כשאומרים לגיל יפמן שהעבודות בתערוכה מספרות סיפורי זוועה, הוא מהנהן ומשיב בחיוך שזה ״יותר טוב מהאלטרנטיבה: היה רע יותר אם לא היינו זוכרים את הדברים הללו״. נקודה מעניינת למחשבה, שממנה אפשר להתחיל לפענח את הראייה המקורית, החריפה והמעמיקה של יפמן, זוכה פרס רפפורט לאמן ישראלי צעיר לשנת 2017.
״קיבוץ בוכנוולד״, התערוכה שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון תל אביב, עוסקת בפרק צדדי וכמעט נשכח מתולדות העלייה לארץ של שורדי השואה. הכותרת המצמררת מתייחסת לעלייתם של צעירים שנאספו ממחנות ריכוז אחרי המלחמה, והקימו חוות הכשרה קיבוצית לא רחוק מבוכנוולד, לקראת עלייה לקרקע כקיבוץ צעיר בהמשך. כשעלו לארץ הניעו אותם גורמי הקליטה כאן לבחור שם קצת פחות בוטה להנצחה – וכך נוסד קיבוץ נצר סירני.
התערוכה אינה נצמדת לנושא הספציפי. יפמן מרחיב את היריעה, ובוחר להאיר בדרכו עוד ועוד נרטיבים זנוחים שלו במחקרו, כיוצא ממוקד עצבי אחד ומקרין לכיוונים שונים ובלתי צפויים. הקשר בין העולים לתנועה הקיבוצית (ובמובלע בין הניצולים מאירופה לישראלים הצברים) הוא כיוון אחד.
גיל יפמן ודב אור נר, עץ אלון גתה
נושא סימבולי נוסף מייצג סיפורו של העץ החי שניצב בלב מחנה המוות. עץ בודד שנחשב ל״אלון של גתה״, זה שתחתיו ישב המשורר הגרמני החשוב וכתב את שירתו הנשגבת, נשמר ״בזכות ייחוסו״ כשהנאצים ביראו יערות שלמים כדי לפנות מקום למחנות ההשמדה. העץ הפך לסמל להתחדשות ולחיים הממשיכים לפכות גם בתקופות החשוכות ביותר. מקור של תקווה אולי לאסירים ולסמל של עוצמה עבור כוחות הרשע ששלטו במחנה. בתערוכה הוא מציב עץ שוכב על צידו, כגוויה מפוארת. גזעו הופך לספסל רומנטי הצופה אל הנוף ואילו הנוף הוא עבודת וידאו, שבחלקה יפמן והאמן הוותיק דב אור נר משחקים מחבואים בין עצי היער.
בכיוון אחר יפמן מתייחס להיררכיות ופערים (שבעקבותיהם גם פערי הסיכויים לשרוד) בין אוכלוסיות שונות – בין שחורים ללבנים ובין גברים לנשים ולמגדרים אחרים. הוא מזכיר את שואת העם היהודי בנשימה אחת עם עוולות היסטוריות וכמו מצביע על תחרות בלתי נראית בין עמים (והעם היהודי בראשם) על יוקרת הסבל והרדיפות בעולם.
הוא עוסק במצבן הקשה עוד יותר של נשים, שאולצו לשמש שפחות מין במחנות הכפייה. בחלק אחר הוא נוגע בשאלת השכול של משפחות הנופלים – נושא מוכר כל כך לישראלים. בפרובוקציה עדינה הוא מאזכר דווקא את חללי הצבא הנאצי: בעבודה עמלנית ויפהפייה, שמיכת לבד שיצר על פי דוגמת העיטור שהודפסה על גלויית הניחומים הסטנדרטית, שנשלחה למשפחות הנופלים בשירות הרייך השלישי.
התערוכה מטפלת בצלקות היסטוריות עמוקות, באופן שמעורר מחדש חשיבה על האימה הספציפית של אותה התקופה ועל זו האורבת לאדם באשר הוא, בכל זמן ומקום. לדברי יפמן ״התערוכה מנסה לגעת בפערים שבין השואה והתקומה״.
גיל יפמן, מיצב שפחת שדה
תערוכת יחיד רבת משתתפים
יפמן חובב שיתופי פעולה, והאוצרת, עדי דהן, מכנה את התערוכה ״תערוכת יחיד רבת משתתפים״. הבולט שבהם הוא אור־נר, שותפו העל־טבעי של יפמן לעלילות השואה באמנות מזה מספר שנים. אור נר, ניצול שואה בשנות ה־80 לחייו, מבוגר מיפמן בכ־50 שנה, אולם הפער הזה מצטמצם לבלי הכר כשהם עובדים יחד – יוצאים להרפתקאות ומסעות גילוי, מגלמים בגופם דמויות בעלילה ופרקים שלמים בהיסטוריה. לכל אחד מהם יש אלתר אגו – של יפמן בדמות פנלופה, אישה שחורת פנים (אבל לבנת עור ומקועקעת בקעקועי אסירים מבוכנוואלד); של אור־נר בדמות בד רנרוא, גבר עדין, הנראה כתאום החביב של היטלר (שהופיע בדימויים שונים בעבודות האמנות שלו בעבר).
שיתוף פעולה נוסף, ארוך שנים, מקיים יפמן עם קולקטיב הנשים האפריקאיות קוצ׳ינטה. לקח לו זמן מה להתחבב על הנשים ולרכוש את אמונן, למרות שהביא הוכחות – מעבודות הסריגה הידועות שלו. הוא נחת אצלן כעוף מוזר המגיע מעולם אחר: גבר, לבן, ישראלי, עם נטיות נשיות – שאלות של מגדר, רקע של אנורקסיה – ושאר נושאים הרחוקים מעולמן, שעולים בחייו ובעבודותיו של יפמן לאורך השנים. אך הוא התגבר על המרחק, אימץ אותן והן אימצו אותו.
גיל יפמן וקולקטיב קוצ׳ינטה, מיצב גדר חיה (סריגה)
יפמן מצא בסיפורן הד רחוק ומרתק לבעיות המעסיקות אותו. רובן הגיעו לארץ לאחר שנמלטו מגורל אכזר והן נושאות טראומות של עינויים, שבי, שיעבוד והתעללות (הקולקטיב משמש הן כמקור לפרנסה ויצירה והן כמסגרת תומכת). הן מייצגות בעבורו גם רקע היסטורי של שיעבוד וקולוניאליזם, סחר בבני אדם ורצח עם – שהתחוללו באפריקה לאורך מאות שנים.
כתרגיל מחשבתי מעניין הוא קושר את סיפורי הזוועה מאפריקה (ובאופן ספציפי של מבקשי המקלט בישראל) לסיפורי השואה והאתוס של העם היהודי. באותה עת הוא מכניס נשים חסרות מעמד חוקי, העוסקות במלאכת יד (קראפט), אל המוזיאון היוקרתי – לב הממסד הישראלי ומעוז האמנות המתבדלת. כמי שמורד בהיררכיה בין אמנות ״טובה״ לאמנות שנחשבת פחות חשובה, הוא ערך בחודשים האחרונים כמה ״מעגלי סריגה״ במוזיאון, שבהם ישבו האמן, נשות קוצ׳ינטה ומתנדבות מן הקהל (ומעט מתנדבים גם), ועמלו על סריגת פסל רך של גדר חיה, שמוצג בכניסה לתערוכה.
הנרטיבים בתערוכה נשזרים דרך מוטיב של טבע מתורבת: הגדר החיה (הסרוגה) מבוססת על מכתב מ־1943 שבו הורה מפקד מחנה אושוויץ לראש המפעלים החקלאיים של האס.אס. להזמין שיחים, צמחים ועצים שיסתירו בחינניות את המשרפות. דרך הטבע האילם והחלל האלגנטי, שכל עבודה בו מוצבת כאנדרטה, הוא חושף צלקות ונועץ סיכות מדוייקות ומכאיבות במפת התיעוד והזיכרון. או כדברי האוצרת: ״הופך את אבני היסוד של החברה הישראלית, פותח פצעי זיכרון, מתבונן בהם בעיניים פקוחות, ומטמין בתוכם זרעים חדשים״.
The post היה רע לתפארת: סיפורי השואה של גיל יפמן במוזיאון ת״א appeared first on מגזין פורטפוליו.