רחוק וקרוב באוסף מוזיאון תל אביב

במוזיאון תל אביב נפתחה בשבוע שעבר תערוכה חדשה מאוסף האמנות הישראלית שברשות המוזיאון, תחת הכותרת ״המוזיאון מציג את עצמו III רחוק־קרוב״. חידוש התצוגה של אוסף האמנות הישראלית מתמקד בעיקר באולם שבו מוצגות עבודות של אמנים צעירים, שנרכשו בשנים האחרונות. אחד המאפיינים הבולטים של העבודות החדשות הוא הרפלקסיביות שלהן – עבודות המגיבות על הצטברות מאסה קריטית של שינויים תרבותיים ופוליטיים. מדובר בעבודות שמתייחסות לתולדות האמנות הישראלית – אם למאפיינים כלליים, ואם לעבודות ספציפיות.

כך למשל, מאחורי החזוּת הקישוטית והנאיבית של צמד הציורים ״נוף פריז, יום״ ו״נוף פריז, לילה״, מסווה אליהו־אריק בוקובזה ביקורת על הנראטיב המקובל של האמנות הישראלית, בעודו מאמץ את הקווים הגרפיים של התעמולה הציונית. במשך עשורים אחדים בראשית וגם באמצע המאה ה־20 הייתה פריז אבן שואבת לציירים ארצישראלים, ילידי מזרח־אירופה או ילידי הארץ, שסגדו למֶכָּה של אמנות הציור, ובה־בעת התכחשו ליומיום של המציאות הפריזאית ולאנטישמיות המחלחלת בה. לעומתם בוקובזה, יליד פריז, ״מפרק״ את מעטה הכזב האמנותי.

אליהו אריק בוקובזה (צילומי העבודות מ״ל)

אליהו אריק בוקובזה

חליל בלבין ומרב קמל מציגים קבוצת עבודות אירונית, שבהן בובות בד מגלמות סצנות מדומיינות מן ההיסטוריה של האמנות הישראלית: גניבת ציור של רפי לביא מהמוזיאון, חטיפת הדמות המצוירת ב״דיוקן נערה״ של משה קסטל. האחרונה עשויה להיקרא כהמשך הומוריסטי של ציורי החטיפה (והאונס) המיתולוגיים־שובניסטיים, המתארים את החטיפה של אירופה, של לוקרציה, של לֶדה.

רועי מנחם מרקוביץ יוצר גרסה משלו לפסלו של יצחק דנציגר ״חושן״ משנת 1969, שאותו ראה מבעד לחלון המבואה של משרדי בנק דיסקונט. במקום הברונזה שממנה עשוי המקור, בנה אותו מרקוביץ תחילה מנייר ואחר כך מברזל צבוע בגודל מוקטן. ל״חושן: מחווה ליצחק דנציגר״ של מרקוביץ מעמד מיוחד בסדרת ה״מינימנטים״ שלו. קשה להגדירו כ״ניכוס״ וספק אם הוא עומד בקריטריונים של סיווג תיאורטי אחר, אבל אפשר לראות בו – בהשראת עבודתם של בלבין וקמל – מעין ״חטיפה״ של החושן.

עבודות הספק־מחווה הללו מוצגות באולמות המאה ה־20 של האוסף הישראלי, לצד העבודות ההיסטוריות שאליהן הן מתייחסות. בקרבתן מוצגות עבודות של אמנים ותיקים, שנוספו לאוסף לאחרונה ומתייחסות לאירועים היסטוריים: ציור שמן של פרי רוזנפלד מ־1947 מציג לוחמי פלמ״ח ביער בן־שמן, בראשית המאורעות שהובילו למלחמת העצמאות, לפני יציאה לפעולה. שתי עבודות אחרות – הדפס של שמעון צבר וציור שמן ענק של גרשון קניספל – מתייחסות לאירוע מ־1953, שבו פעילים פוליטיים מהקיבוצים עין־המפרץ וכפר מסריק יצאו לעכו הסמוכה והחתימו ערבים ויהודים על עצומת שלום. שתי העבודות קשורות ביניהן בעבותות, שכן קניספל ביסס את ציורו גדול הממדים על ההדפס של צבר, והן היו לעדוּת ההיסטורית היחידה (המופיעה באינטרנט) לעצם קיומו של האירוע. נוכל לראות בשתיהן מעין תקדים ציורי להחלפת האדמות שביצע מיכה אולמן בפרויקט מסר־מצר ב־1972.

מרב קמל וחליל בלבין

זהות אתנית ותרבותית 

רבות מהעבודות החדשות בתצוגה עוסקות בזהות אתנית ותרבותית. על הדיוקנאות הרבים החוזרים ביצירתה כתבה אסתר שניידר כי יחד הם יוצרים את הקהילה שלה: רבנים, רבניות, ציירים והיא־עצמה. בקהילת הדימויים המצוירים הזאת מתערבבים האנושי והחייתי, הזכרי והנקבי, כאשר בדמויות הרבנים של שניידר (2010־2005) מתקיימות התכונות שהמיסטיקה מייחסת לאל.

באולם אחר של האוסף מוצג ציורו של איתמר סיאני, ״שלושה ילדים מיוצאי תימן״ מ־1964. סיאני, שנולד בתימן והגיע לארץ על ״מרבד הקסמים״, יצר אלבום תחריטים בשם זה, ויש לציין שגם ציוריו המופשטים – בנוסח ״אופקים חדשים״ – עסקו בזהותו האתנית. הד לציור זה נמצא ב״מכתב רקום״ של ליאור גריידי, עבודה המציגה את יחסו של הממסד הציוני לעלייה התימנית, במלוא כיעורו. המכתב – שאותו רקם גריידי בחוט זהב על בד פשתן – הוא אחד מכמה מכתבים ששלחו לחברי קבוצת כינרת ״תימני כינרת״, ראשוני המתיישבים במקום, שב־1930 גורשו מאדמתם לאחר שעיבדו אותה 18 שנה. מעשה נבלה זה, שהושתק במשך שנים, מייצג את הדרת יהודי המזרח על־ידי המוסדות הציוניים.

ליהי תורג׳מן כמו מעלה באוב את תרבות המזרח שהודרה והודחקה, בהעתקת שירו של המשורר הסורי ניזאר קבאני ״הקוראת בקפה״, שנכתב בשנות ה־60 ובוצע בשנות ה־70 על־ידי הזמר המצרי הפופולרי עבד אל־חלים חאפז, ונחשב לשירו האחרון והיפה ביותר. גם ורד נסים נוגעת בעבודותיה בטרגדיה של עליית יהודי המזרח ובהשלכתה על יחסי ההורים ודור ילידי הארץ, תוך ביצוע אקטים של ריפוי. בעבודת הווידיאו ״שתולה על פלגי מים״ – מעין פרק א׳ לעבודת הווידיאו ״אם אספר קורות חיי דמעות יוצאות לי מעיני״ – יוצרת נסים האמנית שִכפוּל־היפוך של תפקידי הדורות: אמה, שעבדה כל חייה כעוזרת בית כדי לאפשר לילדיה ללמוד ולהיחלץ מגורל דומה, מגישה דליי מים לאביה הניצב מוגבה על סולם, בעוד ורד נסים היא שכורעת לשטיפת הרצפה, בהיפוך שיוצר קרבה ואולי אף תיקון מסוים.

כמה מן העבודות עוסקות באדריכלות או בזיקה אליה: למשל סקיצה רעיונית משנת 2000 של יונה פרידמן – אדריכל תיאורטיקן ואוטופיסט שמיעט לבנות, ״אדריכל של נייר״ – של מבנה מרחבי גמיש וניתן להתאמה הבנוי מקוביות שפאותיהן מעגלים. מנגד מוצגת האדריכלות הדיסטופית של גדר ההפרדה, בציור של מיכאל חלאק הנושא את השם האירוני ״אלבישך שלמת בטון ומלט״.

האדריכלות של היומיום מוגחכת בסרטו של רועי מנחם מרקוביץ Suddenly, כמהלך מסויט של ירידה למקלט המעוצב על פי המודל הקולנועי של סצנת המדרגות המפורסמת מ״אוניית הקרב פוטיומקין״ של סרגיי אייזנשטיין (מ־1925). עבודתה של שלי פדרמן, ״אנדרטה לפועל הבניין האלמוני״, מוסיפה ומציגה עוולה חברתית מושתקת בתחום זה של בניית הארץ: מספרם הבלתי ייאמן של פועלי הבניין, ערבים וזרים, שנהרגים ונפצעים מדי חודש באתרי בניין. אנדרטת הזיכרון הזאת היא אובייקט אדריכלי ובה־בעת גם טקסטואלי, בדומה לאלה שהעמידו גריידי ותורג׳מן.

The post רחוק וקרוב באוסף מוזיאון תל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.