פורטפוליו בשיתוף מוזיאון תל אביב
יובל: הי עדי, הי עמית. מה שלומכם בימים אלו של שנה לקורונה?
עדי: שנה לקורונה וחגיגות ארבע מערכות בחירות!
עמית: באופן מפתיע הייתה שנה עמוסה עבורנו ועבור המוזיאון. מתרחשים במוזיאון המון מעשים מעניינים כחלק מהעבודה השוטפת, שלא רואים אור יום
עדי: השנה הזאת הייתה תרגיל בגמישות, והמוזיאון היה חייב לחשוב על עצמו בעוד דרכים
יובל: אז אני מניח שמגזין קומפוסט הוא אחד התוצרים של תרגילי הגמישות האלו?
עדי: במובן מסוים כן, זה היה זרז למשהו שהרגשנו שחסר במה שהמוזיאון יכול להציע. כשהמוזיאון נסגר, היה איזה שוק ביחס למשמעות של המוזיאון – מה הטעם במוזיאון סגור?
יובל: אז רגע לפני שנבין מה זה אומר מוזיאון סגור, ספרו כמה מילים עליכם לטובת מי שלא מכיר, מה תפקידכן במוזיאון
עמית: את קומפוסט יצרנו ארבעה עוזרי אוצרים ממחלקות שונות: עדי דהן מהמחלקה לאמנות ישראלית; נעמה בר־אור מהמחלקה לרישום והדפס, סופיה בארי ליפשיץ מהמחלקה לאמנות מודרנית ואני – עמית שמאע, עוזר אוצר נודד במחלקת האוצרות
יובל: יפה. אהבתי את הנודד…
עמית שמאע, עדי דהן, סופיה בארי־ליפשיץ, נעמה בר־אור. צילום מסך זום, 2020
יובל: אז המוזיאון סגור ויש רעיון ליצור מיכל לתוכן מקורי. מה הלאה? איך מתקדמים מפה?
עדי: בסגר הראשון נפגשנו בזום, אחוזי אימה וגעגועים, ומתוך שיחות חולין פתאום נרקם הרעיון להקים פלטפורמה אונליין. חשבנו על משהו שהוא בין ערוץ למגזין, מיכל לתוכן מקורי שצומח באופן אורגני מהפעילות במוזיאון. הבנו שהתקשורת של המוזיאון היא דרך תערוכות או דרך הרשתות החברתיות. בין פוסט קליל לתערוכה שלוקח שלוש שנים לעבוד עליה – אין שום דבר באמצע
עמית: לכל מי שעובד במוזיאון יש אינספור סיפורים, חוויות ותגליות, שהיה חבל שהם ישארו בין כתלי המוסד. הבנו שאנחנו יושבים על אוצר בלום, תוכן שלא היה יכול להתגבש לכדי תערוכה, אך מגיע לו לראות אור יום.
לדוגמה, מחקר שערכה סופיה בעקבות פסלים של חנה אורלוף, הוביל למציאת תמונה אניגמטית שצולמה בביתה של אורלוף. סופיה צללה לעבודת בלשות, שהתחקתה אחר הדמויות, החפצים ויצירות האמנות שהופיעו בתמונה. מגזין קומפוסט הוא בדיוק המיכל שיכול להכיל ולהציג תוכן שכזה. אוצרות כאלה אפשר למצוא גם בארכיון המוזיאון ובספריית האמנות שלו
עמית שמאע: יש אינספור סיפורים, חוויות ותגליות, שהיה חבל שהם ישארו בין כתלי המוסד. הבנו שאנחנו יושבים על אוצר בלום, תוכן שלא היה יכול להתגבש לכדי תערוכה, אך מגיע לו לראות אור יום
עדי: בנוסף, היה חשוב לנו ליזום תוכן שנובע מתוך שאלה או פעולה. חשבנו על המפגשים היומיומיים שיש לנו עם אמנים, כותבים ומעצבים, שמולידים דיאלוגים מרתקים. יש הרבה ראיונות בין אמנים לאוצרים, וניסינו לחשוב איך אפשר להוסיף למפגשים כאלה עוקץ. מכאן נולדה סדרת מפגשים לא שגרתיים בין יוצרים מעולמות שונים של תרבות.
כזה לדוגמא הוא האייטם ״שולפות ציפורניים״ שבו הפגשנו בין נועה רוזנברג, האוצרת לאמנות מודרנית במוזיאון תל אביב לאמנות, לבין מיכל בן יעקב, אמנית המניקור ובעלת סטודיו לציפורניים. השיחה המוקלטת ביניהן התקיימה תוך כדי סשן מניקור וחרגה מפורמט הראיון הקלאסי, וכך גם העלתה מגוון נושאים שעוברים מהמודרניות לאופנה ולשאלות של מגדר
זהב על בוץ: התכשיטים של ביאנקה אשל גרשוני. צילום: משה גרשוני
יובל: בינתיים, משני האייטמים הראשונים שפרסמתם, אני חושב שהם הכי לא מה שהיה עולה לי לראש כשאני חושב על מוזיאון כמו מוזיאון תל אביב – לא תכשיטים, גם אם הם של ביאנקה אשל גרשוני, ובטח שלא ציפורניים. מכיוון שאני בטוח שזה מכוון, אני תוהה אם זה ניסיון לפנות לקהל צעיר יותר, שגם צורך יותר את התוכן שלו אונליין?
עמית: האמת? לא חשבנו על גיל בכלל אלא יותר על רוח הזמן, ועל הרצון לרענן את הקריאה של אמנות, ולהפגיש אותה עם עוד תחומים של התרבות והחיים; רצינו ליצור מקום התרחשות לפעילות אמנותית שהיא לא בהכרח ״עבודת אמנות״, ״שיח גלריה״ או ״תערוכה״.
לגבי האונליין, מלכתחילה היה לנו ברור שקומפוסט צריך להתקיים במרחב הדיגיטלי. עצם קיומו במרחב זה מאפשר סוג כזה של תוכן שהוא מתוך הממסד המוזיאלי, אך כמו שכתבת הוא לא המובן מאליו, ולא מה שאתה נתקל בו בשיטוט הפיזי ברחבי המוזיאון
עדי דהן: זה מהלך אנטי־מגזיני, כי אין בופה של כותרות שמהן אפשר לבחור מה לקרוא, כמו במגזין קלאסי, אלא בכל פעם עולה על הבמה קול אחר, שלאחר מכן מצטבר בחלקו האחר של האתר, ממש כמו ערימת קומפוסט של תוצרים תרבותיים
עדי: בהמשך למה שעמית כתב, התפיסה העיצובית נבעה מתוך התוכן. יחד עם איל זקין, מעצב המגזין, גיבשנו את השפה של האתר, שבה בכל רגע נתון יש אייטם אחד בלבד בחזית. זה מהלך אנטי־מגזיני, כי אין בופה של כותרות שמהן אפשר לבחור מה לקרוא, כמו במגזין קלאסי, אלא בכל פעם עולה על הבמה קול אחר, שלאחר מכן מצטבר בחלקו האחר של האתר, ממש כמו ערימת קומפוסט של תוצרים תרבותיים
יובל: אמרת קומפוסט – תגידו רגע משהו על השם. לא חששתם שיכול להיות בו משהו קצת מרתיע?
עדי: אנחנו אוהבים את הקונטרסט בין הסטריליות של המוזיאון, העובדה שאסור להכניס לכאן שום חומר אורגני מטעמי שימור, לבין השם שמעלה קונוטציה מלוכלכת בעלת ריח חריף. מה שיפה בקומפוסט זה שמתוך המצבור האורגני נוצר דשן. זה מבטא את השאיפות שלנו ביחס למגזין הזה: אנחנו רוצים אותו חי ונושם ומזין
עמית: את הרעיון לשם קיבלנו מציטוט שקראנו במגזין Pierre’s של האמן פייר וויג, שהתייחס לפעולת השימור: ״מעשה השימור קשור יותר לערמת קומפוסט מאשר למוזיאון. על־מנת שדבר מה יישאר בחיים, עליו לגעת ולשנות את מה שסביבו. הוא צריך להתרבות״
יובל: וואלה. לא חשבתי על זה ככה
מתוך תיק יצירה מספר 97.58
יובל: מה הקצב שאתם מתכננים לקומפוסט? והאם העובדה שהמוזיאון נפתח מחדש (ונקווה שזה ישאר ככה לנצח…) משנה משהו?
עדי: כל חודש יעלו בין 2-3 אייטמים. אנחנו מאושרים שהמוזיאון נפתח מחדש! המגזין נהגה בזמן הסגרים אבל כבר מהצעדים הראשונים היה ברור שהוא פרויקט לטווח ארוך והוא מתקיים לצד הפעילות השוטפת של המוזיאון
יובל: מגניב. תגלו לנו מה הנושאים הבאים?
עמית: ממש על קצה המזלג, ועל־מנת לא לחשוף יותר מדי, אנחנו מבשלים שיתוף פעולה עם מגזין האמנות Re-Feel של האמנית שירי טרקו לציון עשור של פעילות; סרט קצר בהשתתפותה של האוצרת רותי דירקטור ובבימויו של בנה, נדב דירקטור; ועוד אוצרות מהארכיון ומאוספי המוזיאון
יובל: ניייס. יש למה לצפות. מה עוד? משהו חשוב להוסיף שלא אמרתם?
עמית: אולי פסקת תודות קצרה? כמו שאתה מבין, ידיים רבות תומכים ועומלים במימושו של קומפוסט
יובל: קדימה
עמית: אנחנו רוצים להגיד תודה לשותפה הטבעית שלנו בתוך המוזיאון – הספריה ע״ש מאיר אריסון, שגם מממנת את פעילותו של המגזין, ולצוות המוכשר המלווה את העבודה השוטפת על המגזין: איל זקין על העיצוב, מאיר סדן על הפיתוח, גל אשל על עריכת התוכן, ורותי דה פריס שהרכיבה לנו פלטה צבעונית במיוחד
מגזין קומפוסט
מוזיאון תל אביב לאמנות
מערכת: סופיה בארי ליפשיץ, נעמה בר־אור, עדי דהן, עמית שמאע
הפוסט מגזין קומפוסט: בין פוסט קליל לשלוש שנות עבודה על תערוכה הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.