מסע בין כוכבים: אנדרס סנטו מחפש את מוזיאון העתיד

פורטפוליו בשיתוף מוזיאון תל אביב

בינואר 2020 ירד בתל אביב מבול בקנה מידה תנ״כי. בתים הוצפו, אסונות התרחשו, ואנדרס סנטו מצא עצמו לכוד במלון בוטיק קטן באזור השוק, וכמעט שהחמיץ את הביקור המתוכנן שלו במוזיאון תל אביב. 

״זה אחד המקומות האחרונים שהספקתי לראות, לפני שהעולם נכנס לשיתוק כללי. בדיעבד, קשה שלא לראות בכך אות לבאות. חודשיים אחר כך התחילה מגיפה עולמית, התמוטטות כלכלית וגל של אי־שקט פוליטי״, אומר סנטו, בשיחת זום מביתו בניו יורק.

ובתוך כל אלה, הצלחת להוציא ספר במהירות שיא – אפשר לומר שיצא משהו טוב מהשנה הארורה הזו?

״זה בהחלט היה מאוד מהיר. בדיוק לפני שנה התחלנו לדבר על הספר, באמצע אפריל נחתם החוזה ובאוקטובר כבר ירד הספר לדפוס. אנשים הגיבו לכך באופן מאוד רגשי – אמרו שיש בזה משהו אופטימי. העובדה שאנחנו מסתכלים על העתיד ולא מתבוססים בייאוש שאפף את הכול בשנה האחרונה, מעניקה לספר משנה חשיבות.

״וזו בדיוק הייתה הכוונה שלי – לראות מה יש מעבר לקשת (אם לדבוק במטאפורה של המבול). כי כל משבר כזה הוא גם התחלה של משהו חדש. ואנחנו מנסים לברר מה הולך לקרות״.

אנדרס סנטו. צילום: פטריס קזנובה

מוזיאון לוקאס, לוס אנג׳לס. צילום: מ״ל

מוזיאון הגראג׳, מוסקווה. צילום: Alexey Narodizky

את הבירור הזה עורך ד״ר אנדרס סנטו בספרו The Future of The Museum (עתיד המוזיאון), שיצא לאור בהוצאת Hatje Katz הבינלאומית. סנטו הוא חוקר וכותב בתחומי התרבות, פרופסור באוניברסיטת קולמביה בניו יורק ויועץ אסטרטגי למוסדות תרבות ואמנות. כבר יותר משני עשורים שהוא מתבונן בזירה העולמית של המוזיאונים, ורואה אותה כקהילה גלובלית. ביום שני הקרוב יהיה סנטו הדובר המרכזי באירוע מקוון של מוזיאון תל אביב ואיגוד המוזיאונים ICOM להשקת הספר.

בשנת 2012 הוא הוביל יחד עם מוזיאון המטרופוליטן את ייסודו של פורום מנהלי מוזיאונים בין־לאומי. הספר מתבסס על אותה קהילה, וכולל ראיונות שניהל בשנה האחרונה עם 28 מנהלי מוזיאונים בעולם, שיחד בוחנים את השאלה על עתידו של המוזיאון.

ואיך אפשר לברר את העתיד מבלי לקחת בחשבון את העבר?

אחד הכיוונים העולים בבירור בספר, הוא ריבוי הנרטיבים ו״היסטוריות מרובות״ – בכל הקשור לאמנות, לחברה ואף לאנשים ספציפיים שסיפוריהם הושתקו בעבר. לדברי סנטו: ״סיפורו של המוזיאון יהפוך לקליידוסקופי יותר – הוא ישיל את האחידות והמונוליתיות שלו לטובת פיצול וגיוון, למערך של גרסאות של ׳מה שמוזיאון יכול להיות׳.

״אני חושב על האג׳נדה של אוצרים, שכבר שנים שואפים להציג את המגוון והשונות של קבוצות אמנים והעולמות של אוכלוסיות מרובות. זו הייתה משימה שהם לקחו על עצמם מאז שנות ה־90, פחות או יותר – אפשר לומר שבתקופה שאחרי המלחמה הקרה החלה ההכרה במגוון אוכלוסיות שקודם לא ספרנו אותם״.

בבואו לעסוק בתחום ויזואלי, סנטו דווקא מוותר על דימויים אמנותיים ועושה בחירה אידאולוגית מעניינת, כשהוא מציג בכל ראיון את תמונת המוזיאון, ללא תמונת המרואיינ.ת

בבואו לעסוק בתחום ויזואלי, סנטו דווקא מוותר על דימויים אמנותיים ועושה בחירה אידאולוגית מעניינת, כשהוא מציג בכל ראיון את תמונת המוזיאון, ללא תמונת המרואיינ.ת. כך הוא יוצר הקבלה בין דיוקן האדם והמוזיאון, ויוצר עבור הקוראים פיתוי בדמות מסע עולמי, מסע בין כוכבי תרבות ומקומות נחשקים, אם תרצו.

אמרת שכבר מזמן רצית לכתוב על עתיד המוזיאון, ודווקא המגיפה סיפקה הזדמנות – וממש זמן פנוי – לעשות זאת. איך נבחרו 28 המרואיינים?

״כשהמו״ל שאל אותי בתחילת הדרך כמה אנשים ארצה לראיין – אמרתי 15־20. אבל כשהתחלתי לנוע הבנתי מה נחוץ. הקריטריון הראשון שלי היה שזה יהיה מבט גלובלי – והוא מקיף מנהלי מוזיאונים מסינגפור ומישראל וממרוקו, מברזיל ומאוסטרליה, מאפריקה, מאירופה וארצות הברית. והקריטריון השני הוא שמחצית המרואיינים הן נשים ומחציתם גברים – ושתי העובדות הללו לבדן כבר מצביעות על השינוי והשיפט שאנחנו עוברים״.

אשאל אותך את ״השאלה הזהה״ שחוזרת בכל הראיונות בספר: מה זה מוזיאון? אחד המרואיינים שלך אומר (וצודק!) שזו שאלה קשה, כמעט כמו ״מה זה אמנות״…

״אני שמח ששמת לב שהראיונות הם אינדבידואליים, אך יש חלק מהשאלות שחוזרות בכולם. וזה חשוב כדי להבין את המנעד העצום של התשובות של אנשים שונים. גם התשובה שלי לשאלה הזו היא שמוזיאון הוא לא דבר אחד, אלא שדה של אפשרויות. לא להסתכל על המוזיאון כעל מוסד בעל מאפיינים אחידים, אלא כפריזמה שיש בה מקום לכל הגוונים, כהצעה או תפריט פלורליסטי.

״הדבר השני שבעיניי מגדיר מוזיאון, הוא התחושה המאוד פשוטה שזה מקום שאני רוצה להיות בו. הוא לא קר ומנוכר ומתנשא; זה לא שיעורי בית; זה לא מוסד קפוא על שמריו. זה מקום שאפשר להסתובב בו וכיף להיות בו. וכדי ליצור מקום כזה, צריך לראותו מבחינה רעיונית כמקום שהוא גדול מהגדרות ותוכניות עבודה״.

אנדרס סנטו: מוזיאון הוא מקום אינקלוסיבי, שמזמין את כולם, ללא דרישות של ידע מוקדם. אני חושב שזה מקום שכל עיר זקוקה לו, ואני מאמין שכיום מוזיאונים שמים את זה לנגד עיניהם

היום המוזיאונים כבר מצליחים לעשות זאת?

״כבר מזמן יש לי בראש (עוד) ספר, על ׳בית התפילה, הקניון והמוזיאון׳ (The Mosque, The Mall and The Museum) – אלה הם המקומות שכולם הולכים אליהם – כוווולם – ומעניין לראות שאין הרבה מקומות אחרים שעונים על כך. כולם צריכים לקנות דברים לצרכי היום־יום; כולם (הדתיים שבינינו) הולכים לבתי התפילה. ואני רוצה לראות את המוזיאונים גם כמקום כזה״.

כפי שאומרת טניה כהן־עוזיאלי, מנכ״לית מוזיאון תל אביב, המוזיאון הוא סוג של ״אגורה״, כיכר העיר.

״אכן. מקום אינקלוסיבי, שמזמין את כולם, ללא דרישות של ידע מוקדם. אני חושב שזה מקום שכל עיר זקוקה לו, וזה מעבר להגדרות הפדגוגיות. ואני מאמין שכיום מוזיאונים שמים את זה לנגד עיניהם. זה לא פחות חשוב מהתוכנית האדריכלית״.

כדי להיות מקום אינקלוסיבי, למשוך יותר קהל ושכולם ירגישו בנוח להסתובב בו, המוזיאון צריך להיות נגיש יותר גם לאנשים שלא מתעניינים באמנות. זה לא משנה את כל התמונה?

״מוזיאונים לומדים לתקשר בשפה חדשה, לקהלים רחבים יותר. הרעיון הוא לחשוב על חברה ותרבות הרבה פחות היררכית. כולנו גדלנו עם התפיסה שהמוזיאונים הם היכלות שניצבים בראש הגבעה, ואני חושב שהדור החדש של אוצרים, מנהלי מוזיאונים ואפילו ארכיטקטים, חושבים באופן הרבה יותר אופקי, בגובה העיניים.

״זה לא אומר לעשות רדוקציה אלא דיאלוג במקום מונולוג שמוכתב מלמעלה למטה. הספר משקף את השיפט הזה, שנמצא בעיצומו – את הדרך שעשה עולם האמנות למקום יותר דמוקרטי. השאלה הקשה היא – איך שומרים את הרמה הסופר גבוהה אקדמית, שאסור להתפשר בה, בד בבד עם הפנייה לקהל באופן יותר דמוקרטי״.

טניה כהן־עוזיאלי: אנחנו מדברים על שינוי פרדיגמה. פעם, מזמן, הקהל שלנו היה ׳מבקרים׳; אחר כך, עם פרוץ עידן הצריכה, הם היו ל׳לקוחות׳ שלנו. כיום, אנחנו מדברים על ׳משתתפים׳

את השינוי הזה מתארת כהן־עוזיאלי בראיון עימה בספר. לדבריה, הרלוונטיות של המוזיאון תהיה תלויה לא מעט בחשיבה גמישה ופתוחה: ״אנחנו מדברים על שינוי פרדיגמה. פעם, מזמן, הקהל שלנו היה ׳מבקרים׳; אחר כך, עם פרוץ עידן הצריכה, הם היו ל׳לקוחות׳ שלנו. כיום, אנחנו מדברים על ׳משתתפים׳. נראה לי שהמוזיאון צריך להפוך לפלטפורמה המשרתת את הקהילה – להיות פעיל לא רק תרבותית, אלא גם בהקשר של נושאים חברתיים״.

וסנטו מדגיש: ״זה לא שהנושאים הללו עלו לפתע במהלך המגיפה – אלא שהמגיפה היא כמו דלק שהאיץ תהליכים והגביר את הנושאים האקוטיים. השאלה המרכזית שעלתה בשנים האחרונות ובשנה זו ביתר שאת, היא איך פונים לחלקים בחברה שמרוחקים כל כך זה מזה, שחלוקים באופן עמוק על כל כך הרבה נושאים. 

״איך אפשר להיות רלוונטי לכולם, אם ׳כולם׳ מתחלקים לסקטורים ולתתי־קבוצות ולא שייכים לשלם אחד. אני חושב שיש שאיפה אמיתית לגשר על החלוקות האלה – לפי מיקום חברתי וכלכלי, סטטוס ומעמדות, צבע עור, פערי דורות – ולא תמיד מצליחים.

מוזיאון תל אביב. צילום: גיא יחיאלי

מוזיאון מגדל מורי, טוקיו. צילום: .Mori Building Co

מוזיאון M+, הונג קונג. צילום: Kowloon Cultural District Authority

״השנה האחרונה הייתה תקופה של התעמתות רצינית ומחוייבת עם הנושאים הקשים. זה תהליך של טרנספורמציה שהיה כבר על שולחנם של אנשי התרבות, ואנשים שהאמינו על עצמם שהם מאוד פרוגרסיביים הבינו כעת שכוונות טובות לא יספיקו.

״דברים שנועדו לתקן את המצב של אי שוויון מאוד עמוק – יקח שנים רבות וצריך לנקוט עמדה ופעולה בכל שדרות המוזיאון: מאיוש המשרות דרך האוספים ועד לייצוג באולמות התצוגה, והפרשנות – מי יגיד ומי יקבע מהם הסיפורים שנספר. גם השיווק והמיתוג והגישה החברתית של המוזיאון עוברים שינויים״.

השאלה על תפקידו החברתי והפוליטי של המוזיאון עולה באופן בולט בשיחה שלך עם כהן־עוזיאלי.

״התחלתי את העבודה על הספר זמן קצר לפני רצח ג׳ורג׳ פלויד. כמה שבועות אחר כך, כל מוזיאון (בארצות הברית לפחות, אבל גם ברחבי העולם) החל לבחון בתשומת לב יתרה את התייחסותו לקהילות שונות. וזה משהו שמוזיאון תל אביב תמיד היה צריך לעשות – בהיותו חלק ממרחב של סכסוך פוליטי״.

כהן־עוזיאלי רואה במוזיאון בהקשר זה מעין עיר מקלט: ״האמנות כרוכה כמובן בפוליטיקה. השיח הציבורי – ודאי בישראל – נעשה אגרסיבי מאוד, אפילו אלים, ונראה לי שהמוזיאון יכול להיות מקום שבו מנהלים שיח באופן תרבותי. על המוזיאון לשמור על איזון, לא להיות פוגעני, אבל לתת מקום רב ככל האפשר לקולות מרובים. חשוב בעיניי שנתאפק וניזהר ממעורבות רבה מדי בשיח הפוליטי, תוך שמירה על מעורבות עמוקה בשיח החברתי״, היא אומרת בראיון עימה בספר.

UCCA Dune, סין. צילום: Zaiye Studio

מוזיאון ה־MET, ניו יורק. צילום: Brett Beyer

מוזיאון פרז, מיאמי. צילום: Robin Hill

אחרי עידן המוזיאונים האיקוניים ובנייני הראווה, הגיעה בשנים האחרונות, טרום המגיפה, תחרות על אפקט WOW, מיצבים אימרסיביים, חוויות עוצמתיות. וכעת?

״המוזיאונים צריכים להתחרות בשוק הפתוח של כלכלת תשומת הלב. חלקם טובים בזה יותר וחלקם פחות. אנחנו חיים בזמנים שאנשים משתוקקים לחוויות אימרסיביות ולרגעי סלפי משובחים, אבל זה לא אומר שכולנו חייבים להפוך למוזיאון הגלידה…

״המוזיאונים עדיין נאמנים לשפת האם שלהם, אבל זה תהליך שקורה. מבלי לפשט יותר מדי – אני חושב שמוזיאונים עוברים מהפכה ומסוג של גראנד הוטל הופכים למלון בוטיק. עוברים מהרצון להרשים לרצון להתחבב, אבל עדיין זה ממקום אחד של מותרות למקום אחר של מותרות. וכעת זה הולך להיות מעניין – איך המתכננים יתבוננו בזה ואיך יהפכו אותם למקומות שבהם אנחנו רוצים להיות. איך יוצרים מקום מזמין ומקבל, ועדיין צריך להיות מקור סמכות״.

האוצר המשפיע ומנהל גלריה סרפנטיין בלונדון, האנס אולריך אובריסט, אומר בספר שהאוצר חייב להיות סקרן כלפי העולם וכלפי כל מגזרי התרבות. הוא מציין שבשורש המילה Curator נמצאת הסקרנות, לצד השמירה והטיפול באוצרות. לדבריו, ״מה שקורה מחוץ למוזיאון חשוב לא פחות ממה שקורה בפנים״.

הסקרנות היא מכנה משותף של האוצרים ושל הקהל?

״סקרנות, אבל גם הדאגה והטיפול – האוצר שומר על אוצרות התרבות ומטפל בהם. אם עד כה זה היה יותר טיפול בחפצים, כעת המבט הרבה יותר ממוקד בקהל. יהיו הרבה טרנדים חדשים שעולים עכשיו, והמוזיאונים מנסים לעמוד בקצב של קהל עכשווי – קהל תרבות שלא בא מתוך מחויבות תרבותית אלא מרצון לבילוי ודרישה תסקרנו אותי״.

אוצר לונדוני אחר, דניאל בירנבאום שמוביל את פרויקט המציאות הרבודה Acute Art – אומר שהמדיום של מציאות מדומה עלול להרוג את כל קודמיו, כי מי צריך אופרה, קולנוע או וידאו ארט (או ללכת למוזיאון) כשאפשר לעשות (ולהרגיש) את כל זה בלי לצאת מהבית. 

מצד שני, אומר בירנבאום, אנחנו לא חיים במציאות של ״או/או״ אלא גם וגם. ״על שולחן ארוחת הבוקר שלי מונח ליד הטוסט האייפון – האביזר המתוחכם והמורכב הזה כרוך בתוך חיי היום יום שלנו. אלה החיים החדשים שלנו ויש בהם היצע ויזואלי נרחב כל כך – שאולי לא נצטרך את הבניינים העצומים והמרהיבים האלה יותר. העולם כולו נמצא בכף ידינו״. 

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

אתה רואה את כניסת הטכנולוגיה כחלק חיוני?

״כיום כשדברים קורים כל כך מהר – גם המוזיאונים לומדים לעבוד ממש מהר, וזו איכות חדשה שאנחנו לומדים. . לדעתי נראה הרבה טכנולוגיה נכנסת למוזיאונים. כי אם לוקח למוזיאון שנתיים לעבוד על תערוכה, לא בטוח שהיא תהיה מתאימה. הפעילות של מוזיאון תל אביב, שהקרין עבודות וידאו ארט על בניינים בעיר בזמן הסגר – היא דוגמה מצוינת״. 

האוצרת קתרינה סג׳וויק ממוזיאון ACMI במלבורן, מדברת על הדאגה מסדר העדיפויות הכלכלי־תרבותי, ביציאה מהמשבר: ״אנחנו חיים בתקופה של פוליטיקה ריאקציונרית, מגיפות, משבר אקלים. למוסדות רבים בעולם נגמר הכסף. הדאגה הגדולה שלי היא שהתרבות והאמנות, ובמיוחד מוזיאונים, גלריות, ספריות, יתפסו כמותרות בלתי חשובים, במקום לראותם כעמודי התווך החיוניים להתאוששות והבראה של החברה״.

ומה מדיר שינה מעיניך? 

״אני מסכים עם סג׳וויק. החשש הגדול שלי הוא מהקלות הבלתי נסבלת שבה ממשלות סגרו מוזיאונים בהנף יד, ולא מיהרו לפתוח מחדש. והשאלה היא, אם אנחנו מספיק חשובים והאם עשינו עבודה מספיק טובה בשביל שיידעו עד כמה אנחנו חשובים.

״והדבר השני שמדאיג אותי – זה דווקא דבר טוב – אני חושב שהמבנה העסקי של מוזיאונים צריך להשתנות, והם צריכים לדעת להיות זריזים מספיק ולקבל שינויים. העולם זז קדימה כל הזמן. לא דיברנו על NFT בקיץ שעבר! העולם שלנו (המוזיאונים) צריך לעמוד בקצב. התפקיד שלי, כיועץ אסטרטגיה, הוא לעסוק בחדשנות, לקחת רעיון ולעבור מהמופשט לקונקרטי, לנסח אותו לכדי תוכנית עבודה.

״אני אוהב מוזיאונים – ואחד הדברים שאני אוהב זה דווקא השמרנות, השימור של התרבות שלנו. כי כשהמותגים הזמניים שאנחנו מכירים ימותו וייעלמו, המוזיאונים עדיין יהיו שם. ויחד עם זאת, הם צריכים להיות רלוונטיים. וזה טוב – כי מה שמדיר שינה מעיניי בלילה הוא מה שמניע אותי לפעולה בבוקר…״.

עתיד המוזיאונים: לדמיין מוזיאונים מחדש
יום שני 26.4 בשעה 18:00
השיח יתקיים באנגלית, פתוח לקהל ללא תשלום
לפרטים נוספים ולינק להצטרפות

הפוסט מסע בין כוכבים: אנדרס סנטו מחפש את מוזיאון העתיד הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.