״הוליווד ומיתוסים אחרים״, התערוכה הקבוצתית שתיפתח ביום חמישי 26.4 במוזיאון תל אביב, היא תערוכה של עבודות וידאו שעניינן קולנוע: הן משקפות את הזיקה ההולכת וגוברת של אמנות הווידאו לקולנוע מבחינת אופני העשייה, התכנים וחוויית הצפייה. וידאו-ארט – המדיום שנולד בשנות ה-60 וה-70 מתוך עולמות האמנות הפלסטית והקולנוע הניסיוני, ותוך הפניית עורף לקולנוע הפופולרי, החל לפתח בשנות ה-90 יחסי משיכה-דחייה, היקסמות-ביקורתיות והתבוננות מחדש בקולנוע המיינסטרים. אם לנקוט בהאנשה פרוידיאנית, הווידאו נמצא בשלב שבו הוא מאמץ לו הורה אחר, זוהר יותר, זה שאליו התכחש בתחילת דרכו: הוליווד.

עבודות הווידאו בתערוכה, שאורכן הכולל כשלוש שעות, מציפות את היחסים הכפולים האלה: אימוץ כלים קולנועיים, התייחסות לתעשיית הקולנוע ומנגנוניה האידאולוגיים והכלכליים, עיסוק במיתוסים ובגיבורים והתבוננות בכל אלה מהצד.

יספר יוסט, משהו לאהוב

תום פניני, משקולת נייר

האמנים המציגים בתערוכה – פייר ביסמוט, אוקייה דקר, תרזה האברד ואלכסנדר בירכלר, פרנצ׳קו וצולי, גווידו ון דר ורווה, יספר יוסט, תום פניני ויוליאן רוזפלדט – הם מהדמויות המרכזיות בתחום הווידאו הקולנועי המתגבש כיום. עבודותיהם לא רק מעוררות מחשבה על הקשר המורכב וידאו־קולנוע־אמנות, אלא גם מאפשרות לחוש אותו. איכות צילום שנועדה למסך גדול, פסקול עשיר ועוטף, רגש בווליום גבוה – כל מאפייני הקולנוע שהפכו אותו למדיום הסוחף ביותר, משמשים כאן כחומרי גלם. 

התערוכה קוראת לצופיה להתמסר להם וגם להרהר באופן שבו מוסכמות הוליוודיות עיצבו את תפישת עולמנו בכל הנוגע לרגש ולתשוקה, לאופן שבו נשמר זיכרון ולדרך שבה נרקם סיפור.

במסגרת התערוכה יוקרנו באולמות הקולנוע של המוזיאון הסרטים ״איפה רוקי 2?״ של פייר ביסמוט ו״גראנד פריז טקסס״ של תרזה האברד ואלכסנדר בירכלר, (חלקים מהסרטים מוצגים באולמות התערוכה).

בערב הפתיחה המוזיאון פתוח 24 שעות להקרנת ״השעון״, עבודתו של כריסטיאן מרקליי, שהיא מעין עבודת־על בהקשר של יחסי אמנות וקולנוע. התערוכה החדשה תהיה פתוחה עד חצות ובשעה 22:00 האמן תום פניני ישוחח על עבודתו המוצגת בתערוכה.

מידע נוסף וזמני הקרנות באתר מוזיאון תל אביב

פייר ביסמוט, איפה רוקי II

The post ״הוליווד ומיתוסים אחרים״ במוזיאון תל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

סימפוזיון בינלאומי בעקבות התערוכה ״מוזיקה אסורה״, יתקיים במוזיאון תל אביב ביום ג׳, 20.2 בשעה 20:00. בתערוכה מוצגים תקליטי רנטגן שיוצרו ונוגנו במחתרת בברית המועצות בשנים 1960־1940. אל אוצר התערוכה סטיבן קוטס יצטרפו דוברים מתחומי מחקר ויצירה מגוונים, הקשורים לנושא המוזיקלי, החברתי, העיצובי והמחתרתי, מזוויות שונות. קוטס הוא מפיק מוזיקלי וחוקר העוסק ביחסי הגומלין בין מוזיקה ותרבות. את התערוכה אצר בשיתוף עם הצלם פול הרטפילד, המתמחה בסצנת המוזיקה בעולם.

הדוברים בסימפוזיון: סוזן רגינה־מוירס, במאית הסרט התיעודי ״אירן חולמת״ על סצנת מוזיקת הטכנו המחתרתית באיראן. הסרט מוקרן בתערוכה ״מוזיקה אסורה״. נדים כרכבי, שבעבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת לונדון חקר את הפוליטיקה של סצנת המוזיקה הפלסטינית האלטרנטיבית.

סטיבן קוטס. צילום: איציק בירן

פיטר לי, מנכ״ל המרכז האסטרטגי לענייני צפון־קוריאה בארה״ב, העוסק בזכויות אדם. תתקיים גם שיחת סקייפ עם נשיא המרכז, קאנג קאול הוואן, העומד בראש צוות חשיבה בלתי תלוי, שיוזם פעילויות לקידום חופש הביטוי והמידע בצפון קוריאה.

מגנוס אג, פעיל בינלאומי בתחום זכויות האדם וחופש הביטוי. מייסד Bridge Figures – פרויקט דיגיטלי לשינוי חברתי. פרופסור רות הכהן־פינצ׳ובר, מהקתדרה למוסיקולוגיה באוניברסיטה העברית. מחברת הספר (עם ירון אזרחי) ״להלחין כוח, לשיר חירות: קשרים גלויים וסמויים בין  מוזיקה ופוליטיקה במערב״ (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2017).

ארטמי טרויצקי, אקטיביסט, מבקר תרבות, מרצה ועיתונאי. לאחרונה פרסם את הספר SubKultura – Stories of Youth and Resistance in Russia 1815–2017.

בשעה 22.00 טרויצקי יתקלט מוזיקה אסורה ברחבת אולם ריקליס.

יום שלישי, 20 בפברואר 2018 בין השעות 20:00-23:00. כרטיסים במחיר הכניסה למוזיאון והרשמה בטל׳ 03-6077020.

The post מוזיקה טאבו: סימפוזיון בינלאומי במוזיאון תל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

האמנית סמאח שחאדה היא הזוכה בפרס ע״ש חיים שיף לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית לשנת 2018. פרס שיף כולל מענק כספי בסך 10,000 דולר ותערוכת יחיד מלווה בקטלוג במוזיאון תל אביב לאמנות. הפרס יוענק בטקס שיתקיים במוזיאון תל אביב ב־24 ביוני 2018. באותו ערב תיפתח במוזיאון תערוכת יחיד של האמן מתן בן כנען, זוכה פרס שיף לשנת 2017.

מעל ל־70 אמנים הגישו השנה את מועמדותם לפרס שיף לאמנות. חברי ועדת השופטים כללו את מנכ״לית מוזיאון תל אביב לאמנות, סוזן לנדאו, האוצר הראשי של המוזיאון דורון רבינא, האוצרת עמנואלה קלו, עו״ד גיל ברנדיס, דורון סבג ודובי שיף, שייסד את הפרס לזכר אביו חיים שיף.

סמאח שחאדה. צילום מיכאל חאלק

סמאח שחאדה

מנימוקי חבר השופטים לבחירה: ״סמאח שחאדה מציעה בעבודותיה תפיסות ריאליסטיות־פיגורטיביות עם אמירה פמיניסטית והקשרים של מקום וזהויות כשהיא מתייחסת לזהות האישה הערבייה בתרבות הערבית ובכלל. ברישומיה המפעימים בעדינותם ויופיים, העשויים בדיוק מופתי, בשחור לבן, היא עוסקת בשאלות מרכזיות של העולם האמנותי העכשווי ומציעה אמירה ותיעוד חזותי הנע בין הפנימי, החברתי, המקצועי והתרבותי״.

שחאדה נולדה ב־1987 בכפר שעב בגליל המערבי. כיום חיה ויוצרת בחיפה. בוגרת תואר שני באמנות מאוניברסיטת חיפה ותואר ראשון ותעודת הוראה באמנות ממכללת אורנים. עבודותיה הוצגו בתערוכות רבות במוזיאונים ובגלריות בארץ ובתערוכות בינלאומיות בדובאי, ברלין, ירדן וכוויית. זכתה בפרסים רבים בהם  פרס איסמאעיל שמוט לאמנות, בית לחם 2016 ופרס האמן הצעיר מטעם משרד התרבות והספורט 2015. עבודותיה נמצאות באוספים פרטיים בארץ ובחו״ל.

פרס שיף לאמנות הוענק לראשונה בשנת 2008 ומציין השנה עשור. חיים שיף היה אספן נלהב של אמנות ישראלית ופעל למען טיפוח אמנים ויצירה בישראל. בנו דובי שיף, החליט להנציח את זכרו בהענקת פרס שנתי במוזיאון תל אביב לאמנ/ית בולט/ת בתחום האמנות הפיגורטיבית־ריאליסטית, בכדי לתמוך באמנים ובאמניות הפועלים בז׳אנר זה.

סמאח שחאדה

The post סמאח שחאדה זכתה בפרס שיף לשנת 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

יצירתו של אברהם אופק – מן המורכבות, העשירות והחידתיות שידעה האמנות בישראל – מזוהה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי עם ציורי־קיר שיצר ברחבי הארץ. כהשלמה לדימוי רווח זה, אופק מוצג בתערוכה החדשה ״אברהם אופק: גוף עבודה״ שאצרה גליה בר אור במוזיאון תל אביב, בעיקר כצייר ופסל, אך גם כאמן פעולה המתחקה אחר חידת היצירה ומקומו של היוצר במעשה האמנות והחיים.

לצד חומרי תיעוד של הפעולות שיצר אופק, מוצגים בתערוכה אביזרי לבוש ומופע. בלב התערוכה מוצגים רישומים שיצר אופק בדיאלוג עם המיצג המפורסם של יוזף בויס, I Like America and America Likes Me (1974). תמות מעבודות הפעולה של אופק, כגון ״גלימה לסקילה עצמית״ ונושאים שבהם עסק, כגון ״עקדת יצחק״, מתלכדים כאן עם אלו של בויס, אמן ההישרדות בכוח הריפוי של האחר.

אברהם אופק נולד ב־1935 בבורגס, בולגריה, חווה כילד מעבר ממקום למקום בתקופת המלחמה, נופי הרס ופליטות. בן 14 עלה לארץ, בן יחיד להורים מבוגרים, שהתיישבו ביפו. הוא השתייך לתנועת ״השומר הצעיר״ והצטרף לקיבוץ עין־המפרץ. בהיותו בן 22 גילה שהינו ילד מאומץ ולו שני אחים, ד״ר מאיר קריספין ביפו וראובן רובנוב בבולגריה. הוא התדיין דרך האמנות עם המסתורין ועם שאלות של זהות,העליות והמורדות בחייו, חידת הולדתו, טלטלת מות בתו ששמה קץ לחייה, ידיעת מחלתו וקצו הקרב. 

אברהם אופק במיצג יש אלהים, תל-חי 1980 (צילום: מאיר דיסקין)

אופק למד ציור באקדמיה לאמנויות יפות בפירנצה וב־1962 התיישב בירושלים. בסוף שנות ה־60 השלים ציור קיר גדל־ממדים בכפר אוריה. סביב לציור זה יצר ציורים בשמן על בד שהוצגו בהצלחה בבינאלה בוונציה (1972) ובמוזיאון היהודי בניו־יורק (1973) והם מוצגים בתערוכה הנוכחית.

התערוכה כוללת עבודות שיצר בשיתוף פעולה עם אמניות המחול ־ לאה אברהם (להקת בת שבע) ורות אשל, וכן אביזרי גוף ועבודות פיסול. אופק יצר לא מעט ציורי קעקועים וגם את עצמו צייר מקועקע. הקעקוע מקרין עוצמה בצד חרדת מוות, פרץ שחרור לצד תחושת נידונוּת, אלה מתגלמים גם בדיוקן של י״ח ברנר שצייר אופק, מהיחידים שצייר את גופו של ברנר ולא התמקד בפניו בלבד, כאמנים אחרים שהפכוהו לסמל. התערוכה נחתמת בציורים האחרונים של אופק, אשמורת אחרונה. רישומים שבירים שיצר בתעצומות נפש ובמצבי סף קשים, אחרי שנדמה כי בא הקץ. אברהם אופק נפטר בירושלים בינואר 1990.

The post אברהם אופק במוזיאון תל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

מתן בן כנען משלב בין מסורות של ציור ריאליסטי לבין תכנים הנוגעים בלב ליבה של החברה הישראלית. נושאים מיתולוגיים וסיפורי התנ״ך משמשים לו מקור השראה ליצירת סיטואציות אנושיות מורכבות, שאותן הוא מביים, מצלם ומצייר. הוא מפרק את המיתוסים מייצוגיהם ההרואיים ומנוסטלגיה של עבר ״מפואר״ וממקם אותם במציאות הבנאלית המקומית.

חומרים היסטוריים ואקטואליים, פוליטיים וחברתיים רוחשים מתחת לפני השטח של ציור מרהיב ביופיו, שנסוכה עליו רוח של מקומיות, אך גם זרות גדולה. האווירה השגרתית לכאורה של הווי פרברי או של פסטורליה כפרית על רקע הנוף והאור המקומיים טעונה במתח מטריד, הנוצר מהמפגש עם המקור המיתולוגי והריחוק ממנו בעת ובעונה אחת.

הסדנה של אבא

אנבל וגיא

בן כנען נמנה עם הדור הצעיר של הציירים הריאליסטים הפועלים בישראל. בשנת 2015 זכה בפרס הראשון בתחרות הדיוקנאות של הנשיונל פורטרט גלרי בלונדון (BP Portrait Award) על ציורו ״אנבל וגיא״ (2014). בכך היה הישראלי הראשון שזכה בתחרות זו, הנחשבת לאחת החשובות בעולם, ובאותה שנה השתתפו בה 2,748 ציורים מ־92 מדינות שונות. הציור שזכה בפרס היוקרתי נוצר בהשראת הסיפור התנ״כי על יפתח הגלעדי ובתו.

בן כנען, יליד 1980, מתגורר ועובד ברמת ישי. הוא בעל תואר ראשון בהצטיינות ממכללת אורנים ותואר שני באמנות מאוניברסיטת חיפה. הוא מציג תערוכות יחיד ומשתתף בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם, ועבודותיו נמצאות באוספי אמנות ציבוריים ופרטיים.

נעילה: 27.10

מתן בן כנען, המנוחה

The post מתן בן כנען במוזיאון תל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

במוזיאון תל אביב נפתחה בשבוע שעבר תערוכה חדשה מאוסף האמנות הישראלית שברשות המוזיאון, תחת הכותרת ״המוזיאון מציג את עצמו III רחוק־קרוב״. חידוש התצוגה של אוסף האמנות הישראלית מתמקד בעיקר באולם שבו מוצגות עבודות של אמנים צעירים, שנרכשו בשנים האחרונות. אחד המאפיינים הבולטים של העבודות החדשות הוא הרפלקסיביות שלהן – עבודות המגיבות על הצטברות מאסה קריטית של שינויים תרבותיים ופוליטיים. מדובר בעבודות שמתייחסות לתולדות האמנות הישראלית – אם למאפיינים כלליים, ואם לעבודות ספציפיות.

כך למשל, מאחורי החזוּת הקישוטית והנאיבית של צמד הציורים ״נוף פריז, יום״ ו״נוף פריז, לילה״, מסווה אליהו־אריק בוקובזה ביקורת על הנראטיב המקובל של האמנות הישראלית, בעודו מאמץ את הקווים הגרפיים של התעמולה הציונית. במשך עשורים אחדים בראשית וגם באמצע המאה ה־20 הייתה פריז אבן שואבת לציירים ארצישראלים, ילידי מזרח־אירופה או ילידי הארץ, שסגדו למֶכָּה של אמנות הציור, ובה־בעת התכחשו ליומיום של המציאות הפריזאית ולאנטישמיות המחלחלת בה. לעומתם בוקובזה, יליד פריז, ״מפרק״ את מעטה הכזב האמנותי.

אליהו אריק בוקובזה (צילומי העבודות מ״ל)

אליהו אריק בוקובזה

חליל בלבין ומרב קמל מציגים קבוצת עבודות אירונית, שבהן בובות בד מגלמות סצנות מדומיינות מן ההיסטוריה של האמנות הישראלית: גניבת ציור של רפי לביא מהמוזיאון, חטיפת הדמות המצוירת ב״דיוקן נערה״ של משה קסטל. האחרונה עשויה להיקרא כהמשך הומוריסטי של ציורי החטיפה (והאונס) המיתולוגיים־שובניסטיים, המתארים את החטיפה של אירופה, של לוקרציה, של לֶדה.

רועי מנחם מרקוביץ יוצר גרסה משלו לפסלו של יצחק דנציגר ״חושן״ משנת 1969, שאותו ראה מבעד לחלון המבואה של משרדי בנק דיסקונט. במקום הברונזה שממנה עשוי המקור, בנה אותו מרקוביץ תחילה מנייר ואחר כך מברזל צבוע בגודל מוקטן. ל״חושן: מחווה ליצחק דנציגר״ של מרקוביץ מעמד מיוחד בסדרת ה״מינימנטים״ שלו. קשה להגדירו כ״ניכוס״ וספק אם הוא עומד בקריטריונים של סיווג תיאורטי אחר, אבל אפשר לראות בו – בהשראת עבודתם של בלבין וקמל – מעין ״חטיפה״ של החושן.

עבודות הספק־מחווה הללו מוצגות באולמות המאה ה־20 של האוסף הישראלי, לצד העבודות ההיסטוריות שאליהן הן מתייחסות. בקרבתן מוצגות עבודות של אמנים ותיקים, שנוספו לאוסף לאחרונה ומתייחסות לאירועים היסטוריים: ציור שמן של פרי רוזנפלד מ־1947 מציג לוחמי פלמ״ח ביער בן־שמן, בראשית המאורעות שהובילו למלחמת העצמאות, לפני יציאה לפעולה. שתי עבודות אחרות – הדפס של שמעון צבר וציור שמן ענק של גרשון קניספל – מתייחסות לאירוע מ־1953, שבו פעילים פוליטיים מהקיבוצים עין־המפרץ וכפר מסריק יצאו לעכו הסמוכה והחתימו ערבים ויהודים על עצומת שלום. שתי העבודות קשורות ביניהן בעבותות, שכן קניספל ביסס את ציורו גדול הממדים על ההדפס של צבר, והן היו לעדוּת ההיסטורית היחידה (המופיעה באינטרנט) לעצם קיומו של האירוע. נוכל לראות בשתיהן מעין תקדים ציורי להחלפת האדמות שביצע מיכה אולמן בפרויקט מסר־מצר ב־1972.

מרב קמל וחליל בלבין

זהות אתנית ותרבותית 

רבות מהעבודות החדשות בתצוגה עוסקות בזהות אתנית ותרבותית. על הדיוקנאות הרבים החוזרים ביצירתה כתבה אסתר שניידר כי יחד הם יוצרים את הקהילה שלה: רבנים, רבניות, ציירים והיא־עצמה. בקהילת הדימויים המצוירים הזאת מתערבבים האנושי והחייתי, הזכרי והנקבי, כאשר בדמויות הרבנים של שניידר (2010־2005) מתקיימות התכונות שהמיסטיקה מייחסת לאל.

באולם אחר של האוסף מוצג ציורו של איתמר סיאני, ״שלושה ילדים מיוצאי תימן״ מ־1964. סיאני, שנולד בתימן והגיע לארץ על ״מרבד הקסמים״, יצר אלבום תחריטים בשם זה, ויש לציין שגם ציוריו המופשטים – בנוסח ״אופקים חדשים״ – עסקו בזהותו האתנית. הד לציור זה נמצא ב״מכתב רקום״ של ליאור גריידי, עבודה המציגה את יחסו של הממסד הציוני לעלייה התימנית, במלוא כיעורו. המכתב – שאותו רקם גריידי בחוט זהב על בד פשתן – הוא אחד מכמה מכתבים ששלחו לחברי קבוצת כינרת ״תימני כינרת״, ראשוני המתיישבים במקום, שב־1930 גורשו מאדמתם לאחר שעיבדו אותה 18 שנה. מעשה נבלה זה, שהושתק במשך שנים, מייצג את הדרת יהודי המזרח על־ידי המוסדות הציוניים.

ליהי תורג׳מן כמו מעלה באוב את תרבות המזרח שהודרה והודחקה, בהעתקת שירו של המשורר הסורי ניזאר קבאני ״הקוראת בקפה״, שנכתב בשנות ה־60 ובוצע בשנות ה־70 על־ידי הזמר המצרי הפופולרי עבד אל־חלים חאפז, ונחשב לשירו האחרון והיפה ביותר. גם ורד נסים נוגעת בעבודותיה בטרגדיה של עליית יהודי המזרח ובהשלכתה על יחסי ההורים ודור ילידי הארץ, תוך ביצוע אקטים של ריפוי. בעבודת הווידיאו ״שתולה על פלגי מים״ – מעין פרק א׳ לעבודת הווידיאו ״אם אספר קורות חיי דמעות יוצאות לי מעיני״ – יוצרת נסים האמנית שִכפוּל־היפוך של תפקידי הדורות: אמה, שעבדה כל חייה כעוזרת בית כדי לאפשר לילדיה ללמוד ולהיחלץ מגורל דומה, מגישה דליי מים לאביה הניצב מוגבה על סולם, בעוד ורד נסים היא שכורעת לשטיפת הרצפה, בהיפוך שיוצר קרבה ואולי אף תיקון מסוים.

כמה מן העבודות עוסקות באדריכלות או בזיקה אליה: למשל סקיצה רעיונית משנת 2000 של יונה פרידמן – אדריכל תיאורטיקן ואוטופיסט שמיעט לבנות, ״אדריכל של נייר״ – של מבנה מרחבי גמיש וניתן להתאמה הבנוי מקוביות שפאותיהן מעגלים. מנגד מוצגת האדריכלות הדיסטופית של גדר ההפרדה, בציור של מיכאל חלאק הנושא את השם האירוני ״אלבישך שלמת בטון ומלט״.

האדריכלות של היומיום מוגחכת בסרטו של רועי מנחם מרקוביץ Suddenly, כמהלך מסויט של ירידה למקלט המעוצב על פי המודל הקולנועי של סצנת המדרגות המפורסמת מ״אוניית הקרב פוטיומקין״ של סרגיי אייזנשטיין (מ־1925). עבודתה של שלי פדרמן, ״אנדרטה לפועל הבניין האלמוני״, מוסיפה ומציגה עוולה חברתית מושתקת בתחום זה של בניית הארץ: מספרם הבלתי ייאמן של פועלי הבניין, ערבים וזרים, שנהרגים ונפצעים מדי חודש באתרי בניין. אנדרטת הזיכרון הזאת היא אובייקט אדריכלי ובה־בעת גם טקסטואלי, בדומה לאלה שהעמידו גריידי ותורג׳מן.

The post רחוק וקרוב באוסף מוזיאון תל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

ועדת האיתור של מוזיאון תל אביב לאמנות המליצה על טניה כהן־עוזיאלי לתפקיד מנכ״לית המוזיאון לאחר פרישתה של סוזן לנדאו. כהן־עוזיאלי היא אוצרת וראש האגף לשירותי אוצרות במוזיאון ישראל. בעלת תואר ראשון ושני בארכיאולוגיה ותולדות האמנות. מאז הגעתה למוזיאון ישראל, בשנת 2000, שימשה כאוצרת באגף לאמנות ותרבות יהודית. במסגרת תפקיד זה אצרה תערוכות שונות באמנות יהודית והשתתפה בתערוכות ופרויקטים בין־תחומיים. בין הפרויקטים הבולטים שעליהם הייתה אחראית, נמנה פרויקט השחזור וההקמה של בית הכנסת הספרדי הפורטוגזי מסורינאם. כמו כן, לקראת חידוש מוזיאון ישראל שימשה כמנהלת פרויקט באגף האמנות והתרבות היהודית, וכאוצרת של שדרת בתי הכנסת – אחת התצוגות המרכזיות של הגלריות המחודשות שנפתחו בשנת 2010.

בשנת 2015 אצרה את התערוכה הרב־תחומית ״קיצור תולדות האנושות״. לאחרונה שימשה כאחת האוצרים של התערוכה שהוצגה בביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה השנה. משנת 2011 כיהנה כראש אגף שירותי אוצרות במוזיאון ישראל והייתה אחראית על בניית מערך תערוכות שנתי, וניהול אוספי המוזיאון. במסגרת תפקיד זה היא ניהלה את כלל מחלקות האגף: תקציבי תערוכות, פרויקטים ופרסומים, מעבדות שימור, ניוד תערוכות, זכויות יוצרים וצילום, מחלקת פרסומים, מחלקת עיצוב תערוכות, שירותים טכניים, מחלקת ״ניו מדיה״, מחלקת הרשם, שיגור ומחשוב אוספים.

״אני נרגשת להצטרף לאחד ממוסדות התרבות המרכזיים בישראל, שלאורך שנות קיומו הטביע את חותמו על התרבות הישראלית״, אמרה כהן־עוזיאלי בתגובה למינוי. ״אני ניגשת למשימה זו בתחושת שליחות, ובטוחה שיחד עם הצוות המקצועי והמיומן של מוזיאון תל אביב נצליח להוביל את המוזיאון להשגים משמעותיים נוספים בזירה המקומית והבין־לאומית, ולבסס את מעמדו כמרכז המחולל אמנות ותרבות. אני מודה לחברי דירקטוריון המוזיאון על האמון שנתנו בי, ונכנסת לתפקיד מתוך כבוד רב לעשייה האדירה שקיימו קודמיי בתפקיד זה״.

דירקטוריון המוזיאון אישר את הבחירה היום, יום חמישי, 21.6.18. יו״ר ועדת האיתור הינו עו״ד חיים סאמט, וחבריה: עירית רפפורט, דורון סבג וירון קליין.

The post טניה כהן־עוזיאלי נבחרה לתפקיד מנכ״לית מוזיאון תל אביב לאמנות‎ appeared first on מגזין פורטפוליו.

התערוכה תכנית הבראה / Join Or Die שתיפתח מחר (שלישי 17.7) במוזיאון תל אביב, שואפת להציג אלטרנטיבה לאופן העבודה המסורתי של מוזיאונים. ראשיתה של התערוכה בהזמנה שקיבלו בחודש מרץ האחרון 12 אמנים מהאוצר הראשי של המוזיאון, דורון רבינא – לחולל פעולה במוזיאון, שאת תנאי היווצרותה, תכניה ואופייה יקבעו הם, תוך דיאלוג קבוצתי מתמשך ולא ידוע מראש.

האמנים המשתתפים – עידו גורדון, גלי גרינשפן, דרורה דומיני, ליאור ווטרמן, אלינה יקירביץ׳, רותי סלע, אלי פטל, יעל פרנק, טליה קינן, ברק רביץ, תכלת רם ועירא שליט – בני שלושה דורות שונים באמנות הישראלית, הוזמנו לפעול בחלל שנבחר לשם כך, ובהתראה קצרה יחסית לייצר פעולה משותפת, המושתתת על הנחות יסוד שינסחו במשותף.

מתוך פעולות ההכנה לתערוכה (צילום: דורון רבינא)

לאחר תהליך אינטנסיבי של פגישות ושיחות מתמשכות גיבשה קבוצת האמנים החלטות עקרוניות, אופני פעולה וכן את הכותרת לתערוכה שבה תתממש פעולתם: ״תכנית הבראה – Join or Die״. הזמנת האמנים לפעול באופן זה נועדה להכניס אל המוזיאון אופני פעולה שאינם מתאפשרים בדרך כלל בהתנהלות המוכרת של מוזיאונים. תערוכות מוזיאליות מאופיינות בתהליכים מנוסחים מראש, מתוכננות בקפידה ובנויות על תהליכים ממושכים של מחקר. פעולת האמנים, האוחזים בהגה ההכרעות, היא הזדמנות לאפשר את הלא ידוע, את הלא צפוי, את הסיכון, להתחייב למה שאינו מוכרע מראש, למה שמתעצב כגוף חי תוך כדי תנועה.

תהליך זה מאתגר לא רק את התנהלות המוזיאון וסדרי האוצרות והעבודה בו, אלא גם את עמדת הדובר של האמן היחיד, את ההזדהות עם מושג הקולקטיב והתביעה ליצור יחד פרויקט משותף לאמנים שתפיסת עולמם שונה, הן מדיומלית והן אידיאולוגית. האמנים פעלו בתוך המוזיאון במהלך חודש יוני וכעת עם הפתיחה יציגו את עבודותיהם לצד סדרה של פעילויות ואירועים מתמשכים, שיתקיימו במהלך ארבעת חודשי התצוגה של התערוכה.

עידו גורדון, איור דיגיטלי (מקור: פנסילבניה גזט 1754)

The post תכנית הבראה – תערוכה חדשה במוזיאון תל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

פעימות הלב הן אחד מחומרי הגלם החשובים בעבודותיו של כריסטיאן בולטנסקי, שתערוכתו ״ימי חיים״ מוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל. בשנת 2008 יסד בולטנסקי ״ארכיון פעימות לב״, יצירה מתמשכת שבאופן היפותטי עשויה להכיל את פעימות ליבם של כל בני האדם. בכל מקום שבו הוא מציג ברחבי העולם הוא אוסף פעימות לב של אנשים, ומשגר את ההקלטות לארכיון השמור באוסף האמנות באי טשימה ביפן. אחד המופעים הדרמטיים של פעימות הלב היה בתערוכת הענק שהציג בגראנד פאלה בפריז במסגרת המונומנטה בשנת 2010. שם שובצו רמקולים בין חלקות של בגדים נטושים, שנראו כשרידים מגיא הריגה, חלק מתמונת הזכרון הקולקטיבי של השואה – מוטיב חשוב בעבודותיו.

במוזיאון ישראל מוצג ״הלב״ כחדר שבו לוחות זכוכית, מעין מראות שחורות או חלונות אפלים משובצים בקירות. נורה מהבהבת בקצב הלב, כבה ונדלקת. צליל הפעימות נשמע עוד לפני הכניסה לחדר וגם לאחר עזיבתו, כך שהוא הופך לפסקול המשתלב בתערוכה. ברבות מעבודותיו בולטנסקי עוסק במוות ובסופיות הידועה מראש של החיים. דווקא פעימות הלב הן סוג של אישור חי ומתמיד לחיים השורה על התערוכה, מערסל את הצופה – כמו עובר השומע את פעימות ליבה של האם מבעד למסך מי השפיר.

ברבות מעבודותיו בולטנסקי עוסק במוות ודווקא פעימות הלב הן סוג של אישור לחיים, מערסל את הצופה – כמו עובר השומע את פעימות ליבה של האם מבעד למסך מי השפיר

כריסטיאן בולטנסקי, מתוך התערוכה במוזיאון ישראל. צילום: אלי פוזנר

תמר הרפז ואסף חזן במוזיאון תל אביב. צילום: אלעד שריג

השימוש בסאונד בעבודות אמנות אינו חדש, אבל נראה שיותר ויותר אמנים זונחים את החלק הוויזואלי שנלווה בדרך כלל לעבודות ומשאירים את הבמה לסאונד, אותו ממד חמקני, בר חלוף. בתערוכה ״פחדתי להירדם עוד״ המוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב, האמנית תמר הרפז והמלחין אסף חזן מכניסים את הצופים לתוך ״חלל תהודה״, שבו אובייקטים פיסוליים, חפצים ביתיים יום־יומיים וכבלי חשמל, מהדהדים צלילים, חלקם מכוונים וחלקם תולדה של ההתרחשות והתנועה בחדר. רמקולים זעירים, מגברים, אמצעי האזנה כמו סטטוסקופ רפואי ומנגנונים שונים – גלויים ונסתרים – מייצרים תנועה וצלילים מכניים ודיגיטליים המוכפלים, מהדהדים, מפתיעים ולעתים מרתיעים.

הסאונד עובד בתערוכה יחד עם המראה הכללי. הנוכחות של החומרים באולם תערוכות במוזיאון מעניק להם מסגרת מוצהרת של עבודת אמנות. אולם ממש כפי שאפשר לראות בהם פיסול – אקראי, צף בחלל, רדי־מייד מטופל ומשובש, או אסמבלז׳ של חפצים – המראה יכול באותה מידה להיות כאוס של חדר שננטש, שנמצא בשלבי פירוק.

האוצרת ענת דנון סיון מסבירה כי התחושות בחלל נוצרות כאשר גלי הקול פוגעים באוביקט וגורמים לו לנוע ברטט בלתי נראה לעין. החוטים, המוליכים את גלי הקול והחשמל בתערוכה, נשארים חשופים ויוצרים רשת מסועפת המקבילה בין תהליכי עיבוד מידע לתהליכי היזכרות. שם התערוכה – ״פחדתי להתעורר עוד״ – לקוח מדבריו של המשורר אבות ישורון על תהליכי היזכרות בעברו המודחק. 

לסאונד, כמו לריח, יש תכונות שתלטניות. לאנשים שונים יש רגישויות שונות לצלילים ולתדרים. אמנים העושים שימוש משמעותי בסאונד למעשה בונים על תגובות בלתי מודעות

גיא גולדשטיין, החופשי במחשבותיו במוזיאון הרצליה. צילום: טל ניסים

גיא גולדשטיין מתוך Silence Isn't Very Much במוזיאון פתח תקוה

לסאונד, כמו לריח, יש תכונות שתלטניות: סאונד – אם הוא נוכח – אי אפשר להימנע ממנו. לאנשים שונים יש רגישויות שונות לצלילים ולתדרים, לעוצמת ההגברה, לצלילות ולאיכות הקול. אמנים העושים שימוש משמעותי בסאונד בונים על הבנות משותפות ועל תגובות בלתי מודעות, לפחות בחלקן.

גיא גולדשטיין מגיע לאמנות מעולם המוזיקה. בתערוכה שהציג בשנה שעברה במוזיאון הרצליה הציב 20 כסאות בית ספר שפורקו והורכבו מחדש באופן משונה, שעל כל אחד מהם הניח מכשיר רדיו שונה. ביחד הם ניגנו יצירה של המלחין הגרמני ריכארד ואגנר, שבה כל כיסא מנגן כלי נפרד ביצירה. גולדשטיין קודד את היצירה בתרגום לסימונים של תיבת נגינה, שמוקרנים על קירות החלל. בתערוכה האחרונה שלו, במוזיאון פתח תקווה, הציג תסכית רדיו של מחזה של בקט.

״אצל גיא יש דגש רב על קונפליקטים, והם באים לידי ביטוי במה שיש ובמה שאין״ אומרת האוצרת דרורית גור אריה: ״השעונים משתבשים, הקונפליקט בין מוזיקה לטקסט נוכח בתסכית. וגם בין תיאטרון להיעדר – הקהל יושב תקוע מול קיר. הוא לוקח ומשבש את הוראות הבימוי של בקט – ופתאום דווקא כשהמוזיקה בשיא הפורטה מופיעה המילה: ׳שקט׳. עבודה אחרת שהציג בתערוכה, הפיאנו רול – הוראות נגינה לפסנתר מכני עתיק, הפכו תחת ידו לתצוגה דוממת – היעדר על היעדר״.

מסתבר שהיעדר הצליל (עבודה מבוססת סאונד) הוא משמעותי כמעט כמו הצליל. ברטרוספקטיבה מרתקת של ברוס נאומן במוזיאון שאולגר בבאזל, מוצגת עבודה המורכבת מסרט מגנטי ארוך של טייפ־סלילים ישן, המחובר לכיסא ועפרון. זוהי עבודה משנת 1968, שבה נאומן הקליט שישה קטעי סאונד, הכוללים צעדים, נגינת כינור והקפצת כדורי טניס במרחב הגלריה. בכל יום מימי השבוע בתערוכה מנוגנת אחת ההקלטות, ובהתאם לאורכה נקבע המרחק והמיקום של הכיסא ביחס לטייפ. סרט ההקלטה מקיף את הכיסא וחוזר אל הטייפ, משמש הפרעה בחלל, בעוד שצליל ההקלטה עולה קלוש מתוך הטייפ הישן, ללא מערכת הגברה. נאומן מצביע על הקול כנוכחות פיזית בחלל החדר.

חנה ויינברגר, מיצב סאונד ברחוב, ארט באזל באדיבות גלריה פרידמן פיצפטריק

לא רחוק משם, במרכז העיר באזל, נראו אנשים מהלכים במדרחוב כשראשיהם מורכנים ואוזניהם כרויות אל פתחי הניקוז. האמנית חנה ויינברגר שתלה עבודת סאונד במדרחוב, כחלק מעבודות האמנות במרחב הציבורי בתקופת יריד ארט באזל (בחודש שעבר). עבודתה מורכבת ממספר קטעי סאונד שונים, הבוקעים מפתחי הניקוז בדרך שבין המוזיאון החדש לכנסייה העתיקה בעיר. חלקם מוזיקליים והרמוניים וחלקם מזכירים זעקות וקולות של חיות פרא לכודות. העבודה ״שם למטה״ (Down There 2018) משתמשת במכוון במשחק מילים בעל רמיזה מינית מובהקת. כמו המיניות הנשית, גם המחשבה על מה שקורה מתחת לפני השטח בעיר ״מושך אנשים ומצית את הדמיון״, היא אומרת. ״מחילות נסתרות ומעברים המחברים מקומות זה לזה מזינים מיתולוגיות וסיפורים״. השימוש בעבודות סאונד שחוברו במיוחד למקום יוצר לעיר רובד חדש, נוף קולי שמהדהד מתחת לרגלי העוברים ושבים.

לא במקרה רבים מהאמנים העובדים עם סאונד כמדיום מרכזי מדברים על זיכרון: צלילים ולחנים מקושרים אצלנו בזיכרון רגשי, והתמונות העולות מהם נבנות בעיני רוחנו. אצל בולטנסקי אלה הם פנים של אנשים – חלקם קשורים אליו וחלקם אנונימיים, שהוא מנסה לבודד ולדבר על האנושות כולה. אצל רועי ניצן ואבישי כהן עבודת וידיאו מולחנת ובה יום הולדת של ילד אחד – שיכול להיות הילד שלי או שלך, או אנחנו בעצמנו. ניצן וכהן הציגו כחלק מסדרת התערוכות ״קומפוזיציות לזמן חלל״, שאצרו טל לניר וחגית אמה ורנר במוזיאון תל אביב. המטרה הייתה לחבר את המדיום הקולי לאמנות פלסטית ולמצוא לו מקום בתוכנית התערוכות של המוזיאון.

להכרה במדיום מכוונים גם הבוגרים הטריים של בית הספר מוסררה לאמנות ומוזיקה חדשה. אחת העבודות שהוצגה בתערוכת הבוגרים השנה היא פסל סאונד שהרכיב איציק גיל אביזוהר ממקלטים ורמקולים של מערכות סטריאו ישנות, שליקט ברחובות. מגדל בבל חלול שאור בוקע מקרבו והוא מטלטל ומרעיד את החדר בהרמוניה המורכבת – כמו הפסל עצמו, מצלילים שדגם ברחובות, בחניונים ובבניינים ריקים ומהדהדים. כמו אצל גיא גולדשטיין, גם כאן כל אחד מהמקלטים מנגן כלי אחד; הצלילים, במקום כלי נגינה, עשויים ממוזיקת הרחוב, ואורך חייה של היצירה יימשך רק עד שקול המכשירים יידם.

– – –

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין בסיס

רועי ניצן ואבישי כהן, מה שנותר

איציק גיל אביזוהר במוסררה

The post צליל מכוון: איך עבודות סאונד כבשו את חללי האמנות appeared first on מגזין פורטפוליו.

בתערוכה זמנים מודרניים, שתיפתח מחר (11.10) במוזיאון תל אביב יוצגו לראשונה בישראל 50 יצירות מופת מתוך האוסף הייחודי של מוזיאון פילדלפיה לאמנות (אוצרת אורחת ממוזיאון פילדלפיה: ג׳ניפר תומפסון. אוצרת אחראית: סוזן לנדאו). התערוכה, שמגיעה למוזיאון תל אביב לאחר הצגתה במוזיאון הפאלאצו ריאלה במילאנו, מקיפה 90 שנות אמנות אירופית, וכוללת עבודות קנוניות של האמנים הגדולים באירופה, וביניהם  פול סזאן, אדואר מאנה, קלוד מונה, וינסנט ואן גוך, אדגר דגה, אנרי מאטיס, קונסטנטין ברנקוזי, פבלו פיקאסו, פייר־אוגוסט רנואר ועוד. היצירות במגוון נושאים: נופים, מראות עירוניים, סצנות כפריות, תיאורי פְּנים, טבע דומם ודיוקנאות.

על אף ההבדלים הניכרים בין תפיסות, תקופות ותנועות אמנותיות, כל העבודות המוצגות מגלמות את רוח המודרניזם, שניסח שארל בודלר בטקסט המפורסם ״צייר החיים המודרניים״ משנת 1864: ״במודרניות כוונתי למה שהוא בן־חלוף, זמני, מקרי״. 

התערוכה היא פרי שיתוף פעולה בין מוזיאון פילדלפיה לאמנות ומוזיאון תל־אביב לאמנות והיא מלווה בקטלוג דו־לשוני. הצגת העבודות הללו במוזיאון תל־אביב לאמנות, מייצרת דיאלוג מעניין בינן לבין אוספי האמנות המודרנית של המוזיאון.

פייר־אוגוסט רנואר, 1896 לערך

אדגר דגה, שיעור הבלט, 1880 לערך

מוזיאון פילדלפיה לאמנות נוסד ב־1876. הוא בין המוזיאונים הציבוריים לאמנות הוותיקים ביותר בארצות־הברית וידוע כאחד הטובים בהם. זהו מוזיאון בינלאומי, בעל היסטוריה ארוכה ומכובדת ואוסף יוצא דופן הכולל למעלה מ־ 240,000 עבודות שנוצרו במשך יותר מאלפיים שנה. רוחב היריעה והמגוון המאפיינים את אוספי המוזיאון, ניכרים אולי יותר מכל בכמה עבודות נפלאות, בהן קבוצת שטיחי קיר ייחודית מאמצע המאה ה־17 מאת פטר פאול רובנס ופייטרו דה קורטונה, המובייל רוח רפאים של אלכסנדר קאלדר, הזכוכית הגדולה של מרסל דושאן וסדרת הציורים חמישים יום באיליאם, מאת סיי טוומבלי.

The post זמנים מודרניים: ואן גוך, מונה וקנדינסקי בתערוכה חדשה במוזיאון תל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

התורים שהתארכו מאולם הכניסה לאורך המעלה האלכסוני של מוזיאון תל אביב בסופי השבוע האחרונים, הוכיחו שההימור היה מוצדק. התערוכה ״זמנים מודרניים״, יצירות מופת מתוך האוסף של מוזיאון פילדלפיה, נועדה להיות בלוק־באסטר, כזו שתביא לפתחו של המוזיאון מבקרים רבים, חלקם גם חדשים. וכפי שהציג זאת האוצר הראשי, דורון רבינא, בעמוד הפייסבוק הפרטי שלו, ״גם בישראל יודעים לעמוד בתור. שבת בצהריים, הכניסה לתערוכה זמנים מודרניים במוזיאון תל אביב לאמנות״.

התערוכה היא כנראה מתנתה האחרונה של המנכ״לית היוצאת סוזן לנדאו למוזיאון תל אביב, לקראת סיום כהונתה. לנדאו ראתה את התערוכה כשהוצגה במילאנו (ממרץ עד תחילת ספטמבר השנה) והחליטה להביא אותה לישראל כנגד כל הסיכויים. בעולם המוזיאונים פרק זמן של מספר חודשים הוא כימים אחדים ולוח הזמנים של רוב המוזיאונים סגור מספר שנים קדימה. ובכל זאת, כמו שאומרים, אם יש רצון נמצאת הדרך, וכך מצאו עצמן היצירות של גדולי הציירים של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 בתל אביב.

אפשר לראות בזה קורס מזורז בתולדות האימפרסיוניזם והמודרניזם, המתבסס על יצירות איקוניות. על מנת למצות את המהלך, ביקשה לנדאו להחליף את השם הגנרי שניתן לתערוכה במילאנו (אימפרסיוניזם ואוונגרד) לכותרת פופולרית יותר ומושכת קהל: ״זמנים מודרניים״. וזה עובד – עשרות ומאות אנשים עמדו בתור בערב הפתיחה ובסופי השבוע הבאים כדי לחזות בתערוכה.

מארי קאסאט, אישה עם מחרוזת פנינים בתא תיאטרון, 1879. עיזבון שרלוט דוראנס רייט

וסילי קנדינסקי, עיגולים בתוך עיגול, 1923. אוסף וולטר ולואיז ארנסברג

מארי קסאט רכשה יצירות מחבריה האימפרסיוניסטים ושלחה אותן לאחיה בפילדלפיה. אוסף האמנות המודרנית של מוזיאון פילדלפיה נבנה על בסיס מספר אוספים פרטיים שנתרמו למוזיאון

מטבעה, תערוכה המורכבת מיצירות מופת היא בדרך כלל חסרת נרטיב. האווירה היא של ״מצעד הלהיטים הגדולים״, והמבקר עובר בסך מול כל השמות הגדולים והנכונים, רובם מיוצגים ביצירה אחת או שתיים, וקשה לעתים למצוא את ההקשר ביניהן (אם לא לוקחים בחשבון את ההיכרות בין האמנים, התקופה והנסיבות שהעלו את קרנם של הזרמים הללו באמנות). אוצרי התערוכה ערכו את סדר היצירות על פי נושאים – נוף, פורטרטים וכו׳ – אולם קשה לומר שהמהלך מוסיף ערך לחוויית המתבונן. העוצמה היא בכל יצירה בפני עצמה, והצגת כולן יחדיו היא מפגן כוח.

הסיפור המעניין הוא כיצד הגיעו יצירות המופת הללו למוזיאון פילדלפיה – כמשל למוזיאונים בכלל ולמוזיאונים בארצות הברית בפרט. התערוכה מבוססת על חמישה או שישה אוספים פרטיים שנתרמו בנסיבות כאלה ואחרות למוזיאון. היא נפתחת עם יצירתה הנפלאה של מארי קסאט, המתארת אישה הדורה בתא התיאטרון הפרטי, ומייצגת נאמנה את גוף העבודות של קסאט, שהתמקדה בחיי נשים, המשפחה והיום־יום. מארי קסאט הייתה אחת הנשים הבודדות והאמריקאית היחידה שהתקבלה לחוגי האימפרסיוניסטים בפאריס, מתוך חברות עמוקה עם אדגר דגה.

היא הייתה בת למשפחה עשירה מאוד ורכשה יצירות מחבריה האימפרסיוניסטים, שאותן שלחה לאחיה בפילדלפיה. כך התרחב חוג האוהדים של האימפרסיוניזם אל מעבר לים, והאמנים זכו להכרה והצלחה בארצות הברית עוד לפני שכוכבם דרך באירופה. אלכסנדר קסאט, אחיה של מארי, החזיק באוסף משמעותי, שחלקו התגלגל עם השנים למוזיאון פילדלפיה. האוסף לא נתרם למוזיאון, אלא חלקיו קובצו ממקורות שונים, אולם הוא היה חלוצי ובעל השפעה על הדרך בה אנשי פילדלפיה למדו להכיר את הזרם האימפרסיוניסטי.

מתוך האוסף העשיר והאקסצנטרי במידה של הנרי מקילהני, האוצר הראשי לשעבר של מוזיאון פילדלפיה לאמנות, מוצגות עבודות בודדות. מקילהני היה בן למשפחה אמידה שהחל לאסוף יצירות אמנות כבר בנעוריו והוא הקיף עצמו בהן בביתו, שאותו הרחיב מספר פעמים על מנת לענות על צרכי האוסף, כמו גם על חיבתו לאירוח. במשך שלושה עשורים הוא כיהן כאוצר המוזיאון ועם פרישתו הצטרף לחבר הנאמנים שלו. טעמו כאספן נמתח בין נאו־קלאסיציזם צרפתי לפופ־ארט אמריקאי, ומכאן כי היצירות המובאות בתערוכה זו אינן מייצגות אותו באופן מלא. מתוך האוסף מובא כאן ציור נדיר יחסית של פייר אוגוסט רנואר בשם ״השדרות הגדולות״, שבו הצייר חרג ממנהגו לצייר דמויות וסיטואציות חברתיות, ותיאר את נוף העיר המתפתחת פריז, בעת שהאדריכל האוסמן פרץ בה את השדרות הרחבות המוכרות לנו כיום.

אדגר דגה, שיעור הבלט, 1880 לערך (צילומי העבודות באדיבות מוזיאון פילדלפיה לאמנות)

אוסף האמנות המודרנית של מוזיאון פילדלפיה נבנה על בסיסו של אוסף אלברט יוג׳ין גאלטין, עורך דין בעל תשוקה לאמנות, שראה בחומרה את אוזלת ידו של הממסד בארצות הברית לתת מקום לאמנות מודרנית, בת זמנו. גאלטין יסד מוזיאון לאמנות חיה בקמפוס אוניברסיטת ניו יורק שנתיים לפני הקמתו של מוזיאון ה־MoMA  הנודע. לימים ביקשה האוניברסיטה לסגור את המוזיאון וגאלטין חיפש בית חם לאוסף שלו, ומצא אותו במוזיאון פילדלפיה. מהאוסף הזה מגיעה יצירתו של מוריס וולאמינק, ״נהר הסן בשאטו״, שמייצגת את התנועה הפוביסטית, שוולאמינק היה בין מייסדיה, והתאפיינה בצבעוניות עזה שלאו דווקא שיקפה את המציאות אלא את הלך הרוח שהצייר ביקש להעביר.

ואולם, מרבית העבודות שהגיעו מפילדלפיה ומייצגות את הזרמים המודרני והאוונגרד, משתייכות לאוסף העצום של וולטר ולואיז ארנסברג, שעבר לידי המוזיאון בסוף שנות ה־40 של המאה שעברה. הזוג ארנסברג החל להתעניין באמנות מודרנית ב־1913 בעת ביקור ביריד האמנות ארמורי שואו בניו יורק, שם הוצגו היוצרים החמים ביותר באירופה באותה תקופה. הם העריצו את מרסל דושאן, אירחו אותו בחלל סטודיו סמוך לדירתם, והוא בתמורה ייעץ להם ברכישות אמנות מהברנז׳ה שנמנה עליה.

בולטים במיוחד באוסף ציורים מהתקופה הקוביסטית של פיקאסו וז׳ורז׳ בראק, מהתקופה שבה נהגו ליצור יחדיו ונמנעו מלחתום על יצירותיהם – בין אלה ״איש עם כינור״ האיקוני של פיקאסו מ־1911־1912. עוד אפשר למצוא בתערוכה את ז׳אן מצינגר, קנדינסקי ודאלי, אולם גולת הכותרת היא פסל  הנשיקה של ברנקוזי, שלו ניתן מקום של כבוד בחלל התערוכה והוא כמו חולש על כל היצירות ומנהל דיאלוג צורני ונושאי עם כל אחת מהן. התערוכה מספקת הצצה וטעימה מכל אוסף וכיצד כל האוספים הפרטיים הללו יחדיו מרכיבים אוסף מוזיאלי משובח, ואולי לא פחות חשוב – מושך קהל.

מראה הצבה במוזיאון פילדלפיה

The post תמונה סוריאליסטית: במוזיאון תל אביב שוב עומדים בתור לראות אמנות appeared first on מגזין פורטפוליו.

המרחב השלישי – חלל אמנות חדש בבית הגפן

ביום שישי (7.12) ייפתח בבית הגפן בחיפה ״המרחב השלישי״ חלל לאמנות וחינוך יהודי־ערבי, במסגרת 25 שנה לפסטיבל החג של החגים. בתערוכת הפתיחה שאצרו הדס זמר בן־ארי ויעל מסר מוצגות עבודות וידאו, מיצב, ציור, עיצוב ועבודת חוץ. משתתפים: אניסה אשקר, אמי ספרד, אלעד לרום, פאטמה שאנן, רמי טריף, אמירה זיאן, שוקה גלוטמן, קולקטיב אמני הרחוב ברוקן פינגאז, לוראן מרשל ועוד.

״המרחב השלישי״ שוכן בקומה העליונה של תיאטרון אל כרמה (שדרות הציונות 33, חיפה), הוא פתוח לקבוצות ולמבקרים עצמאיים, שיוזמנו לפעילות מערבת קהל. המרחב יפעל במקביל לגלריית בית־הגפן, המציגה תערוכות אמנות עכשווית ול״מוזיאון ללא קירות״ – מסלול האמנות בחוצות שכונת ואדי ניסנאס, שהחל עם יוזמת ״החג של החגים״ לפני 25 שנה ומשולבות בו יצירות אמנות קבועות ומתחלפות.

רמי טריף, במרחב השלישי בחיפה (צילומים: מ״ל)

ברוקן פינגז במרחב השלישי בחיפה. צילום: יונה פרמינגר

קוד נגד קוד במוזיאון תל אביב

התערוכה ״קוד נגד קוד״ במוזיאון תל אביב (אוצרת: אירית הדר) מציגה עבודות של תשעה אמנים המטילים על עצמם מתוך בחירה מגבלות ואילוצים. האמנים – אסף אלקלעי, יסמין דייויס, יואב וינפלד, צח חכמון, הדס חסיד, יונתן צופי, רונית ציתרי, גבי קלזמר, אפרת קליפשטין – קובצו יחד מאחר שכל אחד מהם כורך את פוטנציאל הביטוי האישי שלו בהתמודדות עם קוד פעולה או אילוץ מומצא. אמנים אלו מקדימים לעשייתם ניסוח של מגבלות וכללים ברורים הנוגעים בתכונות המדיום.

כללים אלה מגבילים את מבעם וצרים את העבודה. עם זאת, ההשתקעות באילוצי המדיום, מאפשרת שחרור מהרודנות של כתב היד האישי, הציווי להביע, ויצירה החומקת ממלכודות הקיבעון. במציאות שבה היבטי הקיום מקודדים בקופסאות שחורות של אלגוריתמים, מסתמן שהמפלט היחידי מהסבך טמון בשיבוש ״ויראלי״ של הקוד והסטתו ליצירת מובלעות של חוקיות שונה, קוד נגד קוד.

רונית צתרי, בתערוכה קוד נגד קוד במוזיאון תל אביב

סימני דרך במוזיאון בר־דוד

התערוכה סימני דרך במוזיאון בר־דוד שבקיבוץ ברעם (אוצרת: מיטל קילמניק), מציגה עשרה סיפורי קומיקס בנושא מפגשי רחוב שציירו וכתבו מיטב הקומיקסאים בישראל. כיצד נראים רחובות העיר והכפר? ואילו סוגי מפגשים נערכים בהם? האם אנו פוגשים באנשים שאנו מכירים או בזרים? האם המפגשים מתוכננים וידועים מראש או אקראיים? כיצד נראים מפגשי הרחוב? האם במפגש אנו מנופפים לשלום, מעניקים חיבוק או מתביישים ומסיתים את מבטנו מטה? מפגשי הרחוב יכולים להעלות אצלנו מחשבות ורגשות על תוכנם ואופיים של המפגשים וגם על האנשים שבדרך. לשם המחשת המפגש הרב תרבותי ברחוב הישראלי נבחרו והוגדלו מספר מקטעי קומיקס, להעצמת הרעיונות העומדים מאחורי כל סיפור המעורר תחושות שונות.

גיא מורד במוזיאון בר דוד

יריד הפרינטים של רע

יריד הפרינטים השלישי של רע בית מלאכה לצילום ממשיך לסופשבוע נוסף, מחמישי עד שבת 6.12־8.12. היריד מתקיים בסדנת המסגור ברחוב הזרם 1 בתל אביב, ונמכרים בו הדפסים וצילומים במהדורות מוגבלות של כ־150 אמנים וצלמים מהבולטים בארץ, במחירים שבין 400 ל־2,000 שקל. ניתן לצפות בעבודות באתר היריד.

בין המשתתפים איילת השחר כהן, אלדד רפאלי, ג׳ניפר אבסירה, גדעון לוין, דנה יואלי, טמיר ליכטנברג, יעל מאירי, סיגלית לנדאו ויותם פרום, עודד בלילטי, עינת עריף־גלנטי, רלי אברהמי, רע בן דוד, תומר אפלבאום, תמיר שר, Klone ועוד רבים וטובים.

The post הרשימה המשותפת // 30.11.2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

עסק ביש בביתן הלנה רובינשטיין

התערוכה הקבוצתית עסק ביש שאצרה דלית מתתיהו תיפתח הערב (13.12) בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב. ״קשה לגעת באופניה הלא־ריבוניים של היצירה, בעסק ביש הפרטי שלה״, כותבת מתתיהו. ״סודה המתריס הוא החדירה לתחומה המופרך של אי־סבירות צפויה, לעתים אף מיוחלת. זה הרגע המבקש לכנס בתערוכה מופעים של האֲפלת השליטה והעֲצמת המתח בין כוונה ושרירותיות; רגעים של הפצעה חומרית קפואה, תוצרים של פגיעה בחומר או אחיזה ברגע נִסי המגלם התנגשות מחוללת״. משתתפים: חגית אונמני־רובינשטיין, דליה אמוץ, שנטל אקרמן, מיכאל ארגוב, שרון בלבן, יעל בורשטיין, איתן בן־משה, עדן בנט, צוקי גרביאן, עידו גורדון, תמר גטר, יצחק דנציגר, מיכאל דרוקס, רוני חג׳ג׳, יונתן טוויטו,עמית לוינגר, חיים דעואל לוסקי, מתן מיטווך, דניאל סילבר, שרון פדידה, מנשה קדישמן, משה קופפרמן, אברהם רפאל, אסף שחם.

מיכאל דרוקס בביתן הלנה רובינשטיין. צילום: אלעד שריג

נעל בעיצוב קובי לוי בבית אדמונד דה רוטשילד. צילום: עילית אזולאי

עיצוב איה פלדמן. צילום: טליה קרודו

בנעליה: מבצלאל לבית רוטשילד

המחלקה לצורפות ואופנה של בצלאל תציג בתערוכה שתיפתח הערב (13.12) במרכז אדמונד דה רוטשילד בתל אביב מבחר נעליים שעוצבו על ידי סטודנטים/ות ובוגרים/ות ב־25 השנים האחרונות. בתערוכה יבואו לידי ביטוי מחקר, ידע ומיומנויות עבודה במגוון חומרים כמו עור, פולימרים, עץ, מתכת וטקסטיל. כחלק מערב הפתיחה יודגמו שלוש טכניקות עבודה: תפירה ידנית יפנית מסורתית, יצירת סיב ייחודי מנייר משי והדפסה בתלת־ממד.

במסגרת התערוכה יתקיים ערב עיון ביום ראשון, 16.12, בשעה 19:00, בהשתתפות מעצבות בעלות שם בין־לאומי בתחום עיצוב הנעליים: ליזה סנוק, אוצרת ואספנית נעליים הפועלת בהאג, מייסדת מוזיאון הנעליים הווירטואלי; קרולין הולצהובר, מעצבת ואומנית נעליים,הפועלת בלונדון; אליאורה גינזבורג, מייסדת ומפתחת תחום האביזרים במחלקה לצורפות ואופנה, בצלאל.

ההשתתפות בכנס ללא תשלום, בהרשמה מראש, מספר המקומות מוגבל. להרשמה – לחצו כאן.

רקפת וינר עומר בטדי (צילום מ״ל)

רקפת וינר עומר בגלריה באצטדיון טדי

תערוכת היחיד ״אוטובוסים בים״ של רקפת וינר עומר – ״אמנית של ציור רע״ כהגדרתה – תוכננה במיוחד למידותיה של הגלריה החדשה באצטדיון טדי בירושלים. במרכז התערוכה ניצב ציור ענק (4X5 מטרים) בצבעי שמן על בד. הציור מרובד במשמעויות ודימויים הלקוחים מהביוגרפיה האישית של האמנית: חוויות ומראות משנות ילדותה ובגרותה, ציטוטים ומחוות, הקשורים להיותה אמנית, החיה כאן ועכשיו. לצד הספקטקל הגועש והמרשים הזה מוצגים ציורים קטנים ואינטימיים יותר, בהם ״מטפלת״ האמנית בפרטים מתוך התמה המרכזית ״אוטובוסים בים״. אקספרסיביות, סימבוליות, ילדיות, חרדה, הומור ודמיון הם חלק בלתי נפרד מהחוויה הכוללת.

דגנית בן אדמון בסדנה ברמת אליהו (צילום: מיכל אדלר)

הקיר הרביעי בסדנה לאמנות רמת אליהו

מאיה אטון, דגנית בן אדמון ודנה יואלי מציגות בתערוכה משותפת ״הקיר הרביעי״ שתיפתח בממוצ״ש (15.12) בסדנה לאמנות רמת אליהו. ״הקיר הרביעי״ הוא מונח מתחומי התיאטרון והקולנוע, המתאר קיר בלתי נראה החוצץ בין הבמה לבין הצופה. בתערוכה הקיר הרביעי אשר הגן על הפְּנים מפני החוץ, מתמוסס ונעלם, והצופה כמו צועד פנימה אל התוֹך הרך והפגיע של עבודות האמנות. הולדת התערוכה ברצון לשקף את היחסים בין הסדנה לבין השכונה שבה היא נמצאת. את הצורות, הצבעים והדגמים שקלטו שלוש האמניות במרחב הציבורי הן תרגמו בהקשרים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים, שהם חלק מהשפה האמנותית הייחודית לכל אחת מהן. אוצרות: אלפא חיימוב ואורית חסון ולדר.

The post הרשימה המשותפת // 13.12.2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

בצילומי האופק הימי של הירושי סוגימוטו אין כל סימן היכר, שיסגיר את המקום בעולם שבו צולם הנוף. קו אופק אין־סופי ועלום, לעתים כמעט בלתי נראה, שצולם בחשיפה ארוכה, כך שקשה להצביע על נקודה ספציפית בזמן או על הרגע המכריע של הצילום. כמו הים, כמו האופק, אצל סוגימוטו הצילום הוא מהות אין־סופית ולא פעולה נקודתית. למרות זאת, הוא מקדיש חשיבות רבה למקום המדוייק: בכיתוב המופיע לצד העבודות מצויין במפורש אם זהו צילום מהים הקריבי, ממיצר בס, מחופי דרום קליפורניה או מהים הליגורי, וכן השעה והתאריך של הצילום.

אבל מה זה משנה? הרי חלק מהקסם המהפנט של הצילום טמון בכך שהוא על־זמני ואוניברסלי. הים הוא ים והאופק אופק, ריק מציוני דרך, מדעות קדומות, מעומס ההיסטוריה. את התשובה אפשר למצוא בדבריו של סוגימוטו על התודעה האנושית: ״המבט לקו האופק הוא קו מחבר ביני לבין האדם הקדמון. האדם הוא היצור התבוני היחיד שמתייחס לזמן ולמקום, שמודע למקומו בעולם ביחס לטבע״, הוא אומר. לא סימני היכר חיצוניים אלא ההכרה והמודעות האנושית – היא מותר האדם על כל חי והיא שמעניקה למיקום ולזמן משמעות, הקשר, סנטימנטים.

את המשיכה שלו לים הוא תולה בזיכרון ילדות, שגם אם אינו הזיכרון הראשון שלו באופן אבסולוטי, מבחינה מקצועית הוא בוודאי נחשב לכזה. ״אני זוכר את עצמי כילד קטן נוסע ברכבת עם הוריי ומסתכל על הים, לא רחוק מטוקיו״, הוא מספר, במפגש שנערך לרגל פתיחת התערוכה במוזיאון תל אביב. ההתרגשות ותחושת האין־סוף שטמונה בזיכרון הראשוני הזה היא מקור הסדרה הארוכה ביותר והמפורסמת ביותר שלו, שהחל לצלמה בשנות ה־80 והיא נמשכת עד היום. בין היתר היא ממפה את נסיעותיו בעולם לאורך השנים.

הירושי סוגימוטו. הים היוני, סנטה סזריה, 1990

הירושי סוגימוטו, מיצר באס, 1997

לישראל הגיע לראשונה ב־1995, בהזמנת סוזן לנדאו, לתערוכה קבוצתית במוזיאון ישראל. אז הציג צילום בודד של ים, לעומת 34 עבודות ממספר סדרות, שמוצגות כעת בתערוכת היחיד שאצרה רז סמירה במוזיאון תל אביב.

״נולדתי בטוקיו ב־1948 ואני צעיר בכמה חודשים ממדינת ישראל״, הוא אומר. הזווית האישית הזו משמעותית, ממש כמו החיוך הכאילו־ביישני שלו והאופן שבו הוא מלהטט בין הצילום הקר לרגשות חמים. בשנות ה־70 עבר לארצות הברית ללמוד צילום ועשה קריירה בין־לאומית כאמן מוביל בתחום. בשנים האחרונות חזר ליפן והקים מרכז לאמנות ופרפורמנס. מהצילום עבר לעסוק גם בפיסול, במיצב, בפרפורמנס ובארכיטקטורה, ולאחרונה הוא מדגיש בעבודותיו את המימד הרוחני. בביאנלה בוונציה 2015 הציג בית תה מזכוכית בתוך בריכת מים, בהתייחס לטקס התה היפני המסורתי. כעת מוצג המבנה בגני ורסאי, במסגרת תערוכת יחיד שלו בארמון.

לברוא את העולם מחדש במבט

סוגימוטו ניגש לנושאי הצילום שלו כמי שרוצה להפשיט אותם מכל מטעני המוכר והידוע, לנתק אותם ממשמעות כבולה, כך שאפשר להטעין אותם מחדש בהקשרים רחבים יותר, אוניברסליים (כבר אמרנו) אבל יותר מכך – אישיים. לכל אחד מהצופים הם משמשים כר נרחב לפעולת הדמיון.

עוצמת הרגש שהוא מצליח להעביר בצילום מפתיעה. יש שיאמרו שההתבוננות בצילומי הים שלו מדיטטיבית, יש שמייחסים להם יופי ״יפני״ מינימליסטי. הם מרהיבים במונוכרומטיות שלהם ובקומפוזיציה העקבית, המחלקת את שטח הצילום למלבנים אופקיים מאוזנים, מתוך רציונל קבוע והרמוניה. אולם בכך אין די כדי להסביר את הכוח המפעים שלהם. הצילומים, תמיד בהדפס גדול מידות (בתערוכה הנוכחית הם מוצגים בגודל 120X150 ס״מ) מרתקים את המבט, מבקשים פענוח וצלילה לעומקם, לאין־סוף של קו האופק ולהפרדה בין מים ושמים, בין חושך לאור. לברוא את העולם בכל פעם מחדש במבט.

הירושי סוגימוטו, דיוקן עצמי

צילום: אלעד שריג

הירושי סוגימוטו, צבוע, תן, עיט, 1976

האיכות הזו, של בריאה וכינון העולם, שוכנת גם בסדרות האחרות של עבודותיו. בצילומי דיורמות – תיבות תצוגה שצילם בעיקר במוזיאון הטבע בניו יורק – הוא יוצר אשליה של אחידות ובלבול בין תלת־ממד לדו־ממד. בכל אחת מהדיורמות מוצגת סצנה פסטורלית או דרמטית של בעלי חיים בטבע. התצוגה מורכבת מפוחלצים ומרקע של ציור תפאורה, שמעניק לתמונה עומק ועושר. אולם בצילום של סוגימוטו לא ניתן להבחין בין המפוחלצים למצויירים. כשהאריות מבתרים זברה והנשרים ממתינים לתורם על הענף – הצילום בשחור־לבן מנטרל את תכונות העומק ומייצר מציאות חלופית לאותו טבע שהמוזיאון כה ניסה להחיותו.

״התיבות מאבדות את העומק שלהן בעין המצלמה, ואני בוחר לצלם בשחור לבן, כך שנוצרת עוד השטחה וכבר לא ניתן להבחין למה יש נפח ולמה לא – אנחנו לא יודעים למה להאמין. אני מסתכל על סצנות של ציד ויחסי כוחות בטבע ואני חושב לעצמי – הרי אני נמצא בניו יורק״.

הצלם והמוזיאון

מוזיאונים הם אתרים חביבים עליו. כמו הדיורמות ממוזיאון הטבע, סדרת צילומי הדיוקנאות מגיעה ברובה מציורי דיוקן ויקטוריאניים וממוזיאוני השעווה של מדאם טוסו. דיוקן משכנע במיוחד של הנרי השמיני מצולם מציור, ואילו על דיוקן יאסר ערפאת הוא אומר שזהו אחד הבודדים שצילם פעמיים: לפני שזכה בפרס נובל לשלום (יחד עם יצחק רבין) הוצג ערפאת במוזיאון השעווה עם רובה בידו ואחריו ללא הרובה – ההבדל הדק משך אותו לצלם מחדש.

את אולם התערוכה מחלקים קירות מתעקלים שהוא עצמו תכנן. ״התערוכה לא עוסקת רק בצילום. עשיתי כמיטב יכולתי לעבוד פה עם המבנה הארכיטקטוני המיוחד של הקופסה הזו״ – אולם התצוגה הגדול באגף החדש של מוזיאון תל אביב – אומר סוגימוטו, שבשנים האחרונות עוסק בתכנון אדריכלי מבלי שלמד אדריכלות.

צילום: אלעד שריג

אולם סם אריק, פנסילבניה, 1978

לתפנית הזו בחייו אחראיות לא מעט שתי סדרות נוספות המוצגות בתערוכה: סדרת אולמות התיאטרון הריקים וסדרת המגדלים. ״אחרי שהתחלתי להתבונן בארכיטקטורה כמושא צילום גיליתי את היופי והכוח שלה, ונמשכתי לעסוק בתכנון אדריכלי בעצמי״. תחושת הריקנות וההיעדר האנושי חריפה במיוחד באולמות הקולנוע והתיאטרון (ואפילו מגרש דרייב אין נטוש) שצילם.

״צילמתי באולם תיאטרון שהוקם בקולומבוס אוהיו ב־1926, בשנות הבום הכלכלי שלפני השפל, הכוונה הייתה להידמות לשפע התרבותי האירופאי. אבל אולם האופרה מושפע מעידן הקולנוע שהחל אז לשגשג, והדקור נראה כאופרה מדיסנילנד״. האווירה הסוריאליסטית מתקבלת מחשיפת יתר של מסך הקולנוע, לאחר שהסרט נגמר – המסכים הריקים מול המושבים הריקים. הפאר וההוד של מבני תרבות שנותרו מרוקנים מתוכנם כאילו משמרים את ההד הגווע של רעשי נגיסת הפופקורן, רחשי הקהל, שורות המחץ של השחקנים ומחיאות הכפיים.

לדברי האוצרת, רז סמירה: ״סוגימוטו מצלם את הבלתי ניתן לצילום, את מה שאין לו נראות: זמן, זיכרון, חלום, הרהור או חשיבה״. הסדרה הארכיטקטונית נעשתה בסוף המאה ה־20. בהזמנת המוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג׳לס, הוא החל לצלם בניינים איקוניים ברחבי ארצות הברית, לקראת תערוכה קבוצתית שתוכננה לסוף שנות ה־90. בין הבניינים בולטים מגדלי מרכז הסחר העולמי, שצולמו ב־1998, כשלוש שנים לפני אסון התאומים.

הירושי סוגימוטו, מגדלי מרכז הסחר העולמי בניו יורק, 1998

בניגוד לחדות הבלתי מתפשרת של צילומים אחרים, דווקא בסדרה האדריכלית הבניינים נראים מעורפלים, כאילו ניצבים מאחורי מסך וירטואלי של אדי זיכרון. הבחירה בטשטוש הפוקוס דווקא בהסתכלות על בניינים בעלי קווים חדים וברורים, קשורה לדבריו לאווירת האי־ודאות שליוותה את התקופה שלקראת מפנה המילניום. ״בחרתי לצלם בפוקוס שמכוון ל׳פעמיים אין־סוף׳, מבחינה טכנית זה יוצר טשטוש מכוון״. המגה־פיגוע של 11 בספטמבר 2001 כאילו הגשים את ההתמוססות הארכיטקטונית שנראית בצילום – הד מחריד לנבואה בלתי ידועה מראש.

The post הירושי סוגימוטו: לברוא את העולם כל פעם מחדש appeared first on מגזין פורטפוליו.

כשאומרים לגיל יפמן שהעבודות בתערוכה מספרות סיפורי זוועה, הוא מהנהן ומשיב בחיוך שזה ״יותר טוב מהאלטרנטיבה: היה רע יותר אם לא היינו זוכרים את הדברים הללו״. נקודה מעניינת למחשבה, שממנה אפשר להתחיל לפענח את הראייה המקורית, החריפה והמעמיקה של יפמן, זוכה פרס רפפורט לאמן ישראלי צעיר לשנת 2017.

״קיבוץ בוכנוולד״, התערוכה שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון תל אביב, עוסקת בפרק צדדי וכמעט נשכח מתולדות העלייה לארץ של שורדי השואה. הכותרת המצמררת מתייחסת לעלייתם של צעירים שנאספו ממחנות ריכוז אחרי המלחמה, והקימו חוות הכשרה קיבוצית לא רחוק מבוכנוולד, לקראת עלייה לקרקע כקיבוץ צעיר בהמשך. כשעלו לארץ הניעו אותם גורמי הקליטה כאן לבחור שם קצת פחות בוטה להנצחה – וכך נוסד קיבוץ נצר סירני.

התערוכה אינה נצמדת לנושא הספציפי. יפמן מרחיב את היריעה, ובוחר להאיר בדרכו עוד ועוד נרטיבים זנוחים שלו במחקרו, כיוצא ממוקד עצבי אחד ומקרין לכיוונים שונים ובלתי צפויים. הקשר בין העולים לתנועה הקיבוצית (ובמובלע בין הניצולים מאירופה לישראלים הצברים) הוא כיוון אחד.

גיל יפמן ודב אור נר, עץ אלון גתה

נושא סימבולי נוסף מייצג סיפורו של העץ החי שניצב בלב מחנה המוות. עץ בודד שנחשב ל״אלון של גתה״, זה שתחתיו ישב המשורר הגרמני החשוב וכתב את שירתו הנשגבת, נשמר ״בזכות ייחוסו״ כשהנאצים ביראו יערות שלמים כדי לפנות מקום למחנות ההשמדה. העץ הפך לסמל להתחדשות ולחיים הממשיכים לפכות גם בתקופות החשוכות ביותר. מקור של תקווה אולי לאסירים ולסמל של עוצמה עבור כוחות הרשע ששלטו במחנה. בתערוכה הוא מציב עץ שוכב על צידו, כגוויה מפוארת. גזעו הופך לספסל רומנטי הצופה אל הנוף ואילו הנוף הוא עבודת וידאו, שבחלקה יפמן והאמן הוותיק דב אור נר משחקים מחבואים בין עצי היער.

בכיוון אחר יפמן מתייחס להיררכיות ופערים (שבעקבותיהם גם פערי הסיכויים לשרוד) בין אוכלוסיות שונות – בין שחורים ללבנים ובין גברים לנשים ולמגדרים אחרים. הוא מזכיר את שואת העם היהודי בנשימה אחת עם עוולות היסטוריות וכמו מצביע על תחרות בלתי נראית בין עמים (והעם היהודי בראשם) על יוקרת הסבל והרדיפות בעולם.

הוא עוסק במצבן הקשה עוד יותר של נשים, שאולצו לשמש שפחות מין במחנות הכפייה. בחלק אחר הוא נוגע בשאלת השכול של משפחות הנופלים – נושא מוכר כל כך לישראלים. בפרובוקציה עדינה הוא מאזכר דווקא את חללי הצבא הנאצי: בעבודה עמלנית ויפהפייה, שמיכת לבד שיצר על פי דוגמת העיטור שהודפסה על גלויית הניחומים הסטנדרטית, שנשלחה למשפחות הנופלים בשירות הרייך השלישי.

התערוכה מטפלת בצלקות היסטוריות עמוקות, באופן שמעורר מחדש חשיבה על האימה הספציפית של אותה התקופה ועל זו האורבת לאדם באשר הוא, בכל זמן ומקום. לדברי יפמן ״התערוכה מנסה לגעת בפערים שבין השואה והתקומה״.

גיל יפמן, מיצב שפחת שדה

תערוכת יחיד רבת משתתפים

יפמן חובב שיתופי פעולה, והאוצרת, עדי דהן, מכנה את התערוכה ״תערוכת יחיד רבת משתתפים״. הבולט שבהם הוא אור־נר, שותפו העל־טבעי של יפמן לעלילות השואה באמנות מזה מספר שנים. אור נר, ניצול שואה בשנות ה־80 לחייו, מבוגר מיפמן בכ־50 שנה, אולם הפער הזה מצטמצם לבלי הכר כשהם עובדים יחד – יוצאים להרפתקאות ומסעות גילוי, מגלמים בגופם דמויות בעלילה ופרקים שלמים בהיסטוריה. לכל אחד מהם יש אלתר אגו – של יפמן בדמות פנלופה, אישה שחורת פנים (אבל לבנת עור ומקועקעת בקעקועי אסירים מבוכנוואלד); של אור־נר בדמות בד רנרוא, גבר עדין, הנראה כתאום החביב של היטלר (שהופיע בדימויים שונים בעבודות האמנות שלו בעבר).

שיתוף פעולה נוסף, ארוך שנים, מקיים יפמן עם קולקטיב הנשים האפריקאיות קוצ׳ינטה. לקח לו זמן מה להתחבב על הנשים ולרכוש את אמונן, למרות שהביא הוכחות – מעבודות הסריגה הידועות שלו. הוא נחת אצלן כעוף מוזר המגיע מעולם אחר: גבר, לבן, ישראלי, עם נטיות נשיות – שאלות של מגדר, רקע של אנורקסיה – ושאר נושאים הרחוקים מעולמן, שעולים בחייו ובעבודותיו של יפמן לאורך השנים. אך הוא התגבר על המרחק, אימץ אותן והן אימצו אותו.

גיל יפמן וקולקטיב קוצ׳ינטה, מיצב גדר חיה (סריגה)

יפמן מצא בסיפורן הד רחוק ומרתק לבעיות המעסיקות אותו. רובן הגיעו לארץ לאחר שנמלטו מגורל אכזר והן נושאות טראומות של עינויים, שבי, שיעבוד והתעללות (הקולקטיב משמש הן כמקור לפרנסה ויצירה והן כמסגרת תומכת). הן מייצגות בעבורו גם רקע היסטורי של שיעבוד וקולוניאליזם, סחר בבני אדם ורצח עם – שהתחוללו באפריקה לאורך מאות שנים.

כתרגיל מחשבתי מעניין הוא קושר את סיפורי הזוועה מאפריקה (ובאופן ספציפי של מבקשי המקלט בישראל) לסיפורי השואה והאתוס של העם היהודי. באותה עת הוא מכניס נשים חסרות מעמד חוקי, העוסקות במלאכת יד (קראפט), אל המוזיאון היוקרתי – לב הממסד הישראלי ומעוז האמנות המתבדלת. כמי שמורד בהיררכיה בין אמנות ״טובה״ לאמנות שנחשבת פחות חשובה, הוא ערך בחודשים האחרונים כמה ״מעגלי סריגה״ במוזיאון, שבהם ישבו האמן, נשות קוצ׳ינטה ומתנדבות מן הקהל (ומעט מתנדבים גם), ועמלו על סריגת פסל רך של גדר חיה, שמוצג בכניסה לתערוכה.

הנרטיבים בתערוכה נשזרים דרך מוטיב של טבע מתורבת: הגדר החיה (הסרוגה) מבוססת על מכתב מ־1943 שבו הורה מפקד מחנה אושוויץ לראש המפעלים החקלאיים של האס.אס. להזמין שיחים, צמחים ועצים שיסתירו בחינניות את המשרפות. דרך הטבע האילם והחלל האלגנטי, שכל עבודה בו מוצבת כאנדרטה, הוא חושף צלקות ונועץ סיכות מדוייקות ומכאיבות במפת התיעוד והזיכרון. או כדברי האוצרת: ״הופך את אבני היסוד של החברה הישראלית, פותח פצעי זיכרון, מתבונן בהם בעיניים פקוחות, ומטמין בתוכם זרעים חדשים״.

The post היה רע לתפארת: סיפורי השואה של גיל יפמן במוזיאון ת״א appeared first on מגזין פורטפוליו.

מוזיאון תל אביב שבר השנה שיא של כל הזמנים מאז פתיחתו, עם מעל למיליון מבקרים במהלך שנת 2018 – גידול של 23% ביחס לכמות המבקרים ב־2017. בימים אלה מסיימת את תפקידה מנכ״לית המוזיאון, סוזן לנדאו,שנכנסה לתפקיד באוגוסט 2012, וכיהנה גם בתפקיד האוצרת הראשית.

בתקופת כהונתה של לנדאו עשה מוזיאון תל אביב כברת דרך בהצגת תערוכות משמעותיות ושיתופי פעולה עם מוזיאונים בין־לאומיים מהחשובים בעולם, וכן ברכישת עבודות לאוספיו כמו התערוכה מושכת הקהל זמנים מודרניים, יצירות מופת מאוסף מוזיאון פילדלפיה לאמנות, שנחשבת לאחד הגורמים לעלייה במספר המבקרים. 

לנדאו הניעה יוזמות ארגוניות ותוכניות רבות במוזיאון. בין היתר יזמה תערוכות של אמנים בין־לאומיים בולטים, כמו הירושי סוגימוטו ולוריס גראו (תערוכות המוצגות כעת), ויק מוניס, אלמגרין ודראגסט, כריסטיאן מרקליי, לואיז בורז׳ואה ועוד. היא גם יזמה את סדרת ההצבות המיוחדות לחלל הגבוה של מפל האור במבנה החדש של המוזיאון, עם אמנים כמו: דאגלס גורדון, טום פרידמן, ג׳ואנה ושקונשלוס ועוד. בימים אלו לנדאו ממשיכה לנהל בהתנדבות את פרויקט החידוש של האגף הראשי במוזיאון, שצפוי להסתיים במרץ השנה.

סוזן לנדאו. צילום: סטודיו אדיגיטל

תורים בכניסה לתערוכה "השעון" (צילום באדיבות מוזיאון תל אביב)

The post שיא למוזיאון תל אביב: מעל מיליון מבקרים ב־2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

סטטוס קוו במוזיאון תל אביב

במוזיאון תל אביב נפתחה התערוכה ״סטטוס קוו: מבנים של משא ומתן״, שהוצגה בביתן הישראלי בביאנלה ה־16 לאדריכלות, ונציה 2018. אוצרי הביתן – דבורה פינטו פדדה, יפעת פינקלמן, אורן שגיב וטניה כהן־עוזיאלי (המנכ״לית הנכנסת של מוזיאון תל אביב) – מציגים כעת גרסה מורחבת של התערוכה. סטטוס קוו הוא הכינוי המקובל להסכמי חזקה ושימוש במקומות קדושים המשותפים לקבוצות יריבות. סטטוס קוו מחייב כל שלטון מקומי לנהל רשת סבוכה של משאים ומתנים המאפשרים את תפקודם היום־יומי המשותף של אתרי המחלוקת. בשונה מתקנות אחרות, הוא חומק מיישום מוסדר וקבוע בחוק ומשמר פתרון ביניים המבכר את הפוטנציאל הגלום בשינוי עתידי.

גבירתנו המפילה את החומה, (בית לחם, 2016). באדיבות מרכז המדיה הנוצרי, ירושלים

התערוכה חוקרת וחושפת את המורכבות של המנגנונים המאפשרים לקבוצות שונות לחלוק מרחב בטריטוריות מריבה. היא מצביעה על תפקידה המכריע של האדריכלות כמנסחת סדר יום במקומות מסובכים אלה באמצעות התבוננות בחמישה אתרים קדושים: כנסיית הקבר, הר הבית, הכותל המערבי, קבר רחל ומערת המכפלה.

מרקמי חיים בגלריה שלוש

בשבת תיפתח בגלריה שלוש התערוכה ״מרקמי חיים״ במלאת עשר שנים למותו של גדעון גכטמן (אוצרת: נירה יצחקי). התערוכה קושרת בין כמה ממושגי הליבה שבעבודותיו של גכטמן: המוזוליאום – כאתר הנצחה וזיכרון שמאכלס, ממיין ומקטלג את האוביקט, ובכך מעניק לו משמעות מתוך ההקשר שבו הוא מושם; האובדן האישי אל מול האובדן הכללי; והחיקוי אל מול המקור, בין אם הגוף האנושי כמקור החי, או עבודת האמנות כ״מקור״ שאותו אפשר לשכפל, לזייף וכו׳.

התערוכה תכלול פרטים מעבודתו של גכטמן ״יותם״, מוזוליאום לבנו החולה המתכתב עם עבודתו המוקדמת יותר ״חשיפה״, שהיוותה מוזוליאום ל״איש אנונימי״, היינו האמן עצמו. מחלת הבן מתפקדת כמעין שכפול של מחלת האב, קוד גנטי שמעלה את מושג המקור והחיקוי שהיה מרכזי ביצירתו של גכטמן.

גדעון גכטמן (מתוך הצבה במוזיאון הרצליה 1999. צילום מ״ל)

יהודית שרייבר במקום לאמנות

מבט מלמעלה במקום לאמנות

שתי תערוכות שנפתחות הערב (17.1) במקום לאמנות בקריית המלאכה מציגות בפני הצופים מערך בלתי שגרתי של עבודות. צילומיה של יהודית שרייבר, בתערוכה שאצר גלעד אופיר, מתמקדים בחפצים אורגניים ודוממים, בעלי חיים מתים ושרידים שונים, שהיא מצלמת מלמעלה – חלקם על רקע רצפת הסטודיו וחלקם מונחים בקופסאות ובמגירות, שמורים כחפצים יקרי ערך ומכמירי לב. בגלריה הדפסי הצילומים פרוסים בגובה נמוך, כמו מרחפים מעל פני הקרקע ומזמינים את הצופים להלך ביניהם ולסרוק במבטו ממעוף הציפור.

גם תערוכת היחיד של שלמי ברוש, אמן ירושלמי שנפטר בשנת 2014, מאורגנת בחלל באופן המושך את המבט מטה ומעלה – בין פסלי עץ ותמונות מתכת, עבודות המקיימות מתח תמידי בין הצורה והחומר, בין הדומם והאנושי. אוצרות: תמר אייזן גולדשטיין וסיון פיינזילבר־יורן.

טל משה בגלריה בנימין

לחץ.אוויר בגלריה בנימין

בגלריה בנימין נפתחת הערב (17.1) התערוכה הקבוצתית ״לחץ.אוויר״. פעולות פיזיות ורגשיות, לעיתים אלימות, לעיתים מלאות חמלה, נשזרות זו בזו בתערוכה שכולה סבה סביב מצבי דחיסה שונים. החיים בעידן שלנו מתאפיינים בעודפות – מידע, חפצים, אוכלוסין, חוויות ועוד – מתקיימים זה לצד זה ומתחרים על מקום וזמן מוגבלים. אנו גרים בצפיפות, דוחסים מידע, מועכים זבל ונאבקים להספיק יותר.

ללחץ שבו אנו מתקיימים יש השלכות פיזיות על העולם ובעיקר השלכות על הנפש. העבודות בתערוכה בוחנות באמצעים שונים את התוצאה והמשמעות של הפעלת לחץ, הן במובן הפיזיקלי, ובעיקר כמצב תודעתי קיומי מתמשך. משתתפות: ליאור אשל, ירדן בן־צור, צאלה גרינברג, אסיה וקסלר, טל משה, מיכל קליסקי. ליווי אוצרותי: שלומית ליוור.

The post הרשימה המשותפת // 17.1.2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

קרן ברוך ורות רפפורט ייסדה בשנת 2006 פרס המוענק מדי שנה לשני אמנים, בכיר וצעיר, שמתגוררים ופועלים בישראל. הפרס מוענק מאז בכל שנה במהלך חודש מרץ, לציון יום הולדתו של ברוך רפפורט ז״ל, שנפטר ב־2010. בשנת 2018 לא הוענק הפרס עקב פטירתה של רות רפפורט, וכעת, בתום שנת האבל, חוזרים בני המשפחה להעניק את הפרס ע״פ מורשתם של ברוך ורות רפפורט ז״ל.

השנה זכו בפרס רפפורט לאמן בכיר דוד גינתון ובפרס לאמן צעיר ערן נוה. הפרס לאמן הבכיר על סך $85,000 – כולל 35,000$ שיוענקו לאמן עצמו ו־50,000$ למימון תערוכה מלווה בקטלוג. הפרס לאמן הצעיר ע״ס 35,000$ – כולל 15,000$ שיוענקו לאמן עצמו ו־20,000$ למימון תערוכה מלווה בקטלוג. חבר השופטים בוועדת פרס רפפורט לאמנות לשנת 2019 כלל את עירית רפפורט – נציגת המשפחה; דורון רבינא – אוצר ראשי, מוזיאון תל אביב לאמנות; דורון סבג, רבקה סקר, סוזן לנדאו, דלית מתתיהו ופרופ׳ מיכל נאמן.

דוד גינתון, צד אחורי של ציור, 1995. צילום: אבי חי

גינתון נולד בשנת 1947 בתל אביב. תחילת דרכו האמנותית בשנות ה־70 עמדה בסימן מובהקות הציור כמדיום מרכזי הנושא את האמנות. בהמשך, בהשפעת האמנות המושגית שהתעלמה מההבדלים המדיומליים, נעשו עבודותיו בעזרת צילום, טקסטים ואוביקטים. האמנות ועשייתה כנושא של העבודה (ארס פואטיקה) הייתה ללב עשייתו. באופן זה, גינתון מיקם את עצמו ביחס לאמנות המערבית על מנת להדגיש את המחויבות שלו להיסטוריה של האמנות ובה בעת את העמדה הפריפריאלית שלו כאמן ישראלי.

בראשית שנות ה־90 הפך גינתון את הצד האחורי של הציור לנושא העיקרי של עבודתו. תחילה בסדרת צילומי ״צד אחורי״ של ציורים מתוך האוסף הישראלי והבין־לאומי של מוזיאון תל אביב לאמנות, ובהמשך בציורי צד אחורי במסורת ציור ״הטעיית העין״, שהיו לנושא הבלעדי של עבודתו עד היום. בעבודות אלה שהוצגו כקבוצות מתקיים יחס דיאלקטי בין יש ואין. גוף העבודה של גינתון מגלם את כושרה של היצירה להתקיים במישור אחד עם הפרשנות אודותיה, ובכך הופך המעשה הפרשני לבשר החי של הציור.

ערן נוה, מורה דרך, 2018

נוה, יליד רחובות 1979, בוגר תואר ראשון ושני בתוכנית ללימודי אמנות בבצלאל. עבודתו של נוה רב־מדיומלית ופועלת בתחום הציור, הפיסול, הרישום, הווידאו והפרפורמנס. חומרי הגלם שאיתם הוא עובד הם לרוב חומרים זמינים ויום־יומיים, ולצדם חומרי השראה מטאפיזיים כמו זמן וחלל. עבודתו מורכבת ממערכות מאולתרות הנראות כהרהור אודות מצבים נפשיים ופיסיים כגון דעיכה, דיכאון, ריקבון ואימה, לצד שאלות מסורתיות מודרניסטיות כמו יחס בין צורה ותוכן והעדפת עמדה גבולית בין המקצועי לחובבני, המתוכנן והאקראי.

נוה נוגע בשאלות פנים אמנותיות, מעלה תהיות הקשורות לאופני מבע, סגנון, גבולות השפה, מדיום ודרכי ביצוע. עבודותיו משופעות בהומור שחור ובדיחות פנימיות המחזירות את מעשה האמנות אל המציאות הבנאלית ואל עמדה המפנה גב אל המונומנטלי. הלך הרוח השורה בעבודות נסחף אל עבר מחוזות של אסקפיזם חלומי וסוראליסטי ללא ויתור על הנוכחות החומרית ומגע היד.

במקביל להענקת פרס רפפורט לאמנות, מוענקים פרסי רפפורט למצוינות במחקר הביו־רפואי בשיתוף מכון רפפורט למחקר, ופרס לעשייה נשית פורצת דרך ומחוללת שינוי בחברה הישראלית, המוענק ע״י קרן ברוך ורות רפפורט בשיתוף גלובס.

The post הוכרזו זוכי פרס רפפורט לשנת 2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

אמנון דוד ער, צייר. בן 45, מזה חמש שנים חי ועובד בברלין.
אתר / פייסבוק/ אינסטגרם

סטטוס זוגי

במערכת יחסים מזה כעשור עם יהודה ענבר, פסנתרן קונצרטים.

מה בצלחת?

הבעיה שאני באמת אוהב לאכול כמעט הכל, בדיקות הדם שלי קצת פחות אוהבות את זה.

אמנון דוד ער. צילומים: מ״ל

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

החל מיום שלישי (12.3) אני מציג לקט של עבודות גדולות, מרביתן חדשות, בתערוכת העשור לזוכי פרס שיף במוזיאון תל אביב. הייתי הזוכה הראשון בפרס, ובעקבותיו הצגתי תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב בשנת 2009. בתערוכת העשור לפרס אפשר יהיה לראות את ההתפתחות של עבודתי מאז, ולראשונה בארץ ייחשפו גם כמה עבודות שאפתניות חדשות שהצגתי עד כה רק באירופה.

כצייר העובד מהתבוננות עבודותיי התאפיינו תמיד בנאמנות למציאות ובסקרנות ועניין פנאטיים כמעט בעולם הסובב אותנו. אני משתדל לעבוד בגמישות טכנית גדולה, ועסוק תדיר בחיפוש נושאים חדשים, דרכי הבעה חדשות ואמצעים לביטוי רגשי. לתפישתי מאז ובשל המצאת המצלמה, ציור ריאליסטי צריך להציע אלטרנטיבה למה שהמדיות החדשות מתקשות לספק – רגש, אווירה, ניתוח חושי ופרשנות פסיכולוגית.

בעבודותיי החדשות יותר אני מחפש ללא הרף את היופי והייחוד בעולם הקפיטליסטי גדוש הלכלוך והרעש, ומתרכז בבחירה בטריוויאלי והיום־יומי. כך אני יוצר מעין מראה צינית לפופ־ארט של שנות ה־60 ולתרבות הצרכנות. אחד מתחומי העניין המרכזיים בעבודתי הוא החומר והטקסטורה של חפצים שונים, שאת חלקם אני אוסף סביבי באובססיביות, וחוקר את אפקט האור על הצבעוניות ותחושת האווירה ששורה על הציור.

אמנון דוד ער (צילומים מ״ל)

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

לפני מספר שנים ניגשתי לרון ארד בחצר של הרויאל אקדמי בלונדון, שם הוא בדיוק סיים להתקין פסל, כדי להגיד לו שאני מאוד אוהב את עבודתו. נראה לי שזה היה החיכוך היחיד שהיה לי עם אבק כוכבים.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

הייתי שמח להחזיק מספר סטודיואים בערים מעניינות בעולם, ואולי גם אחד על גלגלים, כדי שאוכל לדלג בין עונות ובין נושאים. מיותר לציין שזה חלום לא מאוד ישים.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

אני לא רוצה לציין את האחרון, רק את האהוב ביותר. לפני עשר שנים בערך קניתי לי מגבעת בורסלינו מהממת בירוק זית. מתתי עליה וחבשתי אותה עד שהיא נהרסה לחלוטין. עד היום אין לי לב לזרוק אותה.

רוצות להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // אמנון דוד ער appeared first on מגזין פורטפוליו.

תערוכת העשור לפרס חיים שיף לציור פיגורטיבי במוזיאון תל אביב נפתחת בקיר מלא פרצופים, כולם מביטים אליך. איש עומד, אישה יושבת, פנים מציצים מאחורי משטח לבן, חדר מעוות במראה קמורה, שמלה ריקה. כל אלה הם פורטרטים עצמיים של האמנים המשתתפים בתערוכה. יופי של אקספוזיציה – מסקרנת, נותנת טעימה מהעתיד לבוא ומושכת אותך להיכנס ולגלות.

דיוקנאות עצמיים הם סוגה ידועה ומוכרת בהיסטוריה של האמנות והם נחשבים לבעלי משמעות רבה, כמשקפים את האופן בו האמן תופס את עצמו או רוצה שהצופה יתפוס אותו. מה מנסה לספר דוד ניפו כשהוא מצייר את עצמו כדייג? האם אמנון דוד ער עושה מחווה לואן־אייק בשימוש במראה קמורה? האם שמלת הכלולות הריקה של אורית אקטע הילדסהיים מייצגת אותה כאישה? השאלות כמובן נותרות פתוחות, וטוב שכך.

אחרי הדיוקנאות, לכל אחד מהאמנים שזכו בפרס שיף לאורך השנים מוקדש קיר אמן, ועליו מוצגות עבודות שמייצגות מבחינת האוצרים תקופה של יצירה, ולא רגע נקודתי – כמו זה שבו התקיימה התערוכה של כל אחד מהם.

דוד ניפו, דיוקן עצמי בתור דייג

אמנון דוד ער

ערן רשף מפליא לצייר בדיוק רב, נאמן למציאות עד שקשה להאמין שמדובר בציור, גם כשמסתכלים מקרוב. הבחירות של רשף ממקדות את המבט בחפצים חתומים, מחסומים – דלת סגורה, תיבת תכשיטים, מקרר עתיק. כמו קורא לנו לנחש מה עומד מאחורי הדלת, מה בתוך התיבה. השמות שהוא נותן לעבודותיו מפעילים את דמיונם של הצופים ויוצקים סיפור בחפצים הדוממים. העמלנות וההשקעה המרובה בכל ציור, שתהליך יצירתו אורך בממוצע כחצי שנה, מעורר שאלות: מדוע היה חשוב לאמן לצייר את כל הסדקים, את החלודה, הטיח המתקלף. דורון לוריא, אוצר התערוכה, מכנה את רשף ״משורר הג׳יפה״.

בפינת הקיר של אמנון דוד ער, הזוכה הראשון בפרס שיף, תלויה העבודה שזיכתה אותו בפרס לפני עשור, והיא במידה רבה מחווירה אל מול העבודות החדשות יותר. במרכז הקיר תלויה דמותו של ישו, כפי שער בוחר לתאר אותו – הוא פורס ידיו לצדדים אולם אינו צלוב; הוא נימול, מישיר מבט אך אינו מסגיר סבל או צער. ער קרא לעבודה ״הזהו האדם״ כהומאז׳ לפרימו לוי, שורד הפלנטה אושוויץ המגלם את צלם בן האנוש. משני צדדיו שתי עבודות גדולות מימדים, שמהוות התחלה של סדרה בת חמישה ציורים שמתכנן האמן. מצד אחד ״החיים עצמם״ – דמות אנדרוגנית ישובה ומבט מיואש על פניה, מוקפת בחומרים המתכלים הממלאים את חיינו. סממני החיים הקפיטליסטים מצוינים גם בלבוש, ז׳קט מחוייט, מכנסי ג׳ינס ונעלי קרוקס. בצד השני ״המוות״ – הרבה יותר פשוט כביכול: גופה על מיטת בית חולים מחוברת למכשירים, כשרק שלד מארח לה לחברה. ער מתאר את המוות בעידן המודרני, קר ומנוכר. הצופים נשארים עם חידה מעוררת חרדה.

דוד ניפו מרבה לצטט מיצירות אולד מאסטרס. הוא נותן להם אינטרפרטציה משלו ובכך מנכס אותם לעצמו. ניפו מתייחס להשאלות אלה כאל סימפול, ששגור יותר בתחום המוזיקה. למשל, את הדיוקן הכפול הידוע של פיירו דלה־פרנצ׳סקה הוא ממיר בדיוקן כפול של זוג צעיר בן זמננו, בצבעוניות דומה; בציור המוקדש לגורילה גדולה ומאיימת הקומפוזיציה מזכירה את זו של ולאסקז.

מתן בן כנען, ירמיהו

עפר רותם, גילה ובריכה

עפר רותם יוצא דופן בחבורה, הוא מצייר בעפרון בלבד, ציורים גדולים מונוכרומטיים. במבט ראשון הם נראים מדוייקים להפליא, כמעט צילומיים. מקרוב ניתן לראות שרותם חומד לצון ושותל כל מיני דימויים, כמו שדונים קטנים שמציצים ודימויים מוכרים מתולדות האמנות (הצעקה של מונק, דיוקנו של ואן־גוך והאדם ההולך של ג׳קומטי הם רק כמה מהם). הגילוי נותן תחושה אינטימית, כאילו האמן חולק עימנו בדיחה פרטית. בתערוכת היחיד שלו לפני ארבע שנים הוצמדה לכל ציור זכוכית מגדלת כדי שאף יצורון לא יחמוק מהצופים.

אורית אקטע מציגה מבט מאוד חשוף ואישי. הציורים מגלים מציאות קשה של חוסר אונים:  באחד הציורים היא כפותה לכיסא, ראשה מכוסה בשק (ציטוט ממגריט) ורגליה חצי שקופותן; בקיר הדיוקנאות מוצגת שמלת הכלולות הריקה, עדות לריקנות נישואיה הראשונים. בציור אחר היא מציירת עצמה לבושה באותה שמלה וטבעת הנישואין תלויה על ידה, כמו הוצאה להורג. הציור הטרי ביותר, אותו מיהרה אקטע לסיים לטובת התערוכה נקרא ״כלואה״, ובו היא לבושה בבגדי החינה התימניים המסורתיים. הכאב והמצוקה ניכרים על פניה המציצים כמו מצוהר מבעד לבגד הגדול והכבד. אקטע מספרת כי מבחינתה הציור הזה הוא פרידה מהתקופה הקורבנית שלה, ואכן ניכר בו השינוי בגישה, בטכניקה ובחופש שלקחה לעצמה. בימים אלה היא עובדת על דיוקן עצמי שמשדר יותר כח ושלמות עם עצמה.

סיגל צברי מעידה על עצמה שהיא מתרכזת במפגש שבין ההתבוננות להשתנות ומנסה להישאר נאמנה אל שניהם. מצד אחד היא מציירת מה שהיא רואה, מתבוננת בחי (להבדיל מציור על פי תמונה) ומצד שני היא מתמסרת גם לשינויים. גם הרעיונות בציור משתנים ומהווים מבחינתה את ההיסטוריה של הציור, על כן היא לא מוחקת אלא משנה, משאירה עדויות בשטח, והצופה נקרא לאסוף את הרמזים ולעקוב אחרי הלך הרוח של הציירת.

סיגל צברי, בין השמשות

לאוניד בלקלב מצייר באובססיביות את עצמו. כל הקיר שלו מלא בדיוקנאות עצמיים שמלווים אותו לאורך תהליך התחרדותו, שבאופן פרדוקסלי הפך אותו יותר ויותר דומה לדמותו של ישו. בחלק מהציורים הוא משאיר חצי מהקנבס ריק, עדות לחלק שמוסתר על ידי הציור בעת שהוא עובד עליו.

פאטמה שנאן היא אחת הזוכות הצעירות ביותר בפרס, ובשנה מאז שהציגה את תערוכת הפרס פרצה גם לזירה הבינלאומית. המוטיב המרכזי בעבודותיה של שנאן הוא השטיח, חלק חשוב במסורת הדרוזית. בתחילת דרכה התעמקה בדיקנות והעברת הטקסטורה של השטיח, אולם עם השנים משיכות המכחול הופכות פתוחות יותר, חלקן אפילו לא מתחברות, ורק במבט מרחוק מתקבל השטיח במלוא הדרו, כמו אשליה אופטית נפלאה. באחד הציורים ארגה שנאן את עצמה אל תוך השטיח במין סימביוזה מרגשת.

מיה זר זכתה בפרס שיף בזכות הציור ״לילי״, שבו ציירה את בתה יושבת אל מול מסך המחשב. תולדות האמנות מלאות באינטרפרטציות של גדולי הציירים לנושא האור והאופן בו הוא נשפך על דמויות ואובייקטים. לרוב היה זה נר, לפיד או חלון, ובעידן המודרני זהו אור המסך, השונה בצבעוניותו ובאיכויותיו מזה של הנר ופה טמונה החוכמה. בשנים האחרונות חוקרת זר טכניקות עבודה חדשות ועוסקת בציור חרקים ופרפרים למיניהם.

מיה זר, לילי

אלדר פרבר, אור אחד

אלדר פרבר מחלק את זמנו בין ישראל וגרמניה, ומצייר נופים נטולי אנשים, כמו מנסה לגשר על הפערים בין שני המקומות הללו. בשנים האחרונות נדמה כי הוא עוסק יותר ויותר בצד הגיאומטרי של הקומפוזיציה על חשבון הריאליזם. בעיניי זה מוסיף מימד מעניין.

מתן בן כנען זכה בפרס שיף לשנת 2017 ותערוכת היחיד שלו במוזיאון תל אביב נסגרה לא מכבר. עבודותיו עוסקות לרוב בסיפורים תנ״כיים באינטרפטציה מודרנית, באופן שמזכיר מעט את עבודותיו של הצלם עדי נס. ב־2014 הגיש את הציור ״בת יפתח״ לתחרות הפורטרטים של הנשיונל פורטרט גלרי בלונדון וזכה במקום הראשון. על מנת לא להסגיר את זהותו הישראלית בחר להציג אותה לשופטים כ״אנאבל וגיא״. גם ללא הסיפור השופטים מסתבר אהבו את התמונה, אולם הקונטקסט מטעין אותה בהרבה כח.

את התערוכה חותם קיר גדול של ציורי טבע דומם של כל אחד מהאמנים המציגים, באופן שמביא לסגירת מעגל יפה אל מול הפורטרט העצמי שבפתיחה. גם כאן מדובר בסוגה עם היסטוריה ארוכה ותמצאו בה התייחסויות לתולדות האמנות כמו ציורים של מרכיב מזון אחד (סרדינים של מתן בן כנען) וממנטו מורי (אמנון דוד ער).

זמן פיגורטיבי

את הפרס יסד דובי שיף, אספן חובב הז׳אנר, ששם לו למטרה לעודד את הציור הפיגורטיבי־ריאליסטי בישראל. שיף חש כי זרם זה לא בא מספיק לידי ביטוי בימינו, ועל חשבונו מוצגת אמנות קונספטואלית קשה להבנה. אולם לדבריו, הוא מאמין כי בקרוב תחול התפכחות והשוק יחזור את היופי והעומק בציור הריאליסטי.

ואולי העתיד כבר כאן – יותר ויותר אמנים עוסקים היום בציור הפיגורטיבי, די להביט בתערוכה החדשה במוזיאון פתח תקווה, העוסקת באינטימיות בציור ומציגה עבודות נפלאות של יוסי מרק, ארם גרשוני, ידידיה הירשברג וכן דוד ניפו זוכה פרס שיף (אוצרת ליזה גרשוני). גם ביריד צבע טרי שיתקיים בסוף מאי, שיש הרואים בו סוג של ברומטר לשוק האמנות הישראלי, יש ייצוג משמעותי לאמנים פיגורטיביים צעירים דוגמת מיכאל ליאני ומארק גלזין.

אוצרי תערוכת פרס שיף מדגישים את המגוון והפנים הרבות שלובשת האמנות הפיגורטיבית הריאליסטית. כביכול כולם מציירים בנאמנות את המציאות, ובכל זאת לכל אחד יש קול שונה. נושא משמעותי לא פחות שעולה בתערוכה הוא מימד הזמן וההשפעה שלו על היצירה של האמנים. התערוכה מאפשרת התבוננות רוחבית, ממנה ניכר שרוב האמנים החלו את דרכם בציור מדוייק מאוד ועם השנים הוסיפו דרגות חופש. זה עדיין ציור פיגורטיבי ריאליסטי, אולם האמירה האישית בו חזקה ונוכחת יותר. התערוכה מספרת את סיפור התבגרותם של האמנים ועל כן בעיניי, לא פחות מריאליזם, התערוכה הזו עוסקת בזמן.

אורית אקטע, כלואה

The post תערוכת העשור לפרס שיף: מה קורה לאמנים עם הזמן appeared first on מגזין פורטפוליו.