. איך יוצרים מקום מזמין ומקבל, ועדיין צריך להיות מקור סמכות״.

האוצר המשפיע ומנהל גלריה סרפנטיין בלונדון, האנס אולריך אובריסט, אומר בספר שהאוצר חייב להיות סקרן כלפי העולם וכלפי כל מגזרי התרבות. הוא מציין שבשורש המילה Curator נמצאת הסקרנות, לצד השמירה והטיפול באוצרות. לדבריו, ״מה שקורה מחוץ למוזיאון חשוב לא פחות ממה שקורה בפנים״.

הסקרנות היא מכנה משותף של האוצרים ושל הקהל?

״סקרנות, אבל גם הדאגה והטיפול – האוצר שומר על אוצרות התרבות ומטפל בהם. אם עד כה זה היה יותר טיפול בחפצים, כעת המבט הרבה יותר ממוקד בקהל. יהיו הרבה טרנדים חדשים שעולים עכשיו, והמוזיאונים מנסים לעמוד בקצב של קהל עכשווי – קהל תרבות שלא בא מתוך מחויבות תרבותית אלא מרצון לבילוי ודרישה תסקרנו אותי״.

אוצר לונדוני אחר, דניאל בירנבאום שמוביל את פרויקט המציאות הרבודה Acute Art – אומר שהמדיום של מציאות מדומה עלול להרוג את כל קודמיו, כי מי צריך אופרה, קולנוע או וידאו ארט (או ללכת למוזיאון) כשאפשר לעשות (ולהרגיש) את כל זה בלי לצאת מהבית. 

מצד שני, אומר בירנבאום, אנחנו לא חיים במציאות של ״או/או״ אלא גם וגם. ״על שולחן ארוחת הבוקר שלי מונח ליד הטוסט האייפון – האביזר המתוחכם והמורכב הזה כרוך בתוך חיי היום יום שלנו. אלה החיים החדשים שלנו ויש בהם היצע ויזואלי נרחב כל כך – שאולי לא נצטרך את הבניינים העצומים והמרהיבים האלה יותר. העולם כולו נמצא בכף ידינו״. 

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

אתה רואה את כניסת הטכנולוגיה כחלק חיוני?

״כיום כשדברים קורים כל כך מהר – גם המוזיאונים לומדים לעבוד ממש מהר, וזו איכות חדשה שאנחנו לומדים. . לדעתי נראה הרבה טכנולוגיה נכנסת למוזיאונים. כי אם לוקח למוזיאון שנתיים לעבוד על תערוכה, לא בטוח שהיא תהיה מתאימה. הפעילות של מוזיאון תל אביב, שהקרין עבודות וידאו ארט על בניינים בעיר בזמן הסגר – היא דוגמה מצוינת״. 

האוצרת קתרינה סג׳וויק ממוזיאון ACMI במלבורן, מדברת על הדאגה מסדר העדיפויות הכלכלי־תרבותי, ביציאה מהמשבר: ״אנחנו חיים בתקופה של פוליטיקה ריאקציונרית, מגיפות, משבר אקלים. למוסדות רבים בעולם נגמר הכסף. הדאגה הגדולה שלי היא שהתרבות והאמנות, ובמיוחד מוזיאונים, גלריות, ספריות, יתפסו כמותרות בלתי חשובים, במקום לראותם כעמודי התווך החיוניים להתאוששות והבראה של החברה״.

ומה מדיר שינה מעיניך? 

״אני מסכים עם סג׳וויק. החשש הגדול שלי הוא מהקלות הבלתי נסבלת שבה ממשלות סגרו מוזיאונים בהנף יד, ולא מיהרו לפתוח מחדש. והשאלה היא, אם אנחנו מספיק חשובים והאם עשינו עבודה מספיק טובה בשביל שיידעו עד כמה אנחנו חשובים.

״והדבר השני שמדאיג אותי – זה דווקא דבר טוב – אני חושב שהמבנה העסקי של מוזיאונים צריך להשתנות, והם צריכים לדעת להיות זריזים מספיק ולקבל שינויים. העולם זז קדימה כל הזמן. לא דיברנו על NFT בקיץ שעבר! העולם שלנו (המוזיאונים) צריך לעמוד בקצב. התפקיד שלי, כיועץ אסטרטגיה, הוא לעסוק בחדשנות, לקחת רעיון ולעבור מהמופשט לקונקרטי, לנסח אותו לכדי תוכנית עבודה.

״אני אוהב מוזיאונים – ואחד הדברים שאני אוהב זה דווקא השמרנות, השימור של התרבות שלנו. כי כשהמותגים הזמניים שאנחנו מכירים ימותו וייעלמו, המוזיאונים עדיין יהיו שם. ויחד עם זאת, הם צריכים להיות רלוונטיים. וזה טוב – כי מה שמדיר שינה מעיניי בלילה הוא מה שמניע אותי לפעולה בבוקר…״.

עתיד המוזיאונים: לדמיין מוזיאונים מחדש
יום שני 26.4 בשעה 18:00
השיח יתקיים באנגלית, פתוח לקהל ללא תשלום
לפרטים נוספים ולינק להצטרפות

הפוסט מסע בין כוכבים: אנדרס סנטו מחפש את מוזיאון העתיד הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

כמאתיים עבודות, ביניהן ארבעה ״חדרי אינסוף״, יהיו חלק מתערוכת ענק של האמנית היפנית יאיוי קוסאמה, שתיפתח במוזיאון תל אביב בנובמבר הקרוב. זוהי תערוכה ראשונה לקוסאמה בישראל, והיא מדורגת כאחת מעשר התערוכות החשובות והגדולות בעולם לשנת 2021.

קוסאמה, בת 92, עודה פעילה והיא מהאמנים המפורסמים והחשובים ביותר בעולם כיום. היא פיתחה שפה חזותית שלמה, המבוססת על האובססיה שלה לנקודות. דמותה האקסצנטרית של האמנית והקריירה הארוכה שלה (שצלחה תהפוכות ומשברים) כמו גם הצלחתה המחודשת ופריצתה בשנים האחרונות לתודעת הקהל בעולם כולו, הפכו את קוסאמה לשם שמוכר מעבר לעולם האמנות.

בהודעת המוזיאון נמסר, כי בשבע השנים האחרונות עמדו בתור למעלה מ־5 מיליון מבקרים במוזיאונים שונים בעולם על מנת לחזות ביצירתה (ולהצטלם עמה). בין העבודות המוכרות והפופולריות שלה נמצאים פסלי דלעת עצומים (ומנוקדים), פרחים וערוגות של חרוטים לבנים ומנוקדים. אלה מזוהים איתה מאז שנות ה־60 – כשעזבה את יפן והחלה את דרכה כאמנית צעירה בסצנה התוססת של ניו יורק.

התערוכה הנודדת תגיע למוזיאון תל אביב בעקבות שיתוף עולה עם סטודיו קוסאמה בטוקיו, ועם מוזיאון מרטין גרופיוס באו בברלין, שם היא נפתחת השבוע. במקביל, מוצגת בימים אלה תערוכת ענק של קוסאמה בגנים הבוטניים בניו יורק. את המהדורה הישראלית של התערוכה יאצרו סטפני רוזנטל, מנהלת מוזיאון מרטין גרופיוס באו מברלין וסוזן לנדאו, מנהלת ואוצרת ראשית לשעבר של מוזיאון תל אביב.

בעודה מציפה את העולם בנקודות באופן אובססיבי, היא מטפחת גם מיתולוגיה אישית, הכוללת אישפוזים במוסדות לבריאות הנפש, חיים מבודדים והתמסרות טוטאלית ליצירה

יאיוי קוסאמה בצעירותה, Phalli’s Field, 1965. צילום: באדיבות האמנית

התערוכה תהיה מהגדולות שהוצגו במוזיאון תל אביב אי פעם, ותתפרש על פני שישה חללים וגלריות, בשטח כולל של כ־3,000 מ״ר, בשני בנייני המוזיאון. היא תכלול מעל ל־200 עבודות, מתקופות היצירה העיקריות של קוסאמה, בקריירה בת למעלה משבעים שנה.

אמנית האינסוף

בשנות ה־90 לחייה, קוסאמה היא מותג וכוכבת־על, בקנה מידה של כוכבי רוק וקולנוע, הנדיר בעולם האמנות. היא האמנית (אישה) המובילה במספר העבודות הנמכרות בכל שנה בעולם, וכן בעלת מספר התיוגים הגבוה ביותר ברשתות החברתיות, עם האשטגים דוגמת #YayoiKusama או #InfiniteKusama.

אבל דרכה של קוסאמה הייתה ארוכה ולא תמיד קלה. היא הפכה לסלבריטאית בעיקר בעשור האחרון, שבו התרחש המפץ הגדול של הרשתות החברתיות והוויזואליות. בעודה מציפה את העולם בנקודות באופן אובססיבי, היא מטפחת גם מיתולוגיה אישית, הכוללת אישפוזים במוסדות לבריאות הנפש, חיים מבודדים והתמסרות טוטאלית ליצירה. במהלך הקריירה המפוארת שלה ידעה קוסאמה משברים והתמוטטויות, פרובוקציות ותערוכות גרילה, שתרמו לא מעט לפרסומה והפכו למושאי תשוקה ושחזור.

האמנות של קוסאמה מוכיחה, שחלק מהקסם שעבד היטב בשנות ה־60 – ריבוי והכפלה אינסופית של מוטיבים, ושיקוף נרקסיסטי של הצופים באמנות – עובד ומכפיל את כוחו בעידן הסלפי של שנות האלפיים

את הפופולריות הרבה שלה ניתן לזקוף קודם כל לזכות השפה האמנותית הייחודית של יצירותיה. האסתטיקה המובחנת שלה שואבת מצד אחד מעולמות הפנטזיה והמיסטיקה, ומצד שני מאמנות נאיבית; צבעוניות עזה וצורניות מובחנת של פרחים, פירות ושלל יצורים מן הטבע, שצמחו פרא למימדים על־טבעיים; והשימוש הרב במראות, שמכניס את הצופים לתוך היצירה, באופן שקשה לעמוד בקסמו.

האמנות של קוסאמה מוכיחה, שחלק מהקסם שעבד היטב בשנות ה־60 – ריבוי והכפלה אינסופית של מוטיבים, ושיקוף נרקסיסטי של הצופים באמנות – עובד ומכפיל את כוחו בעידן הסלפי של שנות האלפיים. עבודותיה מכוונות היטב לסגנון האינדיבידואלי, לחשיפה האישית ולהצפה הוויזואלית ששולטים בתקופה זו.

חדרי האינסוף של קוסאמה, המבוססים על עבודה עם מראות, תאורה ו…נקודות, הם מיצבים אימרסיביים, העוטפים את המבקרים ויוצרים חוויה רב־חושית. חדרי אינסוף של קוסאמה מוצבים בתצוגות קבע של מוזיאונים חשובים בעולם, ונחשבים לאטרקציות אמנותיות (ותיירותיות) המייצרות תורים ורגעי סלפי מבוקשים.

מותג בלי תג מחיר

לצד אלה, פיתחה יחד עם אנשיה זרוע עסקית משגשגת, והיא חתומה על שיתופי פעולה מסחריים עם מותגי יוקרה. אחד מאלה, שיתוף פעולה עם לואי ויטון ב־2012, אחראי לגידול הדרמטי בהיכרות עם יצירתה והנרטיב האישי שלה. המעבר הטבעי מהתיקים והאופנה של לואי ויטון, לחדר האינסוף המוצג במוזיאון לואי ויטון בפריז, הוא חלק מהסיפור.

קוסאמה היא מהאמנים הבודדים הנהנים משני העולמות – האמנותי והמסחרי – מבלי לשלם על כך מחיר בדמות זלזול באיכות האמנותית של עבודותיה. עבודותיה מוצגות במוזיאונים מובילים בעולם, בגלריות ובמרחבים ציבוריים. רטרוספקטיבה של עבודותיה נדדה לפני עשור בדיוק בין מוזיאון וויטני בניו־יורק, טייט מודרן בלונדון, מרכז פומפידו בפריז ומוזיאון ריינה סופיה במדריד. בנוסף, הציגה תערוכות יחיד גדולות במדינות רבות בהן מקסיקו, ברזיל, דרום קוריאה, טייוואן וצ׳ילה.

מנכ״לית מוזיאון תל אביב, טניה כהן־עוזיאלי, מסרה כי התערוכה חשובה במיוחד, בתקופה שלאחר מגפת הקורונה, כש״הקהל צמא לחוויות מרגשות ואיכותיות. הצגתה של תערוכת־ענק ייחודית זו בישראל, באותו סדר גודל ובשיתוף מוזיאונים חשובים בעולם, מוסיפה לבסס את מעמדו של מוזיאון תל אביב כאחד ממוסדות האמנות המובילים בעולם״.

אוצרת התערוכה, סוזן לנדאו מסרה: ״יצירתה של יאיוי קוסאמה – אמנית בת 92, המלהיבה מיליוני מבקרים בכל העולם – חובקת רישום, ציור, פיסול, מיצב, מיצג, קולנוע ואופנה, במכלול רב עוצמה, מרשים ומרתק. הצגת התערוכה שלה במוזיאון תל אביב לאמנות, היא ללא ספק אירוע היסטורי״.

הפוסט לראשונה בישראל: יאיוי קוסאמה במוזיאון תל אביב הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.